עמונה – קו פרשת המים של קדימה ?

בס"ד י"א שבט התשס"ו

זוהי מסקנה עצובה, אבל הכרחית –

פינויים והריסתם בכוח של 9 בתים בלתי מאוכלסים, שבנייתם הושלמה רק לאחרונה, ועדיין לא קבלה אישור רשמי סופי מהרשויות המוסמכות, תשאיר רושם הרבה יותר עז על רובו של הציבור היהודי במדינת ישראל מאשר פינויים והריסתם של אלפי בתי משפחות ובתי עסק וחממות, שעמדו על עומדם קרוב לשלושים שנה בחוקיות מלאה, תוך גירוש אלפי יושביהם בכוח ובאיומים, והפקרתם ללא פתרונות דיור ותעסוקה הולמים.

ישנו אפילו סיכוי, שבסופו של דבר יתברר כי אירועי עמונה יהוו קו פרשת המים בין עלייתה ונפילתה של ממשלת הפוגרומים של קדימה.

מה אם כן הסיבה שהפוגרום הגדול עבר כל כך בשקט ושכחו אותו כל כך מהר, והדי הפוגרום הקטן יהדהדו עוד זמן רב במחוזותינו ?

ובכן, רק בעמונה קיים הציבור הנאמן לארצו את הבטחתו של משה פייגלין - "אנחנו לא ניתן לכם".

זה שהבתים נהרסו לבסוף אינו מעלה ואינו מוריד כלום. מי שטוען שמאבק נחוש אינו יעיל, כי ממילא התוצאה הסופית זהה, אינו מבין דבר ממה שרואות עיניו.

אין לי ספק שהשוטרים קבלו הוראות מהסמכות הגבוהה ביותר להפליא את מכותיהם במתבצרי עמונה. ישנה נטייה להסביר זאת ברצונו של השליט להרתיע לקראת המאבקים הבאים. יכול להיות שזה נכון, אבל אני חושב שהסיבה העיקרית לשימוש בכוח היתה פחדו מפני כשלון, מה שהיה בודאי משרת את מתנגדיו.

גם בגוש קטיף השליט פחד מאד מפני כשלון, ולכן כוחות הגירוש קבלו הוראות לעשות הכל, כולל שימוש בכל הכוח, כדי שה"משימה הלאומית" תצא לפועל ( לפי עדויות שפורסמו, ניצב בר לב אמר למנהיגי יש"ע בכפר מימון שקיבל הוראה לירות במקרה של פריצת המצור על הכפר ).

הדבר היחיד שמנע את השימוש הזה בכוח בעת גירוש גוש קטיף, היתה התנהגותם של המגורשים.

יכול להיות שהתנגדות נחרצת ותקיפה, בלי חיבוקים ונישוקים וריקודים, לגירוש מגוש קטיף, לא היתה מונעת את הגירוש, אלא רק מעכבת אותו, אפשר להתווכח על כך, אך התנגדות תקיפה יותר היתה חושפת את ערוותם של המגרשים שהיו נדרשים לשימוש בכוח ובאלימות, שהרי אי ביצוע המשימה לא היה בא בחשבון. כל רגישותם המזויפת היתה אז נעלמת כלא היתה. חיילים בעלי שאריות מצפון לא היו עומדים במשימה האלימה הזו, והאמסטפים של היס"מ היו נשלחים לעשות את העבודה שהם יודעים לעשות הכי טוב.

או אז אי אפשר היה להציג את המגרשים ושולחיהם כעדת מלאכי השרת רחומים, המגרשים ברגישות עילאית, מגרשים ובוכים, וכל העניין היה נתפס בעיני הציבור הרחב הצופה במרקע, בהקשר הנכון שלו – מעשה נבלה ברוטלי של אלימות חסרת רחמים כנגד אזרחי המדינה שאינם פושעים, משפחות שלימות, גברים ונשים טף וזקן.

זה נכון שאז היו תושבי גוש קטיף ותומכיהם סופגים ביקורת קשה על התנגדותם התקיפה והנחרצת, אבל זה, מתברר, ממש לא משנה.

ראשית, מפני שבכל מקרה אבירי הדמוקרטיה עשו הכל, בלי שהעובדות יבלבלו אותם, כדי לשכנע את הציבור שהכתומים הינם פורעי חוק אלימים, ויותר חשוב, כאשר יש מאבק עיקש, הציבור נוטה יותר להתרשם מן האירועים, לחשוב עליהם, ובד"כ גם לתמוך באנדר דוג, ולא בשלטון המוצג באור שלילי כמשליט את מרותו בכוח לא אנושי.

( בלי לערוך השוואה מלאה – הפיגועים שמבצעים ערביי יו"ש באזרחי ישראל הם מעשי תועבה בעיני רוב הציבור במדינות העולם, ולמרות זאת הם משיגים את מטרתם – הציבור הזה רואה לפניו מאבק נחוש ועקוב מדם, וגם אם הוא מגנה את המפגעים, עדיין עניינם נשאר כל הזמן בתודעתו, הוא נותן משקל רב יותר לטיעוניהם, ומחפש הסבר הגיוני למעשיהם. בשורה התחתונה – מדינת ישראל מפסידה פעם אחר פעם במאבק ההסברתי, למרות שהיא נאבקת בחסרי צלם אנוש ).

יש מקום להניח שלו היתה בגוש קטיף התנגדות יותר נחרצת, היינו כולנו היום במקום אחר.

השימוש בכוח הוא חרב פיפיות אפילו במדינה פסאודו-דמוקרטית כשלנו, והפחד מפני כשלון מביא את שלטונות החורבן לעשות בו שימוש לא חכם.

היום, אחרי אירועי עמונה, למרות הגינויים שנשמעו כלפי מגיני המאחז שהשליכו אבנים, נבעו סדקים ראשונים בממלכתו של ראש ממשלת החורבן. הכנסת החליטה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקור את מה שארע שם, על אפו ועל חמתו.

אינני תולה תקוות גדולות בועדת החקירה הזאת, ובודאי שאינני מצפה כי תחשוף את מקור ההוראות הנפשעות שקבלו השוטרים הסדיסטים, אבל הגיע הזמן שתבינו שעצם הקמתה, בניגוד לרצון הממשלה, זהו עצמו הישג תעמולתי ענק.

בפעם הבאה שיעלה רצון מלפני השליט להרוס מאחז או יישוב, הוא ידע שהציבור הכתום "לא ייתן לו", שפירושו לאו דווקא שהגירוש ייכשל, אלא שהוא יחייב בוודאות שימוש בכוח לא סביר, ועל זה, יגיב הציבור הרחב בחוסר שביעות רצון גובר והולך, עד נפילתה של קדימה אל פח האשפה של ההיסטוריה.