אל נא תהיה דממה בציון, ארורה הדממה

ירושלים, שבט, התשס"ו

 בימים ההם - שם

מקרונות הבקר של הרכבת שהיתה בדרכה מוסטרבורק ל"יעד לא ידוע", הושלכו מכתבים וגלויות, בסמוך לגבול הולנד-גרמניה, טרם חצייתו על ידי הרכבת. איכרים הולנדיים אספו את מלות הפרידה והצוואות של היהודים שב"משלוח"...

בקרונות הבקר הצטופפו 2209 יהודים, עדית שבעדית, אנשי קהילת הולנד, רבניה וראשיה. הרכבת יצאה את וסטרבורק בי"ז בתמוז, התש"ג, הגיעה לסוביבור בכ' בתמוז, בעת שקיעת השמש של אותו היום, נותר מהם רק אפר! ה' יקום דמם!

בשולי אחת הגלויות, שנזרקו מן הרכבת , רשמה בתה בת ה-11 של משפחת לבנברג – "להתראות בארץ" (לפי "יסֻפר לדור", יונה עמנואל).

אבל לא רק היהודים כתבו, גם הרוצחים כתבו – ORDNUNG MUSS SEIN , סדר צריך להיות! ברשימה, שכותרתה - Iiste Der Deportierten in Frankfurt a.Main , בצירוף תאריכי ה"מוות", מצאתי את שמות שני דודי - אחיה של אמי וגיסה. זו רשימה מסודרת משנת 1945 , שנמצאה ע"י דודן אמי בגנזי משטרת פרנקפורט. שמותיהם של גברים יהודים ששונעו מפרנקפורט למחנות ההשמדה, שמותיהם, כאילו נקראו לתורה – יחזקאל שרגא (וולף, "נפטר" – 25.5.1940) ישראל אפרים (קורפף, "נפטר" – 4.6.1942)... דודי, שלמה מינץ, הי"ד, נרצח ב-17.7.1942 (ג' באב התש"ב). אני הייתי אז תינוקת בת חדשיים ויומיים, כאן, בארץ ישראל. אין לנו תאריכי השמדת אשתו, על עוברה, אחותה של אמא, וארבעת ילדיה.

דודי, אחי אמי, יחזקאל שינדלר, עלה בעשן המשרפות השמימה ב-3.8.1942 (כ"ג במרחשון, תש"ג). הוא היה תקופת מה בארץ, הכין את עליית משפחתו וחזר לשם להביאה. הם נתקעו שם, באין להם סרטיפיקטים. גם תאריכי השמדת אשתו וילדיו אינם בידינו, כמו של רוב המושמדים, שמנו וסלתו של העם היהודי. במשך חדשים כתבו המשפחות האומללות האלה לקרובים בארץ ובקשו סרטיפיקטים, וסרטיפיקטים – אין. בין שהיו במגירות הסוכנות היהודית, שהעניקה את אלה רק ל"אלמנטים רצויים", על פי תורת הגזע של חיים ויצמן, ובין שלא היו די, בגלל הנאצי הבריטי.

ביום 9.6.1942 נשא הלורד מוין בבית הלורדים נאום מקיף על המדיניות הבריטית. בין השאר אמר: "... הציונים מתכוונים להתקין צנור לרגשי ההשתתפות בצער מצד העולם בשואת היהודים ובסבל קדושיהם, בכך שהם דוחים כל הצעה אחרת ליישובם-מחדש של יהודים אלה במקום אחר – ב גרמניה או ב פולין או באזורים מעוטי אוכלוסיה, כגון – מדגסקר ....".

בימים ההם – כאן

וכך מצטייר מכלול הדברים בגליון אדר א, תש"ג של "החשמונאי" (בטאון תנועת ברית-חשמונאים [ברי"ח]):

"נפל דבר בינינו, העם היותר עתיק, עם-העמים, נשחט במליוניו. דומה, ששואה מחרידה זו צריכה היתה לזעזע אך את השלוים והשאננים ביותר במלוא עולם, ולא היא ; אטום לב העולם, בסדום העמים אי אף צדיק אחד... דור שכולו חייב! אבד חסיד מן הארץ וישר בעמים אין....

"ואף אותו העם ומנהיגיו המדברים השכם ודבר על אור ודרור, וחסד ורחמים, גם הם אינם אלא, 'טמאי נפש מתקדשים. שבע תועבות ושמונה ושמונה שרצים בלבם'. ולבם לא יאמין לפיהם.

"בימים נוראים אלה, כשעל כל דרך ועל כל כביש מתגוללים רבבות ומאות אלפים אחינו-בשרנו שנמלטו בעצמותיהם ובעורם, כל עוד נפשם בם, עירומים ויחפים, רעבים וצמאים, מעמק הבכא, מהגיהינום הגדול של היטלר , בימי-אבל אלה, זורקים אלה, 'לוחמי הצדק' מספר של סרטיפיקטים – לילדים בלבד – עם מכה בצידם, בצורת הכרזה מודגשת 'שמירה קפדנית על "הספר הלבן"... לעג לרש! ומאליה בוקעת האמרה העתיקה: 'ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה'"

ועוד: "... אף מצפונו של הגוי המתועב ביותר אינו יכל לשקוט, למראה זוועה ענקית כזו, שחור משחור, תופת מתופת.

"על כן נתעוררו להיטיב עמנו. מבטיחים לתת רשות כניסה לארצות אמריקה לרבבות יהודים, 'שיפתחו אותן בכשרונותיהם' אחרים יעשו בוודאי כמותם, והשאלה היהודית תיפתר ע"י... המשך הגלות לאורך ימים...

"האם זה הפתרון לאחר מה שהתרחש? הזהו הגמול? זו צרה וזה שכרה?: לא ולא! לא תקום ולא תהיה! לא נלך למולדות חורגות, לא נשוב לגולה חדשה. נשרפו כל הגשרים לעדי עד. והנושא אתו חלום להשיב את העם לפזורו ולנדודיו את חלום היטלר הוא נושא בכנפיו. כי לא יפלה בין הממית אותנו המתה גשמית ובין מי שממית אותנו כעם, אדון לגורלו, בר חירות ובר כבוד, ושר האומה אינו מבכר את זה על פני זה".

השמדת היהודים בעיצומה והמימסד הציוני בארץ ישראל נאמן ל"ספר הלבן". ומי שנלחם בספר הלבן מורד ב"מרות הלאומית" של בן גוריון. הוא "טרוריסט" והוא נרדף והוא נמסר לידי ה"ממשלה" – ממשלת המנדט. והוא מנודה והוא מנואץ והוא קרבן למלשינים, למוסרים ולרודפים בהם קולל העם היהודי לדורותיו.

שנתיים לאחר הדברים האלה, יצאו מן התופת ארבעה המוזלמנים, ילדי משפחת עמנואל. הם השאירו אחריהם, ללא קבר, את שני הוריהם, שלושת אחיהם ואחותם הקטנה, ה' יקום דמם! קרובי משפחתם בכל אתר ואתר הזמינום לשהות אצלם בלווית הבטחות להעניק להם מכל טוב הארצות ההן, אך הם עלו לארץ ישראל.

הם קיימו את צוואת אמם שציוותה עליהם, לפני מותה, לעלות לארץ ישראל.

תעצומות נפש

בספרם יספר לדור, מספרים יונה ושמואל עמנואל את ספורם של יהודים מיוחדים במינם, בעלי תעצומות נפש שלא מן העולם הזה, אנשים שלא די שלא איבדו שמץ מצלם אנוש בגיא צלמוות, אלא אף התעלו למדרגות נישאות של מסירות נפש להאדרה היהדות ולגמילות חסדים.

אמם, מזת הרעב וחולת הטיפוס, מסרה את פרוסת הלחם היומית שלה, למי שנראו לה במצב גרוע ממנה, אם זה היה בכלל אפשרי. הנערים הצליחו במשך שנות הזוועה להחזיק בתפיליהם, ואלו היו בידיהם עם השחרור.

ביום שני, כ"ב בתמוז תש"ה נפטר בברגן בלזן אבי המשפחה, מרדכי עמנואל, הי"ד מרעב וממחלות. למעשה מה שהחזיק בחיים את האנשים האלה, היתה הרוח. כי לא היה כלל מה שיחזיק את הגוף.

וכך מספר יונה, זצ"ל: "גם הרב דסברג נחלש מאד, וכמעט שלא היה בכוחו לעמוד על רגליו. כאשר שמע שאבא נפטר, בא הרב דסברג אל המקום שממנו לקחו את המתים אל המשרפה. הרב דסברג הודיע שברצונו לערוך טהרה לאבא, וכך אכן עשה. לא ידוע לי אם ערכו אי-פעם טהרה למישהו בברגן-בלזן. הרב דסברג אמר לנו בהתרגשות: 'לקחתי עמי מאמסטרדם שקיות אחדות של אדמת ארץ ישראל ואת כולן חילקתי. שקית אחת השארתי לעצמי. שקית אחרונה זו הבאתי עכשו לשים אותה על גופתו של אביכם לפני שהגרמנים ישרפו את גופתו'"

ומוסיף יונה: "היה זה חסד של אמת שאין כדוגמתו"!

ובזמן הזה - כאן

"הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאציים" (אלוף שלמה גזית, ידיעות אחרונות, 8.3.1998).

"...יש כמה התנחלויות, כמו תפוח ויצהר, שלא צריך רק לפנות, אלא צריך לרסס אותם ולהרוג את כולם... מבחינתי להרוג אותם זה בכלל לא נחשב להרוג בני אדם, אלא רק חיסול עשבים שוטים" (ידיעות אחרונות, 12.8.1999).

סרן ד.ר מ"פ בגולני: 'אין שום בעיה לפנות מתנחלים. בתור התחלה לוקחים אחד ודופקים לו כדור אחד בראש. אחר כך לוקחים את המשפחה שלו, דופקים גם להם אחד לכל ראש. אחר כך מובילים מסק"רים (מסוקי קרב) לכיוון המאחז ומורידים עליהם 20 מילימטרים וולקאן, עד שמפסיקות הצרחות" (אתר אינטרנט 'הפנקס הפתוח', המפרסם 'ספרות אלטרנטיבית').

סבתם של ילדי עמנואל, אסתר גולדשמידט, היתה אחותה של סבתי, ברונט אדלר, בנותיו של הרב קליין מן העיר קולמאר בצרפת.

בי"ג באב התשס"ה, גורשה נינתה של סבתא אסתר, הדסה ציפילביץ, עם כל משפחתה, מביתם בכפר דרום, בארץ ישראל.

בי"ז באב, התשס"ה, ארבעה ימים לאחר שגורשה הדסה, נינת אסתר, מכפר דרום, גורש מנצרים ישי אדלר, נינה של סבתא ברונט, אחותה של אסתר על ידי קלגסי ממשלת המנדט הישראלית....

בתי הכנסת בישוביהם, שאך זה נחנכו והוכנסו בהם ספרי תורה, נשרפו וחרבו, כאן, בארץ ישראל!

ביום 29.3.2005 כתב הסטודנט לתואר שני במשפטים, זיו ריצקין, באתר מעריב nrg באינטרנט, בישראל: "הם מגייסים את כאבם האישי למאבקם הפוליטי. הם מתנגדים בחירוף ובטירוף לנסיגה משטחים, ושיברון ליבם האישי, זה שייגרם מפינו