את מי להכות

הרב מיכאל פואה

נער הייתי ולא זקנתי ואהבתי מאוד להכות את המן בכל הכח ובכל מיני כלי משחית , אך טעמה של הכאה ניטל ממני לפני כמה שנים. איני זוכר מתי קרה הדבר האם אחר הרצחו של אלחנן אתאלי או שמא לאחר שנת קווי ה-18 אך משנה לשנה התחדדה בליבי ההרגשה הכבדה שאיני יכול להשתתף בחגיגת ההכאה של המן על השולחנות , בחצוצורת , ובכל מיני פעלולים , בעוד ההמן של דורינו זה אשר גזר עלינו להתפוצץ באוטובסים במסעדות בבתים ובחצרות יושב לו בשלוה בארמונו. הרגשת מיאוס תוקפת אותי כאשר אני רואה את המרץ הרב המושקע במחיקת שמו של המן האגדי האגגי , ובמיוחד באותם שנים אשר מרחץ הדמים ערב פורים הטבענו ביגון , לו רק 5.56 מ"מ מכל האנרגיה הזו הייתה מכוונת לראשו של ההמן שלנו וחבר מרעיו בעזרת כוונת צלפים מדוייקת , הייתי מרגיש שבאמת יש טעם בכל הרעש שאנו עושים. כל עוד יהודים חיו בגלות ולא יכלו להילחם בהמן שבכל דור ודור , היה טעם במחיית שמו בעת המגילה. הייתה הזדמנות מצויינת "להראות לו". אך עתה כאשר יצאנו סוף סוף מהגלות האם לא הגיע הזמן להוציא את הגלות מתוכינו האם לא הגיע הזמן שידע כל המן שאנו נתלה אותו על עמוד התליה גם בלי טבעתו של אחשורוש. את רגשות הזעם והנקם שלי על רצח כל אהובינו התמימים והיקרים מהמדרחוב בחיפה ועד גבעה 26 בחברון לא אבזבז על קפצונים , אתן להם להבשיל בתוכי , אסחוף להם כל איש ישר דרך ומחשבה עד שהם יבואו לפורקנם האמיתי במחיה פיזית של ערפאת וכל שותפיו. ביום הפורים הזה התעוררו יהודים יקרים עמדו על נפשכם דרשו מכל מי שבידו לעשות להנקם על שפך הדם הנורא , ידע כל מסית ורוצח יהודים שאין לו חיים , ובשושן הבירה הרגו היהודים ….. ואת בני המן תלו.