לפחות אני לא קיצוני: בסה"כ, אני כמו כולם

בצבא וגם אחרי הצבא, נטיתי יותר ימינה. כמו כל החבר'ה כמעט.

חשבתי שחשוב שנהיה חזקים, כי בינתיים, כאן מה שקובע מול השכנים – זה הכח, העצמה.

אח"כ, היו שיחות השלום. האמנתי.

ראיתי באמת שינוי לטובה, התקרבות, רצון טוב להפוך דף.

כמו כולם, נתתי לזה סיכוי. לא רציתי להיות שייך לפסימיסטים, לאלה שמטרפדים כל הזמן. הצבעתי לשלום.

אחר –כך, כמו כולם, התאכזבתי: שוב פיגועים. שוב קשיים בכלכלה. שוב העוני המתגבר. אבל אני לא מצטער. ניסיתי עם כולם. כמו כולם, אני חושב.

ועכשיו אני כבר לא יודע מה לחשוב.

המזל שלי שיש מפלגה חדשה: קדימה.

היא לא מבטיחה שלום ולא מבטיחה ביטחון. היא פרגמטית.

מה זה אומר? אני לא יודע. אף אחד לא יודע.

אבל דבר אחד בטוח, היא נותנת לי דבר יקר: להיות כמו כולם.

כבר לא צריך לחשוב, ולא צריך לרצות שום דבר.

אני שם - וזהו. מסודר.

רק שהקיצונים לא ינגסו ב40 המנדטים שעושים שאנחנו " כולם ".

מהר: שיבוא מהר ה 28 במרס ונישאר כולם ביחד. קדימה !

כי מה זה חשוב, אחרי כל מה שעברנו, לאן קדימה.

התחושה הזאת שאתה יושב בקרון וצליל הפסים מרדים אותך ואתה יושב ביחד עם כולם . אין מחיר לזה!

אני מוכן לשלם הרבה על כרטיס הנסיעה הזה. אפילו אם החיילים על הצריף, אלה עם המגפיים השחורות, צועקים לעבר כל מי שעדיין לא טיפס על הרכבת: "שנייל !!! קדימה !!!".