|
תוצאות הבחירות לכנסת הן בראש ובראשונה תגובת דחייה חברתית קיצונית לאבולוציה הכלכלית של בנימין נתניהו. לביטויי הסלידה מן החורבן בדרום היה אפקט משני בלבד. המסקנה חד משמעית וגם הגיונית: אם אין לחם ותרופות, אין מקום לאידיאולוגיה! ***
ראשית, ברכות לפעילי "זזים ימינה". אלו הוכיחו שוב, כי השמיים הם הגבול. הורדת האף לאולמרט ומרעיו עד כדי חיסולם של עשרה מנדטים אופציונאליים – זהו ההישג הגדול של פוקדי הבתים. אחרי קיץ העוועים של 2005, הכתומים הבלתי נלאים כבר הילכו על גחונם, וכל זאת כדי לפקוד עוד ועוד בתי אב בישראל. התוצאה אובייקטיבית ומשכנעת: ירידה מתחת לקו ה-30 מנדטים למפלגת החולשה והעייפות הלאומית "קדימה". מעבר לכך, יש להפנים את הלקח החשוב מכל: מפלגת הגמלאים היא הסימפטום הבולט ביותר למגמות החברתיות הקיצוניות, כפי שבאו לידי ביטוי בתוצאות הבחירות, ואילו בנימין נתניהו האיש הוא מוקד הרעש לזעזועים רגשיים-קיומיים מרחיקי לכת אלו. נתניהו נטל את פת הלחם ואת מנת התרופות מן הזקן הממוצע (זה שעבד למחייתו עשרות בשנים) ודמויות השיבה עלו על המרקע כאילו בתעתועי קסם. אבל, אם נשים לב לכך, זוהי איננה הפתעה כלל. אם אין לחם ותרופות – אין קיום לאידיאולוגיה! זוהי תובנה קיומית ראשונית, אנושית ויהודית, התופסת את מעמד הבכורה שלה גם בחכמת הגויים; למשל, בתורת הלמידה של מאסלו. ההתחזקות המשמעותית מצד ש"ס והשיפור המשמעותי מצד העבודה, הן הסימפטומים הבולטים הנוספים. אנשי "ליכוד" מסורתיים, שגדלו על ברכיו של אבא-סבא מנחם (בגין), התנחמו ב"התכנסות" בחיקו החם של עמיר פרץ, איש עיירת הפיתוח. כשבנימין נתניהו הפליא את מכותיו הכלכליות הנמרצות, שר האוצר היהיר והמתנשא אפילו לא "ספר" את אלו שהביאו אותו אל כוחו ומעמדו. כשזעקתם של מובטלים ומושפלים עלתה השמיימה, לא היה ברקע שר אוצר כדי למתן ולשכך את הזעזועים ההרסניים. הייתה תמיד, אם אתם זוכרים, רק בת קול עלומה, שעלתה בעמימות מ"לשכת שר האוצר". שלומי-אמוני-ישראל חייבים לזכור ולהזכיר, כי לצד המערכה ההרואית, בהנהגת בנינו ובנותינו, על חבל הארץ היהודי המפואר בדרום, פעל מתוכנו ארגון הנקרא "פעמונים". אינני צריך להרחיב את הדיבור על תרומתו הסגולית, קיומית ורגשית, של ארגון תמיכה וסיוע ייחודי זה. כולנו שמענו עליו. רובנו אף תרמנו לו כסף ומשאבים, אבל מעטים ייחסו לו חשיבות והעמידו את פעילותו המבורכת במרכז ובמוקד המחנה הכתום. מטבע הדברים, פעילותו התנהלה בחשאי ובהסתר ובהצנע לכת, ואילו נשמות הפונים אליו פרפרו בכבדות, לא פחות מגסיסת נשמת ההתיישבות. אחרי-ככלות-הכל, אני חוזה ירידה נוספת למפלגת הנסיגות "קדימה" במנדט אחד לפחות, זאת לטובת ברית "האיחוד-מפד"ל", שתתייצב על עשרה מנדטים. תחזית זו תתממש, קרוב לוודאי, לאחר הספירה הכוללת של הקולות בצבא ובקלפיות הנגישות. המכה האלקטוראלית לזחוחי הדעת מפח האשפה הפוליטי היא אפוא עוד לפניהם. זוהי נחמתנו בעניינו. מעתה עלינו לקחת זאת לתשומת לבנו היתירה: חז"ל לימדו אותנו, שאם אין לחם - אין תורה, ואילו אצלנו היו שהתמוגגו בשעתו מהקוסם הכלכלי, שעושה סדר בכלכלת המדינה. תמיד זעמתי כנגדם: המערכה על ארץ ישראל איננה הולכת שלובת-זרוע עם קפיטליזם אכזר, המתנכר בחריפות לסוציאליזם היהודי. הזקנים יחזרו אפוא לתורים המתארכים בבתי המרקחת הציבוריים, הפעם, יש להניח, באנחת רווחה מסוימת, ואילו אנו, נושאי הדגל ה"כתום", נחזור על פרקנו הסוציאליסטי גם בפעם המאה ואחת. זוהי איננה בושה לשנן כללי יסוד רעיוניים. מסתבר למפרע, כי ארגון "פעמונים", המופלא שלנו, צלצל על ספי דלתותינו שוב ושוב (אולי בה בשעה שאנו התייצבנו על ספי דלתותיהם של בתי האב בגוש דן...), ואנו לא טרחנו לשאול את עצמנו את השאלה הקלאסית "למי צלצלו הפעמונים"?
|
