אבק זה לא חמץ. אבל...

חודש טוב! ראש חודש ניסן. חודש של ראשוניות. "ראשון הוא לכם לחדשי השנה." ראש חודש ניסן היה יום הקמת המשכן, יום השראת השכינה בישראל. התחלה.

החל האביב, מתבשמים ומתמלאים אנרגיות ממזג אויר נפלא. התחדשות החיים בחוץ, מסיע בהרגשת ההתחדשות מבפנים. נפתחים חלונות הבית וגם אנו נפתחים אך רצונות חדשים, אל היכולת לבחור מחדש, להתחיל שוב ולשנות. זהו הזמן לצאת ממגבלותינו, מן המייצרים. זמן של שחרור אמיתי מאילוצים חיצוניים מתוך חיבור אל האמיתי החופשי והאוהב , אל אלוקים.

ודווקא כשרוצים להשתחרר מאילוצים, להשתלב בטבע, להיפתח להיות "אני", ניחתים עלינו המשימות הקשות של ערב פסח. רבים רואים בצורך לנקות את כל הבית, מטלה הכבדה מנשוא, הנדמית כשיא השעבוד. דוחים את תחילת העבודה, או שמתחילים בחוסר רצון. אנו נתונים בסד, קשה לקום לשבור שגרה, לפתוח להתחדש ולשנות. כובד העצלות בעוכרינו. יש לדעת שעיקר הקושי הוא להתחיל. וכשמתחילים, כמו בעבודה הרוחנית, כל שינוי קטן, כל מדף, מגירה, מעורר שמחה ומעניק כוחות להמשיך לעוד פינה לעוד חדר. זרם דק של קורת רוח מתחיל להתפשט בתוכנו. אט אט מתחדש ומתרענן הבית כולו. תוך כדי הסרת החמץ, ממיינים ומסירים את כל המיותר והמכביד עלינו כמו משקל עודף. הבית כולו נולד מחדש. מתברר שעבור חופש אמיתי יש לעמול קשה, וכשם שראש השנה מצריך את ההכנות הרוחניות של אלול, כך פסח מחייב את ההכנות הגשמיות.

הגבר רואה בבית מקום המוכן ומזומן לו, דבר המאפשר לו עוגן בטוח וחמים לפני ואחרי היציאה אל עולם מחוספס ותובעני. אף עבור האישה הבית הינו מקום של השקעה אין סופית. אין רגע שלא מתוסף אבק, ותמיד צריך לתקן משהו. היא מזדהה עם מצבו החצוי של הבית שתמיד דורש השלמה. מבחינתה הבית הוא הראי לה עצמה. "אשתו זו ביתו". פינה מאורגנת ונקייה מביאה לה לנחת ונהרה, אור המקיף אותה, כשם שפינה מוזנחת היא פינה כבויה בנפשה. יש (בעיקר גברים) הרואים בקדחתנות של ערב פסח "שגעון" נשי. "אבק זה לא חמץ" יאמרו לה בחמלה. הם לא מבינים שפעם בשנה, היא מנסה להאיר את ביתה, את נפשה, לקראת עתיד נקי מאורגן ומאיר יותר. קורת רוח ואור יקיפו אותה בליל הסדר כשהכל במקומו. שחרור אל מתיקות השלמות, ולו לרגע, עונג רב המעניק כוחות לעוד שנה של עמל אין סופי.

אך יש להיזהר מדמיונות.

א. צריך להתחיל מבעוד מועד. לתכנן בהתאם לנתונים. אם הזמן קצר מידי והרצונות בתוקפם ללא פשרות – נופלים.

ב. להעזר בכל מה שניתן. אין צורך להשתלט על הכל לבד, זהו מתכון בדוק לנפילה. להתחלק בנטל! הילדים אוהבים ומוכנים לקחת חלק אם מפעילים אותם מתוך התחשבות ובאהבה. לשתף אותם מלכתחילה! לא מתוך תשישות וכעס. להכין את האוכל שהם אוהבים, לתכנן צ'ופרים. ערב פסח הנו זמן חגיגי בפני עצמו. זמן לאיחוד המשפחה לאחר חורף של עיסוקים אישיים, זמן להתאחד סביב פרויקט משותף המחבר את כולם הביתה, והופך את כולם לאחראים ולשותפים. ויותר מזה: כך מנחילה אם לילדיה שמחה של מצווה. במצרים עוד טרם היציאה נצטוו לקחת "שה לבית" (שמות יב ג) חג המשפחה כולה!

ג. לשמור על כוחות. לנוח. זו תקופה שבה הכל נפתח בטבע כמו בבית, וה"בוידם" הפרטי של אלרגיות ומועקות נוטה החוצה, כשהלחץ מגביר את הרגישות. להקציב מראש זמן למנוחה. לקראת פסח ניתנים כוחות מיוחדים מלמעלה, כוחות של חיות וזריזות, כמו לקראת לידה, (והרי בפסח נולדנו כעם), אך אין זהות בשנים, חלים שינויים. יש שנים של חוסר זמן או העדר כוחות. ואז בלית ברירה יש להצטמצם לחובות ההלכה בלבד. אכן זהו הזמן להיזכר ש"אבק זה לא חמץ", לקבל בהכנעה את רצון הבורא מתוך תפילה וביטחון. גם שם קרבת אלוקים ושמחה.

וכשנגיע בע"ה לפסח נקרא את "שיר השירים" בו נאמר "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שה"ש ד ז) . שיר האהבה בין הדוד לרעיה, בין הקב"ה לכנסת ישראל. "מום אין בך"? ובכל זאת פסח עליהם הקב"ה, מאהבתו אותם, פסח על בתיהם כדי להצילם. התגלה הקשר העצמי שאינו תלוי בדבר, אהבה ללא גבול. פסח הינו זמן של אהבה, ימים לגילוי של חסד, לסיפור האהבה, למילים טובות. הפה – סח.

אחרי ימים של עמל כשעיפת, ואולי רגזת? ידלג האיש יבוא ויעודד, מתוך הבנה שהכל מתוך התמסרותך הרבה, יבוא בהערכה, אהבה ותודה ויאמר: "כלך יפה רעיתי ומום אין בך".