סליחה שאני מכניס את ראשי הקט בין גדולים. (שלא לאמר ענקים). אך בנימה אישית אומר שמאז הגירוש בקטיף לא הייתי כל כך אופטימי כפי שאני היום.
כמי שעסק קצת "בפנים עם פנים" ונפגש עם עשרות אנשים ואחרי ששקע קצת אבק הבחירות. אפשר לאמר: הגענו לתחתית. מפה אפשר להתחיל רק לעלות. מאחורי מסך העשן הסמיך של "ההתכנסות", החמאס, גבולות המדינה, שכר מינימום, ותנאים סוציאלים מה שבאמת עמד בבסיס הבחירות זה תחושת המיאוס, התיעוב, החשדנות ובעיקר אי האמון. ארבעת "הערכים" הללו הם הם האג'נדה האמיתית עליה הצביע עם ישראל. לא פלא שהמפלגה שהססמה שלה "הפעם דואגים לעצמינו" היא המנצחת הגדולה של הבחירות. עמיר פרץ הפגין בעיקר בריחה מהנושאים הקיומיים של המדינה. (כיישות עצמאית שמהווה יותר מסך אזרחיה). עמיר פרץ בעצם הציג מועמדות לראשות עיר, מועצה או ועד עובדים. לא לראשות מדינה - והוא זכה באמון לא מבוטל. קדימה היא כל כולה מפלגה של בריחה (אנחנו לא ימין, לא שמאל, אנחנו בעצם קמפיין מקושט בפוליטיקאים). "מרץ" קיבלו את ליטרת השנאה הקצובה להם. ובעצם גם ש"ס וליברמן חייבים לפחות חצי מקולותיהם לאנשים בבריחה. חיקה החמים של "המסורת" היא מפלט נוח יציב ואיתן למתוסכל הדתי-מסורתי-ציוני. עם הרב כדורי והבבא סאלי (באמת, בהתבטלות, לא בציניות) אי אפשר להתווכח. ליברמן מייצג משהו ש-"עוד לא ניסינו-אז
מה כבר יש להפסיד". החדשות הטובות שהציבור הישראלי נס על נפשו, ובעיקר נס מנפשו. הוא בורח מהתמודדות, בורח מלשאול שאלות ולקבל תשובות, בורח מהמראות שניבטות אליו מהמרקע ומתמסר ל"פרשנות" של הדילר המסמם באולפן. החדשות הטובות באמת שהיום רוב הציבור מודע לזה. היום אף אחד לא יגיד (כמו רק לפני חצי שנה) שהכל בסדר, היום מעט מאוד אנשים מאמינים שבקצב הזה יהיה טוב, היום מעט מאוד אנשים מסוגלים להתמסר להזיה אוטופית מסוג כלשהו. ה-"יהיה בסדר" של רבין מת. ה-"סמוך עלינו" נפח את נשמתו. הסתלקותו של שרון היא תום עידן ההזיה. אין היום דבר כזה "אריק מלך ישראל", אמונוציונלי, תמים, עידרי, שבטי. וב"ה גם לא יהיה. מישהו במקום העבודה אמר לי "טוב שהייתה התנתקות, למדנו באופן מוחלט שזה לא עוזר, שהמלחמה לא תגמר, שאין מה לתת ואין מה לוותר". כמעט בכיתי כשהוא אמר את זה: מתסכול, מצער אבל גם משמחה. לצערי זה מזכיר לי סיסמא שרשומה בסוף הוראות בטיחות בצבא: "הוראות אלה נכתבו בדם". דם חיינו, עמלינו, ודם אחינו הנאצלים בקטיף וצפון השומרון. הלקח הזה נלמד בדם. דמי אוסלו לימדו את הציבור הישראלי לזנוח את הזיית הדו קיום והשלום. הגירוש בקטיף וגל הטרור הממשמש ובא ,חלילה, ילמדו את הציבור הישראלי לזנוח את הזיית ההזייה.
החבר בעבודה גם אמר לי שהמאבק הבא יהיה שונה מהמאבק הקודם כי יצטרפו אליו חוגים נוספים. פה הוא תפס אותי באפיסת כוחות מוחלטת. "המאבק הבא?" שאלתי את עצמי. מי הולך להיאבק? מסתבר שהמים הכתומים השקו את האדמה, הזרעים קיבלו את את המנה הקצובה ועוד מעט הם ינבטו. אם רק נדע להזהר משנאה, מכעס בלתי מרוסן, מייאוש ומרצון לשבור את הכלים. הנביטה הזו תגדל פירות.
המלך הוא עירום. כולם יודעים את זה. הבעיה המרכזית שבמקום להדיח אותו, או במקום להלביש אותו, החליטו כולם להתפשט ולהצטרף להילולה. זה חבל, זה מצער. אבל לפחות כולם היום יודעים שהמלך עירום. וכולם מכירים בזה זאת בעיה. הייאוש כבר מפסיק להיות נוח. אשר להערתו של אוהד - הימין מעולם לא שלט בארץ. השלטון האמיתי הוא בתודעה. לא בכסא. בשביל זה צריך לחזק את מקור ראשון, הצופה, נתיב וכדו'. צריך להגדיר מחדש את הקווים האדומים שלנו. (כוונתי להתגמש עליהם, עם כל הקושי). צריך להביא כל אזרח ישראלי ליו"ש במסגרת שבתות אירוח. צריך ללמוד. צריך להפעיל את הראש. צריך לחשוב. לא להפסיק לחשוב. צריך להבין מה המטרה. להתמקד בה. לזהות את מוקדי הברית המיידיים. להתחבר אליהם. ולצערי הרב להתחיל לחשוב על מה אנחנו מוותרים, לאו דווקא על מה לא מוותרים. עם כל הקושי, נראה לי שלעת זו, רק נתניהו יכול להנהיג את המחנה הציוני. על כן צריך לחפש מסגרת ברוח חזונו של פייגלין שתכיל בתוכה את כל הרכיבים של אנשי הציונות הלא דתית, הדתית ואף הלא יהודית. בין אם זה במסגרת מפלגה קיימת ובין אם לא.
|
