תיקון העולם – תאוריה ומעשה

תרומת העולם החילוני

חלק א'

"מאמר זה הוא המשך למאמר שכתבתי לפני כשנה "מיהו חילוני ומה הוא עושה במנהיגות יהודית" (לקריאה - http://he.manhigut.org/content/view/1084 / ). באותה עת החל דיון במנהיגות יהודית בנוגע לנוכחות החילונית בתנועה ומשמעותה, ולגבי היחסים באופן כללי בין דתיים לחילוניים. באותו מאמר טענתי שיש לדתיים וחילוניים מה ללמוד אחד מהשני, והזכרתי את קיומו של עולם חילוני – אמוני. ברצוני לפתח ולפרט שתי נקודות אלה במאמר הנוכחי במסגרת דיון בנושא שמעסיק אותי מאד – מהותו של תיקון עולם."

עד כאן זה מה שכתבתי כשהתחלתי לכתוב את המאמר. תוך כדי כתיבה ומחקר ראיתי שהמאמר הולך וגדל ולמעשה הופך לספר. למען נוחיות הקוראים מוגש בזאת חלק א' מתוך בערך שמונה חלקים. החלקים הבאים יפורסמו כאן בהתאם לקצב שאני כותב אותם, ובהתאם לתגובותיכם.

מהו תיקון עולם?

כל המכתבים הרשמיים של מנהיגות יהודית נחתמים במילים "לתיקון עולם במלכות שדי". חלק מחברי התנועה חותמים כך בהזדמנויות שונות ורבות. הדיונים הראשונים של הועדה האידאולוגית של התנועה עסקו בשאלה "מהו תיקון עולם".

ברור אם כן שהשאלה "מהו תיקון עולם?" הוא מרכזי למהותה של תנועת מנהיגות יהודית. מבחינתי היומרה לתיקון עולם מבדילה אותה לטובה מכל יתר התנועות בפוליטיקה הישראלית. ויחד עם זאת, לגמרי לא ברור מה הכוונה בביטוי הזה. לא מצאתי הסבר ממצה וברור לא בספרים של מוטי קרפל ולא בזה של משה פייגלין. בדיוני הועדה האידאולוגית שפנתה להבהיר מושג זה בישיבותיה הראשונות, התברר לי, לתדהמתי, שקיימים חילוקי דעות מהותיים בקרב חברי התנועה שומרי המצוות לגבי פירוש הביטוי "תיקון עולם במלכות שדי".

להבנתי, חילוקי הדעות נסבו סביב נקודה מרכזית אחת: האם תיקון עולם מתמצה בהקמת מוסדות מתוקנים (כמו מלוכה, סנהדרין ובית מקדש), או שמא מדובר בתיקון של מישורים נוספים כמו הפרט עצמו? לאחר מספר דיונים סוערים הועדה נטשה את הנושא בלי להגיע לשום הכרעה או הסכמה, וזמן קצר אחרי כן הפסיקה להתכנס.

ועדיין השאלה נותרה פתוחה - מהו תיקון עולם?

האם הקמת מוסדות, מתוקנים ככל שיהיו יהפכו את העולם למתוקן? האם מוסדות אילו ישנו את חיינו הפרטיים ויחוללו בהם מהפכה שלא תותיר בלבנו ספקות וחטאים? איך נראה עולם מתוקן? מה קורה בו ואיך אנשים מרגישים בו? האם ייתכן מוסד מתוקן, אפילו סנהדרין, בלי שהאנשים המאיישים אותו יהיו בעצמם מתוקנים? האם חברה שלמה יכולה להיות מתוקנת, בלי שהפרטים המרכיבים אותה יהיו מתוקנים? ואם כך מהו אדם מתוקן? ואיך נהיים מתוקנים?

לדעתי בעולם החילוני קיים ידע רלוונטי לנושא , לפחות בכל הנוגע לתיקון של הפרט, מידע אותו ברצוני להציג כאן.

פסיכולוגיה ואמונה

 הקדמה

הפסיכולוגיה היא מדע העוסק ביחיד ומנסה לברר מהי נפש האדם , כיצד היא בנויה, כיצד הוא פועלת, וכיצד, אם בכלל, ניתן לתקן "תקלות" בפעולתה . במשך יותר ממאה שנות מחקר הצטבר מידע רב. חלקו טריוויאלי, אמנם, אבל חלקו יכול לסייע לענות על שאלות כמו מהו אדם מתוקן וכיצד נהיים מתוקנים, ומכאן לענות על השאלה מהו עולם מתוקן.

אבל יש חשיבות נוספת להצגת הידע הפסיכולוגי שהצטבר בעולם החילוני.

ראשית, במובן מסוים, הפסיכולוגיה החליפה את הפילוסופיה בתרבות שלנו (ואף נולדה מתוכה) לפחות בכל הנוגע לדיון בטבע האדם. מאחר שהנחות על טבע האדם עומדות בבסיס המוסדות החברתיים שלנו, כדאי אני חושב, להכיר הנחות אילו, בייחוד אם רוצים להילחם בהן ולשנות אותן.

שנית, נדמה לי שכולנו מסתובבים עם דימוי מסוים לגבי טבע האדם. ייתכן שהדימוי הזה עבר בירור מודע וקפדני, וייתכן שלא. ייתכן אפילו שאיננו מודעים לדימוי הזה. כך או כך, בבסיסן של ההשקפות שלנו בכמעט כל התחומים, מצויות הנחות מסוימות לגבי הטבע האנושי ודרכי פעולתו. כשאנו דנים בשאלה כיצד המשפחה צריכה להתנהל, מה לעשות עם עבריינים, עם בעיית העוני והאבטלה, עם הטרור ועוד – אנו מניחים משהו לגבי טבע האדם. ככל שהנחות אילו רחוקות יותר מהמציאות האנושית, כך פעולתנו בעולם תהיה פחות אפקטיבית. לכן מי שמעוניין בכך, יכול להפיק תועלת מהעמדת ההנחות שלו (או שלה) לבדיקה מול הידע שהצטבר בתחום זה.

שלישית , ואחרונה: נוכחתי לדעת, מהתגובות למאמר הקודם, שישנם אנשים רבים, דתיים כחילוניים , שאינם מכירים כלל את העולם החילוני-אמוני. אמנם כל האספקטים האמוניים של העולם החילוני נדחקים לקרן זווית בחברה הישראלית (ולא בכדי), אבל העולם הזה קיים, ואנשים מאמינים יכולים לעשות בו שימוש מועיל מאד, לדעתי, הן במישור האישי והן במישור הפוליטי.

למעשה, העולם החילוני, כמו העולם הדתי, מחולק לעולם אמוני ולעולם פטישיסטי. כך גם בתחום הפסיכולוגיה. ישנן אסכולות שאפשר לכנותן "מאמינות" וישנן אחרות. תוך הצגת הזרמים השונים אתייחס להיבט האמוני בכל זרם, וזו תהיה הזדמנות ללבן מעט גם את מושג האמונה.

שלושה זרמים עיקריים

בטיפול הפסיכולוגי המודרני קיימים שלושה זרמים עיקריים בעלי השקפת עולם שלמה המתייחסים לנושא תיקון עולם ואמונה. מדובר בפסיכו-אנליזה של פרויד, באינדיבידואל פסיכולוגיה של אלפרד אדלר ובפסיכו- אנאליטיקה של יונג (הסבר על השמות הדומים בפרק על יונג). אציג להלן את התיאוריות שלהם ואת ההשלכות שיש להן על השאלה " מהו תיקון עולם". כמוכן אוסיף סעיף " איך זה קשור למנהיגות יהודית" כדי להראות את הקשר בין התאוריה הפסיכולוגית המופשטת לשאלות מעשיות המעסיקות את תנועת מנהיגות יהודית ואנשיה.

לסיום, אציג שני כלים מאד מעשיים שהתפתחו הרבה יותר מאוחר , על גבי וכתוצאה מהידע המצטבר, ושהופכים את הדיון בתיקון עולם ממעשיה תאורטית חביבה, לפרויקט מעשי שאפשר להתחיל בו ממש כאן ועכשיו.
הסתייגות מתבקשת: מובן שלא ניתן להציג בשלמותן אסכולות עם היסטוריה של כמעט מאה שנה כל אחת במסגרת מצומצמת זו. אנסה לעמוד כאן רק על עיקרי הדברים בכל אסכולה ובייחוד בהתייחס לזווית של תיקון עולם ואמונה. אני יוצא מתוך הנחה שחלק מהקוראים אינם מכירים כלל את התחום, כך שמי שמכיר תחומים אלו אולי יעדיף לדלג על סעיפי התאוריה.

קריאה מהנה.

פרויד

רקע כללי

זיגמונד פרויד נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1856 למשפחה יהודית ענייה. בילדותו עברה המשפחה לווינה , שם פרויד גדל ,למד וחי עד שגורש לאנגליה ע"י הנאצים ב - 1938 . הוא נפטר שנה אחר כך.

כבר בילדותו בלטה יכולתו האינטלקטואלית והוא קיבל ממשפחתו את כל העידוד והתמיכה שהיה ביכולתם לתת. הוא סיים את לימודיו בגימנסיה של וינה בהצטיינות והמשיך לאוניברסיטה ללימודי רפואה. הוא התעניין מאד במחקר מדעי ובמשך שנים למד וחקר בתחומי הביולוגיה והפיזיולוגיה, והיה ממשיך במחקר אלמלא מצבו הכלכלי הגרוע אילץ אותו לעבור למסלול מעשי יותר. פרויד בחר להתמחות במחלות של מערכת העצבים ובשנת 1881 קיבל תעודת רופא והחל לקבל מטופלים. באותה תקופה גם התארס אך מצבו הכלכלי הרעוע לא איפשר לו עדיין להתחתן.

בשנים הראשונות שלו כרופא פרויד התנסה בשיטות הטיפול שהיו מוכרות אז – היפנוזה ושיחה עם המטופל בדרך של אסוציאציות חופשיות המביאה לפורקן רגשי (קתרזיס) והחלמה. במהלך הזמן פרויד נטש את ההיפנוזה ועבר לטיפול באמצעות שיחה בלבד. ומה שהתברר בשיחות אילו הדהים אותו – כל המטופלים שלו דיווחו על חוויות מיניות בילדות, בייחוד של פיתוי ע"י קרובי משפחה. פרויד השתכנע שמקורן של כל הבעיות הנפשיות הוא במיניות בלתי-תקינה. למותר לציין שתגליתו לא התקבלה בסבר פנים יפות ע"י הקולגות שלו. פרויד חזר לעבודתו והתחיל בתהליך של אנליזה עצמית באמצעות חלומות , ולאחר שנתיים של אנליזה הרגיש שפתר חלק ניכר מהבעיות הנפשיות שלו והפך עקב זאת לאדם שלם ובריא יותר.

האנליזה הזו הפכה לספר המפורסם ביותר שלו - " פשר החלומות". גם ספר זה לא התקבל סבר פנים יפות, לא בציבור ולא בקרב הקולגות שלו, אך תוך מספר שנים חל המפנה. פרויד החל לכתוב ולפרסם מאמרים וספרים בקצב מסחרר ממש, וחלק מהרופאים הצעירים יותר החלו להיפתח לרעיונותיו ואף ביקשו ממנו ליצור קבוצה שתיפגש מדי שבוע. קבוצה זו שהחלה לפעול ב - 1902 כללה גם את אדלר, שחי גם הוא בווינה ואחר כך גם את יונג. היא הוציאה כמה כתבי עת והיוותה את הבסיס של אגודות הפסיכותרפיה שבאו בעקבותיה.

פרויד הגיע לשיאו בשנות העשרים והשלושים של המאה. בשלב זה שיטת הטיפול שהחל בה התפתחה לכדי תיאוריה כוללנית על נפש האדם, ופרויד הפך להיות מקובל ומפורסם בחברה בה הוא חי. באותה תקופה חלה בסרטן (פרויד על אף בריאותו הנפשית, עישן סיגרים בשרשרת ) ועד מותו בשנת 1939 עבר ניתוחים רבים וסבל מכאבים קשים מאד.

התאוריה

בבסיס של התאוריה הפרוידיאנית עומד הרעיון שקיימת מערכת יחסית דינמית בין חלקי הנפש השונים, (משום כך שיטת הטיפול הזו נקראת גם טיפול פסיכו-דינמי), ובמוקד של מערכת זו עומדת המלחמה המתמדת בין יצריו של האדם, הדחפים והתשוקות שלו , לבין המציאות המגבילה עד כאב את מימושם של אלו. מבין כל היצרים פרויד החשיב את יצר המין למרכזי ביותר ולמעשה לטענתו, כל האנרגיה הנפשית של האדם, מה שהוא כינה "הליבידו " היא אנרגיה מינית. מכאן גם שכל מעשה היצירה האנושי כולל כל היצירה הרוחנית והדתית - מקורה ביצר המין. היצרים מרוכזים בלא מודע , במה שמכונה ע"י פרויד ה"איד" ובעברית "הסתם". האגו הוא החלק המודע המתווך בין היצרים למציאות, או בלשונו של פרויד "האגו מתווך בין עקרון העונג לעקרון המציאות". המציאות מולו עומד האיד היא מציאות חברתית המלאה בחוקים ואיסורים המגבילים אותו מאד . החינוך לעמידה בקוד המוסרי - חברתי מתחיל כבר בלידה ומתבצע בעיקרו ע"י ההורים. במשך הזמן הקוד המוסרי מופנם ע"י היחיד ומתקבל מבנה חדש בנפש – ה"סופר- אגו" כלומר האגו העליון המפקח על כל פעולה, מחשבה והרגשה,ומבקר ושופט אותן לחיוב או לשלילה. תפקידו של האגו הוא לתווך בין השניים ולתמרן את האדם כך שיוכל להפיק מקסימום עונג, עם מינימום של מציאות כואבת. מובן שלא תמיד זה אפשרי. ישנם מקרים בהם לא מתאפשר לאגו לפשר בצורה מוצלחת בין היצרים העולים מן האיד לתרבות בה הוא חי. האגו עלול להיקלע למצוקה כל כך גדולה שהוא פשוט מדחיק ללא מודע את האירוע כולו, ושוכח ממנו. האנרגיה הנפשית שלא יצאה לפועל והודחקה ללא מודע ,איננה נעלמת אלא היא פורצת משם בצורה של התנהגויות כפייתיות, מוזרות שאינן שייכות להקשר בו הן נעשות. במילים של פרויד: "נוצרת טראומה נפשית המתבטאת בהתנהגות נוירוטית."
השלכה היא דוגמא להתנהגות כזו: אדם שנאלץ להדחיק את התאווה המינית שלו עד כדי כך שהוא שכח שבכלל יש לו צורך שכזה, עלול להשליך על אחרים את הצורך המודחק שלו. אדם כזה עלול לייחס לכושים (או ערבים במקרה הישראלי) יצרים מיניים מופלגים, כביטוי לא מודע של הצורך המיני המודחק שלו.

בכל מקרה, רבות מהטראומות הללו מתרחשות כשאנו עדיין עוללים חסרי אונים. לדוגמא האם המיניקה עלולה לגרום לטראומה אם היא מיניקה יותר מדי, או פחות מדי, אם היא מחבקת את התינוק חזק מדי או לא מספיק חזק או לא מספיק זמן או יותר מדי [1] . ההנקה עצמה לפי פרויד היא הרבה יותר מאקט של הזנה – זהו אקט של פיתוי מיני ע"י האם. פרויד סבר שחיי המין של החיה האנושית מתחילים מלידה ונמשכים בצורה אינטנסיבית עד גיל חמש (ומתחדשים בגיל ההתבגרות). בשנים אילו על הילד (והילדה) לעבור שלבי התפתחות מיניים שונים, ורק אם עבר אותם בהצלחה – יהיה לאדם בריא, ולא - יהפוך לאדם נוירוטי.

אם להמשיך את הרעיון הקודם – האם מפתה את בנה העולל, והוא מתענג על הקשר הקרוב עמה. אבל האם מבינה מתי שהו שזה מצב לא תקין ומנסה לנתק את הקשר המיני עם התינוק שלה. הקשר התלותי בין העולל הצעיר לאמו הוא חלק מ "תסביך אדיפוס" המפורסם. כשהתינוק מסרב להתנתק היא מאיימת עליו בסירוס (לא פחות) וכשגם זה לא עוזר היא מאיימת שאבא יבוא ויסרס אותו. מרוב חרדה הילד מסכים לנתק את קשר האהבה עם אמו. כל זה מתרחש כמובן במקרה הטוב, כלומר כאשר המשפחה פחות או יותר בריאה בנפשה. אם המשפחה לא בריאה קורות תקלות בהתפתחות הנפשית של הילד. כל תקלה בילדות יכולה לגרום לטראומה. עוצמת הטראומה גורמת לאירועים להידחק ללא מודע ולהישכח, ורק טיפול פסיכו-אנאליטי מתאים יכול להעלות את הזיכרונות למודע ולשחרר את האדם הבוגר מהטראומה ומההתנהגות הנוירוטית שנלוותה אליה. ככל שהטראומה חריפה יותר כך ההתנגדות של המטופל לחשיפת התכנים הלא-מודעים הקשורים אליה גדלה. ככל שההתנגדות גדלה כך הטיפול ארוך ומסובך יותר וברוב המקרים יכול להימשך שנים ארוכות ואפילו כל החיים.( מובן שיש בשיטת טיפול כזו פרנסה נאה למטפל, עובדה שאולי לא נעלמה מעיניו של פרויד שגדל וחי שנים ארוכות בעוני רב, ובוודאי לא נעלמה מעיניהם של ממשיכיו.)

פרויד סבר שהאופי האנושי מתעצב עד גיל חמש, ושניתן להסביר את כל ההתנהגות האנושית על ידי אירועים שחווינו בילדותינו. ייתכן למשל, שהקורא עצמו גירד עכשיו בראשו. אולי אתה מגרד בראש כי מגרד לך הראש. זו בהחלט אפשרות. אבל זו לא האפשרות היחידה – ייתכן שזו התנהגות כפייתית הנובעת מטראומת ילדות שהודחקה ללא מודע ונאלצה לחיות במחשכים במשך שנים. איך תדע ? רק באמצעות טיפול פסיכו-אנאליטי אצל פסיכולוג מוסמך. כל עוד לא תעבור טיפול מתאים קיים סיכוי טוב שאתה אדם נוירוטי. יתרה מכך, עצם העובדה שאינך מעוניין או אינך מוכן ללכת לטיפול כזה מעידה כאלף עדים שיש לך התנגדויות לטיפול. ומדוע שתהיה לך התנגדות לטיפול אם אינך מדחיק טראומות מיניות מילדותך? אם אתה עומד חסר אונים מול ההיגיון המעגלי הזה – אתה לא הראשון.

אם בכל זאת תחליט להגיע לטיפול תתבקש להעלות את צפונות לבך לפני הפסיכולוג. אסוציאציות חופשיות שתעשה, הדברים שאתה בוחר לספר ולא לספר, היסוסים קלים בדיבור, פליטות פה, החלומות שלך – כולם יהיו כחומר בידי הפסיכולוג שתפקידו לנתח את החומר הזה (ועל שום כך השיטה הפרוידיאנית נקראת "פסיכו-אנאליזה") ולפרש אותו עבורך. הפסיכולוג יעלה את הפירושים שלו כהצעות, כאפשרויות. מאחר שהפרשנות של המטפל הפרוידיאני מתבססת על התיאוריה של פרויד יש סיכוי שיתברר לך , למשל, שהיית תינוק בעל יצרים מיניים חזקים שנאלץ להדחיק אותם בגלל איסורי החברה. יתברר, אולי, שאמך פיתתה אותך ואחר כך נטשה אותך ואף איימה עליך בסירוס. אולי תתבקש לגלות ואף לשחזר את הפחד , השנאה והקנאה שרחשת לאביך אשר תפס את מקומך הטבעי לצד אמך. מובן שאינך חייב לקבל את הפרשנות של המטפל. מצד שני, כל עוד לא תסכים לפרשנות שלו, יובהר לך שיש לך התנגדויות. ייתכן שיוטל עליך כתם של מטופל בעייתי שלא מתקדם כראוי. כלומר, לא רק שאתה חולה – אפילו להיות חולה כמו שצריך אתה לא מסוגל!! לעומת זאת אם תקבל את הגרסה הפרוידיאנית של ילדותך, הכתם יוסר , המתח בינך לבין המטפל יפחת ותוכלו להמשיך עוד זמן רב בירידה לפרטי פרטים וליבון הטראומות השונות, עד שתרגיש מספיק בריא להפסיק את הטיפול, או עד שייגמר לך הכסף – מה שיבוא קודם....

אינני רוצה לומר ששיטת טיפול כזו איננה יכולה להועיל במקרים מסוימים (פרק נפרד יוקדש ליעילות הטיפולים השונים בסוף המאמר), מה גם שמרבית המטפלים המתבססים על פרויד וממשיכיו לא בהכרח נוקטים בדיוק באותה טכניקת טיפול.

מה שרציתי להדגיש הוא את החד-צדדיות של היחסים בין המטפל למטופל והאופי כמעט אינדוקטרינרי של הטיפול הזה. אגב, גם המטפל עצמו עבר פסיכו-אנאליזה וגם הוא נאלץ לעבור מסלול דומה – או שהוא קיבל את ההנחות של פרויד על אופן התפתחות הנפש האנושית, או שהוא פשוט לא יוכל להיות מטפל. בשורה התחתונה, אם אתה מסכים עם התיאוריה של פרויד, סימן שאתה בריא בנפשך, או לפחות בדרך הנכונה לבריאות נפשית, אם לא ,אז אתה "מתנגד", וסובל מנוירוזה הזקוקה עדיין לטיפול.

הפרקטיקה הזו משקפת את העמדה של פרויד שהצהיר " אני בטוח שהאמת נמצאת בידינו" [2] מכאן שישנם שני סוגים של אנשים בעולם : אלה המאמינים באמת של פרויד ואלה המתנגדים לה. לכן כאשר אדלר ויונג, כל אחד בתורו , העלו הסתייגויות לתיאוריה הזו , שלא לומר עובדות וממצאים שאינם תואמים אותה, לא היה שום בסיס לדיון הענייני המאפיין מדענים באותו תחום התרים אחר האמת. נותרה רק אפשרות של נידוי וחרם שנמשך עד עצם היום הזה. לא התפלאתי לשמוע שעד היום מטפלים יונגיאנים מכונים ע"י הפסיכולוגים הפרוידיאניים "כופרים".

עם זאת אני לא בטוח שפרויד היה נהנה מהמחשבה שהתאוריה שלו הפכה לדוגמה, ושממשיכיו מתייחסים לספרים שלו כמעט כמו שיהודים שומרי מצוות מתייחסים לתנ"ך – קוראים ומפרשים אבל לא משנים, ולא מוסיפים, ולא גורעים ולו אות אחת. פרויד היה מזדעזע מכל אלה כיון שהיו לו עמדות חד-משמעיות לגבי דת ואמונה.

היחס לדת, אלוהים ואמונה אצל פרויד

לדעתו של פרויד, דת היא ביטוי של מחלת נפש, אמונה באלוהים היא נוירוזה, אלוהים בעצמו – אשליה נידפת ברוח. בקיצור - פרויד לא חיבב את הדת. היה לו רק דבר אחד חיובי להגיד עליה: " ברור שהדת שירתה את האנושות שירות גדול ותרמה רבות, אבל לא די, לכיבוש הדחפים האנטי-חברתיים" (פרויד, 2000 , ע"מ 59 ). כלומר, הדת סייעה ביצירת הסופר-אגו, המצפון, ומכאן שסייעה ביצירת התרבות האנושית. אך לדעתו של פרויד הגיע הזמן להודות שהדת איננה מספקת את צורכיהם של בני-אדם ושמוטב לאנושות להסתדר בלי האשליה הזו. לדעתו של פרויד מקורה של האשליה המכונה דת הוא בילדות – כמו שהתינוק חסר-האונים מתבונן בהערצה והערכה אל אביו הכל-יכול ולמעשה מתייחס אליו כאל אלוהים, כך גם האדם המבוגר. כשאנו גדלים אנו נוכחים בחוסר האונים האנושי, באפסות שלנו מול הגורל, ומול החברה האנושית עצמה, ולכן משחזרים את אותה חווית ילדות מנחמת. האב החזק מתגלגל לדמות של אלוהים כל יכול המגן עלינו ומושיע אותנו מכל צרה. לדעתו של פרויד זה לא היה נורא כל כך אלמלא ההילה של קדושה הנצמדת עקב כך לקשת עצומה של התנהגויות ומחשבות אנושיות ומעוותת אותן. לדעתו, עקב הישגי המדע הנוכחיים ואלה הצפויים עדיין, האנושות הגיעה למצב שבו היא יכולה לוותר על האשליה של אמונה באלוהים ועל כל הפרקטיקות של הדת הנראות מיום ליום יותר מגוחכות וחסרות קשר למציאות. הדת היא מחלת נפש: " אפשר לראות בדת נוירוזה כפייתית כלל-אנושית וכמו זו של הילד מקורה בתסביך אדיפוס , כלומר ביחס לאב" (שם, ע"מ 64 ). פרויד צפה שיותר ויותר אנשים יפסיקו להאמין באלוהים ולהשתתף בדתות השונות, ויקבלו על עצמם את ההכרה שהמציאות היא אמנם כואבת, שאנו, בני-האדם, קטנים וחסרי אונים במידה רבה, אבל בכל זאת יהיו מספיק בוגרים כדי לא להזדקק לקביים הנפשיים הקרויים דת ואמונה. ברור אם כן שאדם בריא מבחינה נפשית הוא אדם חילוני.

היחס השלילי לאמונה ולדת הוא חלק מהיחס השלילי לעבר: " אנו אומרים לעצמנו כי היה זה טוב ויפה אילו היה קיים אלוה כבורא עולם וכהשגחה מיטיבה, אילו נתקיימו סדר עולם מוסרי וחיי עולם הבא אבל הרי ברור שכל אילו הן רק משאלות לבנו. והיה זה תמוה עוד יותר אילו אבות אבותינו הדלים, הנבערים מדעת והבלתי-חופשיים היו מצליחים לפתור את כל חידותיו הקשות של העולם.")שם, ע"מ 55 ).
כל אחד רשאי להסיק מסקנות משל עצמו לגבי היחס של פרויד לתורה עצמה. התייחסות ישירה שלו לנושא נמצאת בספר שנקרא "משה ומונותאיזם". בספר זה פרויד מנסה להוכיח שמשה רבינו היה כהן דת מצרי , חבר בכת מצרית שהמציאה את המונותאיזם, ונרדפה ע"י פרעה. משה נאלץ לברוח ואימץ לעצמו את השבט העברי, ואף כפה עליהם את הדת החדשה. בתמורה למתנה נדיבה זו, ובהתאם לתיאוריה של פרויד לפיה כל בן שואף לרצוח את אביו (הסבר מפורט בספר "טוטם וטאבו"), בני ישראל רצחו את משה ומתוך רגש אשמה קיבלו על עצמם את הדת המונותאיסטית החדשה. מי הוביל את בני ישראל לארץ ישראל? משה אחר, נוסף, הוביל אותם לשם. מי שחושב שאני ממציא את זה מוזמן לקרוא בעצמו.

אפשר ללמוד דברים גם בעקיפין. חלק מהאירועים המשמעותיים בתורה הם חלומות . מה פרויד היה אומר על חלומות אילו? לפי התיאוריה שלו, כל חלום הוא למעשה ביטוי של משאלה (קרי- דחף, יצר), שלא התגשמה. מכאן שהחלום יכול ללמד אותנו רבות על התסכולים הלא מודעים שלנו, על תסביכים וטראומות שעברנו ואשר מכתיבים את התנהגותנו עד היום. לכל חלום יש לכן משמעות– זו הגלויה והנראית לעין, וזו הסמויה, המשמעותית , והאמיתית. נגיד שמישהו חולם שבארץ שהוא חי יהיו שבע שנים של יבול חקלאי מדהים שאחריהם יבואו שבע שנים של בצורת. מה פירוש הדבר? האמת שאינני יודע לומר. מבחינת התיאוריה הפרוידיאנית ברור רק שצריך ללכת מעבר לסיפור הגלוי והמטעה, ולברר איזו טראומת ילדות מנסה למצוא את דרכה לתודעה של אותו חולם (נגיד שקוראים לו יוסף). ייתכן שאמו הייתה עקרה תקופה ארוכה וכשסוף סוף נולד בנה היא פינקה אותו יותר מדי, ונטעה בו פנטזיות גרנדיוזיות שלא יוכלו להגיע לידי מימוש וגרמו ליוסף הצעיר תסכול רב ואולי אף סיבכו את חייו ודרדרו אותו מדכי אל דכי.

דוגמא נוספת: נגיד שילד אחד מתעורר באמצע הלילה כשהוא שומע קול הקורא בשמו. הוא קם , מסתכל מסביב ולא רואה אף אחד. הוא חוזר לישון. כעבור זמן מה שוב קול קורא בשמו (לצורך העניין נקרא לו שמואל ) שוב הוא מתעורר ושוב, אין איש בסביבה. מה פירוש הדבר? סביר שהתאוריה של פרויד תטען שכשאדם מגיע למצב נפשי בו הוא שומע קולות בראשו ומשליך אותם החוצה, מדובר כבר במחלה קשה. היה מומלץ מאד לשלוח את הילד הזה לאבחון וטיפול. ודאי שאסור לשתף פעולה עם האשליה הזו, ואם מישהו יאמר לילד הזה שזהו קולו של אלוהים ודאי שאיננו עושה לעצמו וגם לא לילד שום טובות. שניהם זקוקים לטיפול לפני שיהיה מאוחר מדי!

תיקון עולם ודמות האדם על פי פרויד

נפשו של כל אדם מתעצבת עד גיל חמש. במהלך שנות הילדות הללו אנו עוברים כמה שלבים של התפתחות פסיכו-מינית. לפי פרויד לא ניתן לעבור שלבים אילו בהצלחה מלאה וללא היווצרותן של נוירוזות. מכאן שכולנו ללא יוצא מן הכלל אנשים נוירוטיים. ההבדל בין אנשים נוירוטיים בריאים לאנשים נוירוטיים חולים הוא המידה שבה הנוירוזה שלהם מאפשרת להם לתפקד בחברה, כלומר להיות יצרניים, ולהגשים את שאיפותיהם. מכאן אפשר ללמוד שאדם בריא הוא אדם נורמלי ביחס לחברה בה הוא חי. דבר נוסף המבדיל בין האנשים הוא מידת התבונה שלהם. לדעתו של פרויד תולדות התרבות כולה הן תולדות המלחמה בין התבונה האנושית לבין היצרים האנושיים , ובייחוד יצר המין ויצר המוות (אינסטינקט ההרס של האדם - "התאנטוס" - התווסף לתיאוריה בשלב מאוחר הרבה יותר).מכאן שהתבונה היא המעלה הגדולה ביותר של האדם. פרויד סבר שאם אנשים ישתמשו בשכל שלהם הם יבינו שאיסורי החברה רק נועדו לשרת אותם ולהסדיר בצורה הטובה ביותר את היחסים בין אנשים. כשאנשים יבינו זאת, חלק ניכר מההתנגדות שלהם לציווי התרבות תיעלם ולכן גם חלק ניכר מהנויורזה שלהם. המפתח כאן הוא התבונה האנושית , אומר פרויד: "תקוותנו לעתיד היא ששכלנו – רוח המדע, התבונה – יבסס לעצמו במהלך הזמן שלטון דיקטטורי בחייו הרוחניים של האדם. טבעה של התבונה היא ערובה לכך שהיא לא תקפח גם את הדחפים הרגשיים..." (שם, ע"מ 21 ). למרבה הצער רק מעטים נחנו במעלה זו: " כשם שאי-אפשר להימנע מכפייה לפעולה תרבותית, כן לא ניתן להימנע משליטת המיעוט בהמון, שכן ההמונים נרפים וחסרי בינה" (שם, ע"מ 33 ).

כלומר האידיאל של פרויד הוא אדם בעל תבונה, המשתמש בשכלו כדי לשלוט ביצריו. זהו כמובן אדם ללא אשליות , כלומר ללא אמונה, ללא אלוהים וללא דת כלשהי. זהו אדם המשתלב בחברה בה הוא חי ומהווה חלק יצרני ממנה. הוא מקבל את סיפוקו מעידון היצרים שלו וגלגולן ביצירה רוחנית – אינטלקטואלית או אמנותית, או אולי בדרך תרבותית אחרת.

מדברים אילו אפשר להסיק שרק אנשים בעלי תבונה, אשר הולכים לטיפול ומסלקים את הנוירוזות שלהם אט-אט, הם גם אנשים שמסוגלים להיות בעלי אחריות כלשהי על מעשיהם, שכן כל השאר , "ההמונים הנבערים" כלשונו של פרויד, מונעים ע"י דחפים בלתי-מודעים, ע"י משאלות ילדות שלא התגשמו ושמנסים למצוא את דרכם החוצה ביום-יום של המבוגר.

מהו אם כן עולם מתוקן? זהו פחות או יותר העולם בו אנו חיים. זהו עולם שיש בו אמנם מאבק איתנים בין יצר המין ליצר המוות, בין עיקרון העונג, לבין מציאות החברתית בה אנו חיים. זהו עולם של קונפליקטים בלתי-נמנעים,עולם של בדידות קיומית, עולם ללא נחמה של הדת ושל אלוהים, ללא נחמה של אהבת אמת בין בני זוג וגם , למצער, ללא משמעות מיוחדת. יש משהו קודר בתמונת עולם כזו ופרויד היה ער לכך. אבל פרויד האמין בכל ליבו שזה הטוב ביותר האפשרי, שבתוך עולם זה עלינו לעשות מיטב יכולתנו להפיק את מרב ההנאה עם מינימום הכאב , ולבסוף הוא האמין שהפסיכו-אנאליזה יכולה לסייע לכל אדם לעשות זאת. תפקידה של הפסיכו-אנאליזה של פרויד, אם להשתמש בביטוי המפורסם, היא "להפוך את הייאוש ליותר נוח". [3]

אני מניח שרבים מהקוראים הסיקו לבד שהפסיכולוגיה של פרויד היא לא פסיכולוגיה אמונית. אין בה גאולה לא ליחיד ולא לכלל. אין בה תיקון לא ליחיד ולא לכלל. אין בה אמונה, אין בה אלוהים ואין בה אחריות של היחיד על מעשיו, ואין בה מוסר. הגרוע ביותר מבחינתו של האדם המאמין הוא שהפסיכו-אנאליזה היא חסרת תקווה.

אם פרויד לא גילה את האמת בה' הידיעה, לפחות הוא גילה אמיתות. פרויד היה הראשון שהתייחס ללא מודע כאל מושא מחקר מדעי שניתן ללמוד ממנו משהו משמעותי על נפש האדם. הוא היה הראשון , בעת המודרנית לפחות , שהשתמש בחלומות ככלי מרכזי כדי ללמוד על נפש האדם ולפתור את בעיותיו. הוא גילה ונתן שם לתופעות נפשיות חשובות כמו השלכה, הדחקה והעברה. פרויד היה מהראשונים להתחקות אחר המקור הנפשי של בעיות פיזיות, ומהראשונים להראות שיש קשר בין התנהגות האדם לבין נפשו הבלתי-מודעת. הוא הראשון לייחס לנפש משק אנרגטי עצמאי. למעשה, עיקר הוויכוח של עמיתיו של פרויד, ובייחוד של אדלר ויונג , היו לא עם העובדות הפסיכולוגיות שהוא גילה , אלא עם הפרשנות שלו לעובדות אלו ועם התאוריה שהוא טווה סביבן. אין ספק שגם אם אותה התאוריה לבשה לעתים צורה של דוגמה דתית יותר מאשר תאוריה מדעית, עדיין זכויותיו רבות, וההצלחה המדהימה של גישתו איננה בכדי.

עם זאת הביקורת על פרויד מאז פרסם את התאוריה שלו אודות מקורן המיני של מחלות נפש היא רבה וענפה ביותר. סוג אחד של ביקורת מתייחס לחוסר-מדעיות של מחקרו. אכן, המחקר של פרויד, האופן בו אסף את הממצאים וניתח אותן לא היה עומד בשום קריטריון של מחקר מודרני. אין כאן ניסויים שאפשר לשחזר, ואפילו לא טענות חד-משמעיות שניתן להפריך או לאמת אותן. אין גם תיאוריה המסוגלת או מתיימרת לנבא את ההתנהגות האנושית, ולכן אין גם תיאוריה שאפשר לאמת או להפריך. קשה למצוא בספרים שלו הוכחות, נתונים ועובדות. הקורא מותקף בהנחות, פרשנויות, ומסקנות שלא ניתן להתנגד להן כיון שלא גובו ע"י שום עובדות, למעט הטענה שאי- הסכמה עם הכתוב כמוה כהודאה במחלת נפש. התיאוריה הפרוידיאנית ניחנה בגמישות מופלאה כל כך שהיא יכולה להסביר כל תופעה החורגת ממנה או סותרת אותה ע"י הוספת נדבך נוסף, או יוצא מן הכלל נוסף למבנה הקיים, או ע"י התעלמות גרידא. ובמקרה שגם זה לא עוזר ועדיין נותרו ספקנים - הרי שברור שאלה אינם אלא מתנגדים או - רחמנא ליצלן – יונגיאנים.

לסיכום: יש כאן השקפת עולם שלמה, באצטלה של מדע אובייקטיבי, המונחת ביסודן של תופעות רבות בחברה שלנו. בתופעות אלה עוסק הסעיף הבא.

פרויד - איך זה קשור למנהיגות יהודית?

באמת איך זה קשור? אם אדם הולך לטיפול פסיכו-דינמי זה לא צריך להיות עניינו של אף אחד, כל עוד הדבר נעשה בין שני מבוגרים המסכימים לכך. אבל לפסיכולוגיה באופן כללי יש תפקיד מרכזי בחיי היום יום שלנו. פסיכולוגים מופיעים בבתי המשפט כעדים מומחים, הם עובדים בכל השלבים של מערכת החינוך, בבתי חולים ובבתי חולים פסיכיאטריים, ברשויות המקומיות, בשורות המשטרה ובבתי הכלא. ולא רק פסיכולוגים נוגעים לחיינו – כל מקצוע שיש בו בהתייחסות ישירה לנפש האדם, כמו עבודה סוציאלית והוראה, כרוך גם הוא בהכשרה פסיכולוגית ברמה כזו או אחרת. רוב הסיכויים שבשלב זה או אחר של חיינו השקפת העולם הפסיכולוגית תיגע בנו. השאלה היא איזו הכשרה מקבלים אנשים אילו ואיזו השקפת עולם הם מביאים איתם במגעם עם הציבור, ובייחוד : לאן השקפת עולם זו מובילה את החברה שלנו?

לפי השנתון הסטטיסטי של היחידה לבריאות הנפש במשרד הבריאות, היו בשנת 2004 כ- 7000 פסיכולוגים מוסמכים בישראל. מתוכם 55 אחוזים פסיכולוגים קליניים וכמעט 30 אחוזים פסיכולוגים חינוכיים. (היתר מתחלק בין ארבע התמחויות נוספות).

פסיכולוגים קליניים
פסיכולוגים קליניים עובדים בבתי חולים, בקופות החולים ,בבתי חולים פסיכיאטריים, ברשויות המקומיות ובפרקטיקה פרטית, ועיסוקם הוא מתן טיפול נפשי פרטני או זוגי. על פי חוק הפסיכולוגיה ( 1977 ) משרד הבריאות מתנה את קבלת הרישיון לעיסוק במקצוע הפסיכולוגיה הקלינית בקבלת תואר מוסמך בתחום ובהתמחות של כמה שנים. מעיון בתכנית להכשרת מטפלים באוניברסיטת ת"א ,ירושלים ובר-אילן עולה בבירור שהדגש בהכשרת הפסיכולוגים הקליניים הוא על משנתו של פרויד וכל ממשיכיו. נראה שהמצב דומה ביתר המוסדות להכשרת פסיכולוגים [4] . בנוסף למשנתו של פרויד מלמדים פרקים בפסיכולוגיה קוגניטיבית ופסיכולוגיה התנהגותית. לטובת אלה שאינם מכירים את שני המושגים הללו נעשה אתנחתא היסטורית:

********אתנחתא היסטורית ראשונה *********

פסיכולוגיה קוגניטיבית עוסקת בתפיסות ועמדות של אנשים, בכל מה שנמצא (אם נמצא) בין שני האוזניים שלנו ,מה שנקרא בשפת הפסיכולוגים " הקופסה השחורה" .ההנחה של גישה זו היא שניתן להשפיע על ההתנהגות האנושית באמצעות התפיסות והעמדות שלנו. בטיפול קוגניטיבי מנסים לברר מה העמדה של האדם , כיצד הוא תופס את המציאות ועושים מאמצים לשנות תפיסה זו , אם יש צורך בכך. למשל, ניסיון לשכנע תלמידים שזה לא בסדר לקחת סמים יחשב לטיפול (או "התערבות") קוגניטיבית. יש דמיון בין גישה זו לגישה של פרויד שכן בשני המקרים מניחים שבאמצעות פנייה להיגיון אפשר לשנות התנהגות. ההבדל הוא שבמהלך השנים הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עסקה , ועדיין עוסקת, בעיקר במה שאנשים יודעים וחושבים על עצמם, כלומר בתכנים של התודעה, ואילו הפסיכו-תרפיה עוסקת בעיקר במה מה שאנשים לא יודעים על עצמם – בלא – מודע. הבדל נוסף הוא שהפסיכולוגיה הקוגניטיבית איננה ומעולם לא התיימרה להיות השקפת עולם שלמה או דרך לתיקון העולם.

לעומת זאת, הפסיכולוגיה ההתנהגותית טוענת ש"מה שלא רואים לא קיים". כלומר מחשבות, ערכים, רעיונות, עמדות ותפיסות הם מושגים יפים מאד אך לא מדעיים כיון שהם לא ניתנים לצפייה וגם לא ניתנים למדידה ישירה ומדויקת. מבחינת הגישה הזו, הדבר שהיחיד שכן ניתן לראות, למדוד ולהשפיע עליו זו ההתנהגות האנושית. כשאנחנו נותנים פרס או עונש לילד על התנהגות מסוימת, אנחנו עוסקים בעיצוב התנהגות על פי התפיסה הביהייביוריסטית. גם התפיסה היהודית של המצוות היא במהותה התנהגותית, כיון שהיא מניחה שההתנהגות של האדם משפיעה על ,אם לא מכתיבה, את תפיסותיו, ושחשוב הרבה יותר לעשות את הדבר הנכון מאשר לחשוב את הדבר הנכון. העולם הנוצרי מצידו מדגיש את המחשבה הנכונה אצל המאמין ולכן מחשבות לא נכונות בדמותן של דוקטרינות דתיות מסוגים שונים היוו עילה לוויכוחים מרים, ואף למלחמות שנמשכו עשרות שנים.

לחלק מהדוברים הבולטים של הגישה ההתנהגותית הייתה נטייה לראות בה השקפת עולם שלמה. נטייה זו הגיעה לשיאה אצל הפסיכולוג האמריקאי סקינר , ואנו עוד נחזור ונדון בהשקפתו במסגרת הפרק הבא על משנתו של אלפרד אדלר.

מבחינה היסטורית, קיים מאבק בין שתי הגישות ובין האנשים המייצגים אותם. זהו מאבק שהוא גם אישי, וגם פוליטי , כלומר מאבק על משאבים (עבודה וכסף למחקרים), ומעמד ויוקרה באקדמיה ובחברה. למרבה הצער המאבק הפוליטי בא על חשבון הבירור המדעי הפשוט – איזו גישה עובדת יותר טוב ובאילו תנאים. ממש מדהים להיווכח כמה מעט הספרות הפסיכולוגית עוסקת בשאלה הזו.

בכל מקרה, פרויד עצמו שייך בבירור לזרם הקוגניטיבי, אבל הוא גדל ולמד בתקופה שבה שלטה הגישה ההתנהגותית (אם כי לא נקראה כך בזמנו). הרעיון שיש משהו בין האוזניים שאנחנו לגמרי לא ערים לו ושכדאי לברר מה הוא , היה זר מאד לרוב המוחלט של הפסיכולוגים באותה עת. פרויד פתח תקופה חדשה עם דגש חזק על הגישה הקוגניטיבית, דגש שהביא מהר מאד למתקפת נגד מצד אנשי הגישה ההתנהגותית , בייחוד בארה"ב. עד היום אחת החלוקות המרכזיות בפסיכולוגיה היא החלוקה בין פסיכולוגים קוגניטיביים לפסיכולוגים התנהגותיים. בישראל יש יתרון ברור מאד לגישה הקוגניטיבית. הדבר מתבטא הן בתכניות ההכשרה של הפסיכולוגיים והן בתחומים רבים בהם הטיפולים המוצעים לציבור הם על פי רוב טיפולים קוגניטיביים ולא טיפולים התנהגותיים ואפילו לא טיפולים משולבים. מאחר שיש הבדל ביעילות הטיפולים השונים , הציבור עלול לצאת מופסד בגלל הדגש הדוגמטי על טיפולים הנובעים מגישה אחת. אך , כאמור , אתייחס ליעילות הטיפולים השונים בפרק נפרד.

******** סוף אתנחתא היסטורית *********

מסקנה לגבי פסיכולוגים קליניים בחברה הישראלית:
אם הכשרתו של הפסיכולוג הקליני אכן מתבססת על משנתו של פרויד וממשיכיו, ועל פרקים בפסיכולוגיה קוגניטיבית והתנהגותית אז סביר להניח שאזרח המגיע מסיבה כלשהי לטיפול פסיכולוגי, עלול במקרים רבים לקבל טיפול שאיננו מביא בחשבון את האפשרות של אמונה (למעט כמחלה) או את האפשרות של תיקון עולם. כמוכן פסיכולוגיים המשמשים בתפקידים ציבוריים , בבתי משפט, בוועדות הכנסת – בניסוח חוקים, ובמשרד הבריאות – על פי הכשרתם אינם מביאים איתם מטען אמוני ואינם שואפים לתיקון העולם .

הפסיכולוגיה במערכת החינוך

הכשרתם של הפסיכולוגים החינוכיים דומה להכשרה של הפסיכולוגים הקליניים אך עם דגשים על התפתחות הילד וחינוך. פסיכולוגיים חינוכיים ממלאים תפקידים בשפ"י - בשירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך. הם נוטלים חלק בעיצוב מדיניות המשרד כלפי בעיות של תלמידים במערכת החינוך (אלימות, סמים, חינוך מיוחד ועוד), הם מלווים את עובדי החינוך בעבודתם, מעצבים התערבויות בבתי ספר ולעתים מטפלים בעצמם טיפולים קצרי טווח בתלמידים ואף בהוריהם, לפי העניין. למשל, פסיכולוג חינוכי עוסק בשאלה מהי אלימות בבית הספר, ומה מקורה. האם היא חיובית או שלילית וכיצד יש לטפל בה , אם בכלל, והאם מישהו אחראי לה. יש חשיבות מרכזית להשקפת העולם של הפסיכולוג כשהוא בא לדון בבעיות אילו, והתשובה שהוא נותן משפיעה על רבים מאיתנו. כמובן – זו רק דוגמא אחת.

הפסיכולוג החינוכי נותן את המסגרת בתוכה פועל היועץ החינוכי, שגם הוא חלק משפ"י. יועץ חינוכי איננו מקבל הכשרה של פסיכולוג. בדרך כלל מדובר באנשים שלמדו חינוך והוראה והמשיכו לתואר שני בייעוץ. לימודי הייעוץ שמים דגש על מתן כלים מעשיים לעבודה עם יחידים וקבוצות, ולהבנת המערכת הבית ספרית ועבודה במסגרתה. בכל בית ספר יש יועץ חינוכי (בדרך כלל יועצת ,האמת) , במשרה חלקית , ויש לה תפקידים רבים מאד (לדעתי הרבה , הרבה, מעבר ליכולתה בשעות המוקצות לה). העיקרי שבהם הוא המפגש עם תלמידים בייעוץ פרטני שם עליה לאבחן בעיות ומצוקות ולכוון לטיפול המתאים, ובכיתות. תכנית הדגל של הייעוץ החינוכי היא התכנית "כישורי חיים" שמטרתה לפתח את ההיבטים הרגשיים והחברתיים של התלמידים. התכנית נוגעת לתחומי חיים רבים ובהם התמודדות עם מצבי לחץ וחרדה (כולל פיגועים), פתרון קונפליקטים, התמודדות עם סמים, יחסים עם בני המין השני, התמודדות עם דילמות מוסריות , הכנה לצבא, חינוך לסובלנות ועוד. התכנית "כישורי חיים" אינה כוללת למצער, שיעור ב"אמונה", וגם אם היה שיעור כזה, היועצת הייתה מתקשה להעביר אותו כיון שהכשרתה לא כללה את התחום הזה בנפש האדם. [5]

השפעתו של פרויד על חינוך ילדים

ביטול הילדות , התרת הרסן, אבדן ההורות

אפשר להצביע לדעתי על שלוש השפעות עמוקות מאד המעצבים את הגישה של עובדי הוראה והורים לחינוך ילדים. הראשון הוא הרעיון שדחיית סיפוקים (ריסון היצר) גורם לסבל, ושסבל זה גורם למחלות נפש, ולכן מוטב להתיר את הרסן ולספק את היצר. זה לא במדויק הרעיון של פרויד אבל זו פרשנות מאד נפוצה שלו. פרויד לא גרס שיש להתיר את הרסן, שכן הבין היטב שזה יביא לחורבנה של התרבות. הוא רק ביקש שתהליך הסתגלות האדם לחברה והתרבות בה הוא חי יהיו גלויים ופתוחים, ונעדרי הילה של קדושה דתית. הוא סבר שכך יהיה אפשר לדבר בהיגיון על התועלת הרבה שיש בתרבות ולהפוך את מחירה למתקבל יותר על הדעת. בכל מקרה הפרשנות שאסור לרסן את היצר היא זו שהשתרשה בקרב רבים. כך, מרוב רצון לא לתסבך את הילד, יש הורים ומחנכים שהגיעו למצב שפשוט מפסיקים לחנך אותו, וזאת בשם המדע כביכול.
למשל, כדי לא לתסכל את יצר ההרס האנושי, נוצרו טיפולים פסיכולוגיים המעודדים פריקת עול, כמו הכנסת ילד אלים לחדר מיוחד בו הוא יכול להכות ולשבור ככל העולה על רוחו. זה נקרא טיפול באמצעות קתרזיס. אני חושב שתפיסה זו היא אחד הגורמים לסובלנות המפתיעה שיש למחנכים והורים כלפי אלימות של ילדים. היצר השני שדחייתו עלולה לגרום לנוירוזה הוא יצר המין. היחס המנוכר כלפי מין בתרבות שלנו (זה רק יצר!) הקדמת הגיל של קיום יחסי מין, הדיון הפתוח, הטכני , בנושאים של מין, והחינוך המיני הניתן בבתי הספר – נובעים בין היתר מהשתרשות התפיסה הפרוידיאנית כלפי מין.
הרעיון הפרוידיאני השני שהשפיע בצורה עמוקה על החינוך הוא הרעיון שלילדים, למעשה תינוקות של בית רבן, יש חיים מיניים בדיוק כמו שיש למבוגרים. גם גישה זו התקבלה בקרב רבים אף שעוררה תחילה סלידה עמוקה בקרב עמיתיו למקצוע של פרויד. החיים המיניים של האדם הבוגר הם אחד המאפיינים המרכזיים והבולטים המבדילים בינו לבין הילד. לכן, החדרת התפיסה החדשה של פרויד סייעה לקדם את תהליך ההתפוררות של אותה מחיצה בין מבוגר לילד, ואף העניקה לו אצטלה מדעית. הנטייה של מחנכים להתייחס לילדים כאילו הם מבוגרים נובעת בין היתר מגישה זו, והיא גם מביאה לכך שילדים מתייחסים לעצמם כמבוגרים עם תחומי עניין ורצונות של מבוגרים, וזכויות של מבוגרים, אבל בלי החובות של מבוגרים, כמובן. (דיון מיוחד יוקדש למחיקת ההבדל בין מבוגר לילד במאמר שיתייחס לנושא המשפחה וחינוך.)

הרעיון השליש המשפיע על החינוך הוא הרעיון שישנה דרך מדעית ידועה ובדוקה לגדל ילדים כדי שלא יהפכו להיות מופרעים ומתוסבכים. כיון שדרך זו אינה ידועה להורים שלא התמחו בתחום, יוצא שהורים רבים למעשה אינם יודעים מה הם עושים. נדמה לי שהורים רבים שותפים לתפיסה הזו , ואולי בצדק. התוצאה היא שנפתח פתח רחב לבעלי מקצוע מטעם המדינה – פסיכולוגים, מחנכים ועובדים סוציאליים - המסבירים להורה כיצד עליו לגדל את הילד ובנסיבות מסוימות אף כופים עליו את תפיסתם שהיא ביסודה , כאמור, לא אמונית.

מסקנה לגבי פסיכולוגיה בחינוך:

לתלמידי ישראל והוריהם ניתנים שירותים פסיכולוגיים רבים על ידי אנשים שהכשרתם המקצועית והנחות היסוד שלהם אינם מביאים בחשבון את האפשרות של אמונה ותיקון עולם.
אוסיף גם שמסקנה זו תקפה לא רק למערכת החינוך הממלכתית שבה לומדים מרבית ילדי ישראל – גם אותם שומרי מסורת שהם קהל מטרה מוצהר של מנהיגות יהודית – אלא היא תקפה גם לחינוך הממלכתי דתי שמשתמש בשירותים הפסיכולוגיים הנ"ל, וביועצות חינוכיות המקבלות את אותה הכשרה הניתנת לכל יועצת חילונית ובאותן המוסדות.

פרויד בעבודה סוציאלית

התפקיד העיקרי של העובדת הסוציאלית (רובן נשים) הוא לסייע לאוכלוסייה המתקשה להסתגל לחיים בעולם המודרני. למעשה העובדת הסוציאלית היא מעין סוכן חברות. אם ההורים נכשלו ובית הספר גם – אז נכנסת לתמונה העובדת הסוציאלית.
זהו תפקיד שהתפתח בעקבות המהפכה התעשייתית והתמורות החברתיות שהיא הביאה עמה. התיעוש הביא לפירוקן של קהילות, לשבירת מסגרות מסורתיות של המשפחה ושל חינוך, וכתוצאה מכך לאוכלוסייה עצומה שפשוט לא הצליחה להסתגל לזמנים החדשים במהירות הנדרשת. קבוצות גדולות של אנשים נשרו בצד הדרך של המודרניזציה והתגלגלו לעוני מחריד, לאבטלה, ולפשיעה. מוסדות צדקה רבים ניסו לסייע בעיקר על ידי צדקה וביקורי בית ועד היום זהו מאפיין בולט של העבודה הסוציאלית – העבודה בשטח אצל הלקוח בניגוד לעבודתו של הפסיכולוג והמחנך. עם השנים הניסיונות לסייע לאוכלוסייה הנזקקת נעשו יותר מורכבים ומחושבים. החברה המערבית באמצעות הממשלה קיבלה על עצמה את הבטחת הזכויות הסוציאליות המינימליות של האזרחים וכך נוסד הביטוח הלאומי.תוך כך המקצוע של "מבקרת הבית" התפתח והיא קיבלה יותר ויותר כלים מדעיים למלא את תפקידיה שהלכו והתרבו. היום עובדת סוציאלית נדרשת לטפל בכל מקום בו היחיד ,המשפחה או הקהילה נמצאים במשבר ואינם מסוגלים לדאוג לעצמם כראוי. זה כולל אירועים כמו תאונת דרכים , שכול, זקנים חולים וחסרי משפחה, עוני, חסרי בית, עבריינות נוער, מכורים לסמים, שיקום אסירים, חולי סרטן סופניים, אבטלה כרונית, אלימות במשפחה, ילדים בסיכון, ילדים שננטשו או התייתמו, מקרי אונס, ועוד. עובדים סוציאליים מועסקים בבתי חולים, בביטוח הלאומי, ברשויות המקומיות, בבתי אבות, מוסדות שיקום, מוסדות סיעודיים, הוסטלים, מעונים ופנימיות לבעלי צרכים מיוחדים,נוער בסיכון, נשים מוכות, נערות בהריון, ברשות בתי הסוהר ובמקומות רבים נוספים, רובם במגזר הציבורי, וחלקם (ההולך וגדל) במגזר הפרטי. בעיני המאפיין המייחד את המקצוע הזה מאחרים הוא בהיותו מקצוע בעל ערכים המחויב לצדק חברתי. אפשר לראות בזה מקצוע אקדמי המחויב לתיקון עולם, בלי שהדברים מוגדרים כך. ככל הידוע לי זה המקצוע האקדמי היחיד שמצהיר על עצמו כבעל ערכים לא מדעיים שיש להתחייב להם, ושמקיים קורסים המקנים מיומנויות פוליטיות כמו: " פערים וחוסר שוויון: שימוש בקואליציות לצמצומם" באונ' ת"א או
" חשיבה פוליטית" באונ' בן-גוריון, שני קורסים המדריכים את התלמידים כיצד להשתמש במערכת הפוליטית , כולל ייזום חקיקה, כדי לקדם את עניינם של אזרחים במצוקה.

איך זה קשור לפרויד?

כאמור העובדת הסוציאלית מקבלת כלים המאפשרים לה לטפל ביחיד, במשפחה ובקבוצה. הכלים האלה כוללים את היכולת לאבחן מהי הבעיה, וכיצד לפתור אותה. לכן תכנית ההכשרה כוללת קורסים שונים בפסיכולוגיה, ובהנחיית קבוצות, אף שהעובדת הסוציאלית איננה פסיכולוגית וגם לא מנחת קבוצות. קורסים רבים אחרים נשענים על תאוריות פסיכולוגיות כמו קורסים על אלימות במשפחה, מבנה ותפקיד המשפחה, מהו ילד וכיצד הוא אמור לגדול, מהי פשיעה וממה היא נובעת וכיצד מתקנים אותה, מהי התמכרות ממה היא נובעת וכיצד מתגברים עליה וכדומה. לסיכום: במידה שבה הידע הפסיכולוגי הקיים הוא הידע של פרויד וממשיכיו, כך תפיסת העולם והכלים העומדים לרשות העובדת הסוציאלית יהיו מושפעים מתפיסתו של פרויד.

קשה להעריך במדויק את מידת ההשפעה הזו, אבל אני יכול לחשוב על כמה השפעות בולטות. ראשית האם המודלים המנחים את העובדים הסוציאליים בעבודתם מניחים אפשרות לתיקון עולם? להרמוניה בין אנשים? או שמא הפתרונות המוצעים הם פתרונות של ניהול סכסוכים ושל השלמה עם הגורל? האם הפתרונות האלה נותנים כלים ביד הקליינט שיביאו אותו לעצמאות מהמערכת הממשלתית או להפך? האם כלים אילו מביאים בחשבון אמונה כפתרון, וחוסר אמונה כבעיה הנמצאת בשורשם של מצוקות רבות?

ממה שאני ראיתי ושמעתי עד כה, התשובה לשאלות אילו היא לא. התפיסה של פרויד שהיא דומיננטית בפסיכולוגיה שולטת גם כאן. אולי זו אחת הסיבות שלמרות המאמצים הראויים לציון של אנשים רבים וטובים במשך עשרות שנים, הבעיות החברתיות שלנו , ובמערב בכלל, רק הולכות ומחריפות.

ישנם עוד אספקטים של העבודה הסוציאלית הראויים לדיון שאינם קשורים ישירות למשנתו של פרויד כמו: מהי הנורמה אליה הם שואפים להביא את האזרחים שתחת טיפולם, ומי קובע אותה? האם זו נורמה חילונית וחומרנית הרואה במעמד הבינוני-גבוה בישראל אידיאל? האם היא מקובלת על רוב הציבור משלם המסים? האם היא מקובלת עלינו? מה אפשר לעשות בעניין? וגם: איזו תפיסה של אחריות שלטת בעבודה הסוציאלית , כלומר מי אחראי למצוקה של היחיד – החברה, או הפרט? או שניהם? ובאיזו מידה? איפה אלוהים נמצא בתמונת העולם הזו? שאלות מעניינות אילו יידונו במאמר אחר (אולי כשאתייחס לנושא הכלכלי).

פרויד בתרבות הישראלית

אם מקבצים יחד כמה מהרעיונות העיקריים של פרויד כדלקמן:

1. האלוהים שלנו הוא התבונה
2. ההמונים הם חיות ילדותיות, יצריות , ונבערות מדעת הזקוקים להנהגה של אליטה בעלת תבונה.
3. אמונה ודת הם מחלת נפש
4. אלוהים הוא אשליה. אנחנו לבדנו בעולם.
5. מטרת החיים היא להגדיל את העונג ולהקטין את הסבל
6. עונג קונים בכסף, ולכן ככל שיש יותר כסף כך יש יותר עונג. מי שאין לו כסף הוא אומלל.
7. אין תיקון בעולם. מה שהיה הוא שיהיה (במקרה הטוב) עד אין סוף.
8. אין שום משמעות לחיים האנושיים.
9. אין ייאוש בעולם מלבד הייאוש הקיומי שבו אנו שרויים כל העת
10. או שאתה מסכים איתנו או שאתה נגדנו.
11. אם אתה נגדנו נעשה כל מאמץ לחסל אותך , אם לא פיזית אז רוחנית.

טוב, אני מודה ששני העיקרים האחרונים הם בהחלט לא ההמצאה של פרויד והם חוזרים אחורנית לפחות לימי האינקוויזיציה, ימים בהם היה חשוב מאד לדעת מי מכשפה ומי היא נערה תמימה. איך בדקו? אחת השיטות הייתה להטביע בנהר את הפתיה המסכנה, ולהעלות אותה כעבור כמה דקות. אם לא טבעה– סימן שהיא מכשפה ויש לשרוף אותה במוקד. אם היא טבעה – סימן שלא הייתה מכשפה. כמובן, בשביל אותה נערה הגילוי הזה היה קצת מאוחר מדי אבל מה בכך- הרי נשמתה הלכה לגן עדן!

לפרויד לא הייתה הסמכות להטביע את מתנגדיו – אדלר ויונג - אבל הוא עשה כל יכולתו לנדות אותם, להכפיש ולהשמיץ אותם, פרקטיקה שנהוגה עד היום. חוץ מהוצאתם מתכניות הלימודים באוניברסיטאות שכבר הזכרנו , אפשר לראות זאת גם בכמות המזערית מכתביהם של יונג ואדלר שתורגמו לעברית וזמינים לציבור. כל אחד יכול להיכנס לחנות ספרים חדשה או משומשת ולבדוק בעצמו את היחס. יונג כתב לא פחות מפרויד וכתביו מרוכזים בכ- עשרים כרכים עבי כרס. אף אחד מהם לא תורגם לעברית ורק ארבעה מכתביו המוקדמים (והפחות מוצלחים) תורגמו באופן מסורבל למדי ופורסמו בארץ. בנוסף, מתוך אותם אוספים נבחרו מאמרים שונים על פי נושאים ופורסמו כספרים בנפרד. רק שניים מהם ראו אור בעברית וזאת רק בשנתיים האחרונות , הספר המרתק "פסיכולוגיה ודת" ו" תשובה לאיוב". ואני לא מדבר בכלל על ממשיכיו של יונג שכמעט אין להם זכר. לעומת זאת כמעט בכל חנות ספרים אפשר למצוא את מרבית כתבי פרויד אם לא את כולם, וגם אם אין – אפשר בקלות להזמין אותם בעברית. גם את כתביו של אדלר וממשיכיו קשה להשיג בחנויות אבל מכון אדלר דואג לתרגומים ולהוציא לאור חלק מכתביהם של ממשיכיו. אם זה היה המצב עבור הציבור הרחב אז ניחא – אבל המצב הזה קיים גם ברוב האוניברסיטאות, הן בחנויות הספרים והן בספריות (אם כי בספריות זה נכון הרבה יותר לגבי יונג וממשיכיו מאשר לגבי אדלר).

בכל מקרה, מאז שפרויד המציא את השיטה של "אם אתה מתנגד לי סימן שאתה חולה נפש" היא אומצה בחום על ידי השמאל בעולם ובארץ, וזו אחת הסיבות העיקריות שבלתי אפשרי לנהל שום דיון ענייני עם אנשים אלו.

אם נחזור לעניינו, האם אי-אפשר יהיה לומר שעיקרים אלו הם במידה רבה "קווים לדמותו של האדם הנאור"? האם בג"ץ לא היה חותם על עיקרים אלו?

רעיונות אלו יוצרים טיפוס חילוני כוחני, מיואש, ומדוכא, אדם תאב בצע, וחסר ערכים. זהו אדם שאין לו עבר, וגם אין לו עתיד , אדם המרוכז בסיפוק היצרים או השאיפות שלו כאן ועכשיו , אדם המזלזל ומנוכר לכל מי שלא חושב ומרגיש את מה שהוא מרגיש וחושב. בקיצור – זה העשירון הנאור שלנו, וזה גם מה שמכונה אצלנו לעתים " רוח העוועים של השמאל".

אלה האנשים שצריכים שלום עכשיו , כי אי – אפשר לחכות עם זה. מעניין , אגב, שאין תנועת "משיח עכשיו". אולי כי כל יהודי מאמין יודע שביאת המשיח כרוכה בעבודת נפש ארוכה ומסובכת, מעשה שרחוק מהישג ידם של אלה המעוניינים בסיפוק מידי.

היכן נמצאים אנשים אלו, העשירון הנאור ותומכיהם?

נוכחותם בולטת בפוליטיקה כמובן: שלום עכשיו, הנשים בשחור, תנועת ה"חייבים לאכול חומוס בדמשק עכשיו !". מה קורה כשאנשים שאינם מאמינים באמונה נאלצים לעמוד מול אנשי אמונה? זה מה שקרה לאליטה הישראלית כשהיא עמדה מול אש"ף בזמנו ומול החמאס היום. הכישלון המוחלט של כל מהלכי השמאל בנושא הזה נובעים מכך שישנו קטע שלם, חשוב מאד במציאות , שהם מסרבים בשום אופן לראות ולהתמודד אתו. זו מחלה לא רק של השמאל הישראלי אלא של השמאל בכל המערב. כשאנשי האמונה דומים יותר לאליטה , כמו במקרה של מתנחלים יהודים וחרדים – הם נתפסים כאיום נוראי. מדוע זה כך? לדעתי התיאוריה של יונג מסבירה היטב תגובה זו ולכן אחזור לדון בנושא זה בפרק השלישי על משנתו של יונג.

באקדמיה אפשר לזהות אותם במדעי הרוח והחברה ובייחוד בחוגים של פסיכולוגיה, סוציולוגיה ,אנתרופולוגיה וספרות, מקומות שאימצו חלקים ממשנתו של פרויד ומתחומי העניין שלו. ישנה נוכחות ברורה גם באמנות הישראלית המשקפת אבדן ערכים, חוסר זהות, ניכור, חילוניות, וייאוש קיומי ובייחוד - וזה הגרוע ביותר הן לאמנים עצמם והן לציבור - התגייסות חד-משמעית לטובת הרוח הפוליטית השלטת. נוכחותם בולטת גם במערכת החינוך,בבתי המשפט ובתקשורת - והדברים כבר ידועים.

מיניות

התאוריה של פרויד העניקה מקום מרכזי ליצר המין, ועקב כך רבים רואים בפרויד את מבשר המהפכה המינית של המאה העשרים. מהפכה זו הביאה לשיח חופשי ופתוח מאד , יחסית לעבר, בכל מה שקשור למיניות האנושית בתרבות המערבית. כבר הזכרנו את נושא החינוך המיני בבתי הספר, אך ראוי לציין גם השפעת המהפכה הזו על תחום האמנות, ביטויה הבולטים והיום-יומיים בתקשורת, באופנה, ובשלטי החוצות, שלא לדבר על תעשייה פורנוגרפית המגלגלת מיליוני דולר בשנה. המהפכה המינית הביאה גם לפתיחות רבה יותר כלפי תלונות על פשעים מיניים. כמות התלונות על אונס והתעללות מינית הרקיעו שחקים בעשורים האחרונים, ובעיות שבעבר טואטאו מתחת לשטיח זוכים היום לטיפול. תוך כך הגיל בו מקיימים יחסי מין צנח, ובמקביל חלה עלייה בלידות בקרב נערות מתחת לגיל שמונה עשרה. לטוב ולרע פרויד פתח תיבת פנדורה. עלינו להשכיל לברור מתוכה את מה שמקדם אותנו כאנשים מאמינים, ולנסות לצמצם את הנזקים הנובעים מהיתר. למעשה, אפשר לומר זאת לגבי כל משנתו של פרויד. השאלה המתבקשת היא – האם ובאיזו מידה העולם האמוני, כלומר החברה החרדית והציונות הדתית מתמודדים עם משימה זו?

פרויד בעולם החרדי והציונות הדתית

מאחר שאין לי את הניסיון והידע המתאימים לגבי שני מגזרים אלו, אנסה במאמר זה רק לתת תשובה ראשונית על סמך הידע שבכל זאת יש לי. אודה מאד לקוראים המכירים טוב ממני את הנעשה בחברות אלו אם יוכלו לעזור לי לפרט ולדייק יותר. (פרטי התקשרות עמי נמצאים בסוף המאמר).

בעולם החרדי

החברה החרדית באופן מוצהר מנסה שלא להתערב בתרבות החילונית הסובבת. לפיכך, באופן כללי ולאורך שנים החרדים לא קיבלו הכשרה אקדמית. בשנים האחרונות חל מפנה מסוים. ישנה הכשרה מקצועית לחרדים, רובה במקצועות נטולי ערכים - תעשייה והייטק. אבל ראיתי שבמכללה החרדית בירושלים ישנה תכנית להכשרת עובדים ועובדות סוציאליים, וגם תכנית לייעוץ חינוכי. אינני יודע לומר מה היא תכנית הלימודים המדייקת , אך מאחר שהיא קיבלה את אישורה של המועצה להשכלה גבוהה, קשה לי להאמין שהיא שונה באופן מהותי מהתכנית הנלמדת ביתר האוניברסיטאות. לא ראיתי שום תכנית המכשירה חרדים לתפקיד של פסיכולוגים. אמנם ישנם כאלה אך ככל הנראה מדובר בחוזרים בתשובה או עולים מארצות המערב. זה מצד ההכשרה – ומה לגבי טיפול נפשי? מה עושה זוג חרדי שהנישואין שלו עלו על שרטון? איך מטפלים בגבר חרדי אלים? איך מטפלים בקרבן אונס, בהתמכרות לסמים ושאר מרעין בישין המגיעים גם הם למגזר החרדי? איך המגזר מטפל בנוער שוליים? לשאלה זו אין בידי תשובה. מהמעט הידוע לי נראה שבמקרים רבים הנושא מגיע, אם בכלל, לטיפולו של הרב, אך ככל הידוע לי הכשרה לרבנות איננה כוללת את הידע העדכני על נפש האדם והדרכים היעילות לטפל בבעיותיו ומחלותיו.
לפי האתר של ארגון נפש ישראל המאגד מטפלים שומרי מצוות, נראה שמתחילה להיות פתיחות רבה יותר לטיפול נפשי במגזר החרדי כאשר המטפלים הם פסיכולוגים מהמגזר הציוני-דתי או , כאמור, חוזרים בתשובה ועולים חדשים חרדים שהוכשרו בארצות מוצאם. אינני יכול לומר האם ובאיזו מידה ההכשרה של המטפלים עברה סינון והתאמה לקהילה מאמינה והפכה עקב כך לטיפול אמוני. מהאתר אני למד שהארגון הוקם כדי להתמודד עם בעיות הלכתיות העולות תוך כדי טיפול באנשים מהמגזר החרדי. ברור שזהו צעד חיובי אך הוא לא בהכרח יביא לטיפול אמוני.

במגזר הציוני-דתי

בניה ובנותיה של החברה הציונית- דתית מקבלים את ההכשרה המקצועית שלהם באקדמיה הישראלית וכבר סקרנו את מצבה. מבדיקת תכניות הלימוד במוסד הדגל האקדמי של החברה הציונית-דתית , אוניברסיטת בר-אילן , אני מסיק שלא מוצעת לתלמידים אלטרנטיבה אמונית בתחום בריאות הנפש, ולמעשה תכנית הלימוד בתחומים השונים זהה עם זו הנלמדת במוסדות חילוניים אחרים. מצד הטיפול, זהו ציבור המשתמש בשירותים הפסיכולוגיים שהמדינה מציעה, בייעוץ החינוכי ובשירותים הסוציאליים. אני מניח שההבדל בין השירות שמקבל הציבור הזה לבין השירות שמקבל הציבור החילוני הוא שבמקרים רבים ואולי רוב המקרים השירות ניתן ע"י שומר מצוות שהוכשר לכך. אבל ההכשרה , האבחון, והטיפול יהיו בשני המקרים דומים אם לא זהים. אני לא רואה סימנים שהציבור הדתי – ציוני פיתח אלטרנטיבות טיפוליות אמוניות עבור הציבור שלו והוא מסתפק בהמצאות של העולם החילוני-ישראלי , המצאות המבוססות כאמור על דחייה מוחלטת של השקפת העולם הציונית-דתית.

בעיני זה מדהים. אנשים שלא היו מעלים על דעתם להכניס לגופם כל דבר שיש בו חשש כלשהו שאיננו כשר, לא חושבים פעמיים כשהם מכניסים לנפש שלהם רעיונות ואידאולוגיה לגבי טבע האדם ותיקון עולם המנוגדים תכלית הניגוד להשקפת עולמם. אני מזכיר שוב – רעיונות אלו נוגעים בתחומים רבים מאד של חיי היום יום שלנו - זה לא רק עניינם של כמה פרופסורים לפסיכולוגיה שמשוגעים לדבר!
גם אם אדם יאכל בטעות דבר מה לא כשר – הגוף ידאג לסלק את הפסולת באופן טבעי – אבל איזה מנגנון יש לציבור הדתי- ציוני הדואג לסילוקם של רעיונות מופשטים ? איזה כלים יש ליחידים בני החברה הזו לזהות , מאחורי אצטלת המכובדות האקדמית, את אותם רעיונות המנוגדים לגמרי להשקפת עולמם? רעיונות המכוונים בסופו של דבר לדיכוי התרבות והרוח של הציונות הדתית, ושל כל חברה או אדם מאמינים?

אם לשפוט לפי אירועי הקיץ האחרון – אין לחברה הציונית – דתית מנגנונים כאלה.

לסיכום: פרויד בעולם החרדי והציונות הדתית

אפשר לומר על סמך המידע החלקי המצוי בידי כרגע, שהציבור החרדי והציבור הציוני-דתי לא השכילו עד כה לאמץ או לפתח אלטרנטיבות אמוניות להשקפת העולם הפרוידיאנית הנפוצה בישראל , והמכתיבה במידה גדולה את אופי וסוג הטיפול הנפשי המוצע לציבור במגוון רחב מאד של תחומים, החל מהתחום הפרטי ביותר ועד להתוויית מדיניות ממשלתית בנושאים כמו טיפול בפשיעה, באבטלה, בעוני, וגם מדיניות השיקום, החינוך, והמשפחה.

עם כל הביקורת שיכולה להיות על מצב זה, יש לברר – האם יש אלטרנטיבה אמונית? ומהי בכלל אלטרנטיבה אמונית? איך היא נראית ובמה היא שונה מהקיים?

האלטרנטיבה האמונית

במאמר הקודם הגדרתי אמונה כקיומו של קשר ישיר עם בורא עולם או לפחות הכרה באפשרות של קשר כזה ורצון לממש אותו. נשאלת השאלה – מה יהיה אמוני בהקשר הנוכחי? מהי השקפת עולם אמונית בתחום הפסיכולוגי ובמה היא מתאפיינת?
אחרי שקראתי במשנתו של פרויד וראיתי מה קורה היום בתחום הזה נראה לי שגישה אמונית תהיה פשוט – ההפך. כלומר, היא תתאפיין בעקרונות הבאים:

1. אמונה בבורא עולם

2. שאיפה לתיקון עולם

3. הגדרה ברורה של מה מקולקל בעולם וכיצד אפשר לתקן

4. הנחה שיש לאדם חופש בחירה ולכן הוא אחראי למצבו , ולכן הוא יכול גם לתקן את עצמו, ולכן יש תקווה

5. מאחר שישנו בורא עולם, ויש אפשרות לתיקון, ויש בחירה חופשית – אז יש גם משמעות לקיום האנושי.

בהמשך אציג גישות העונות ,ולו גם באופן חלקי , על מאפיינים אלו.

מקורות

רקע כללי

Schultz,D.P. & Schultz, S.E. (2004) A History of Modern Psychology, 8th ed. Belmont: Wadsworth-Thomson.

מקורות לפרק על פרויד:

פרויד,ז. ( 2000 ). התרבות והדת. תל-אביב: ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר.

Freud S. 1953. A General Introduction to Psycho-Analysis. New York: Permabooks.

Freud S.1963. An Outline of Psycho-Analysis. London: Hogarth Press.

Freud S. 1963. An Autobiographical Study. New York: Norton & Co.
Freud S. 1967. The History of the Psycho - Analytical Movement. New York: Collier.
Freud S. 1967. Moses and Monotheism. New York: Vintage.

Freud S. 1967. The Origin and Development of Psycho-Analysis. Gateway edition.

Freud S. 1973. New Introductory Lectures on Psycho-Analysis, Vol. 2. London: Penguin.

החברה הפסיכואנליטית בישראל – הסניף הישראלי של האגודה הפרוידיאנית הבין-לאומית.

אתר של המרכז ללימודי פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית - במקור באונ' בר-אילן.

אתר המחלקה לפסיכולוגיה באונ' בר-אילן המיועד לסטודנטים . שפע של מידע על תכניות הלימודים, וגם אתרים של חלק מהקורסים.

נפש ישראל – ארגון לאנשי מקצוע שומרי מצוות בתחום בריאות הנפש.

הרב אבינר ישתתף בכנס לשת"פ בין רבנים לפסיכולוגיים מקצועיים – כתבה משנת 2004 באתר של יואב יצחק.

פסיכותרפיה בישראל אל נוכח המציאות - מאמר מעניין של פרופ' אלי זומר , פסיכולוג קליני בכיר מאוניברסיטת חיפה, על מצב הפסיכולוגיה (הגרוע) בארץ כיום.

פרטי התקשרות:

כל התגובות יתקבלו בברכה. ניתן להגיב באתר כמובן, אך מי שמעוניין מוזמן לשלוח דוא"ל לכתובת הבאה:

תודה

יואב

[1] . אחד הספרים הידועים ביותר לגידול ילדים נכתב , בין היתר, בהשראת הרעיונות של פרויד על התפתחות הילד – הספר של ד"ר בנימין ספוק.

[2] “The History of the Psycho - Analytical Movement” pp.12 introduction by Phillip Reiff

[3] אני לא יכול להתאפק מלציין שאת מילות השיר הזה "לונדון" כתב חנוך לוין, דוגמה ומופת לאמנות פרוידיאנית בישראל.

[4] עדות נוספת ומעניינת למצב זה מצאתי במאמר של פרופ' אלי זומר פסיכולוג קליני בכיר מאוניברסיטת חיפה. המאמר המלא נמצא כאן: פסיכותרפיה בישראל אל נוכח המציאות ובהחלט מומלץ לקרוא.

[5] אני יודע שהנושא הזה לא קל ללימוד גם עבור אנשים שומרי מצוות אבל לפחות הם מנסים.