|
במעשה הקרבנות מופיע פעמים רבות הביטוי "ריח ניחוח" כמתאר את מושלמותו של הקרבן והתקבלותו ברצון. כך גם מתרגם אונקלוס את הביטוי ריח ניחוח בהקשר הקרבנות "דמתקבל ברעוא" שפירושו שמתקבל ברצון. מהי משמעותו של ביטוי זה ומדוע בחרה התורה דווקא בו להמחיש את תכליתו של מעשה הקרבן?
הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פל"ו) מבאר שהביטוי חרון אף וכמה ביטויי כעס נוספים נתייחדו לעבודה זרה. ממשיך שם הרמב"ם ומסביר, שראשוני עובדי עבודה זרה לא סברו, שהפסל או הכוכב בראו את המציאות וכו' אלא ראו אותם כמיצגים את האלוה ואמצעים לעובדו. רק ברבות הימים הדורות המאוחרים טעו לחשוב, שהפסל הוא הוא ולכן, על עבודה זרה נאמרו ביטויי הכעס הללו כיוון שהם קשורים בבורא אבל מובילים להיפך הגמור מאמונת הייחוד ועבודת ה'. להבדיל, דומה לזה גם מעמד הקרבנות אצלנו, כאמצעים לעבוד את ה' במה שישנו בידי האדם אלא שעליהם ציוה ה' בתורה וציווי זה גרם להיותם אמצעים לעובדו ולא מחשבות אותם בדה האדם מליבו. לפי זה נוכל לפרש, שהביטוי "ריח ניחוח" ביחס לקרבנות שבתורה הוא ביטוי נגדי ל"חרון אף" הנאמר על עבודה זרה. ושניהם למעשה ממחישים את חשיבות מקור הציווי כקובע את ערך המעשה. מעשה אבות סימן לבנים מקור הציווי לקשר בין עם ישראל לארצו, אינו הסכמה אנושית אלא תורת משה וחזון הנביאים. מימושו של חזון זה יופיע במציאות במוקדם או במאוחר אבל ברור לגמרי שכך יהיה. לכן, אל ניבהל מכמה אודים עשנים המנסים לגרום מורך בליבנו, גם אם נראה כי השעה משחקת להם, אלא נתחזק באהבת ארצנו ובדבקותנו בתורת ישראל וסוף ניצחון אוהבי הארץ לבוא. לפרשת צו – התודעה תנאי לתקומה משנת תשס"ה, לחץ כאן: http://he.manhigut.org/content/view/1371
|
