עכשיו תורם

מאמר זה המופיע באתר של קטיף (ראה קישור למטה), מרגש ומכיל הבחנות נוקבות לגבי המאבק או נכון יותר החוסר במאבק בימי הגירוש של הקיץ שעבר.  חשובה במיוחד העובדה שהכותב אינו מתנחל יש"ע בעצמו אך שותף למתנחלים ברוחו. ההבחנה שאין להפריד בין המדינה לכלים שבהם השתמשה להתנכל לאזרחיה נכונה ומאד חשובה.  ההבחנה ש "עלינו לבחור לנו הנהגה חדשה ואמיצה מאד אשר תוביל תפיסה חדשה לגמרי" גם כן חייבת לחלחל לתודעה של ציבור יש"ע הישנוני.

 בניגוד להבחנות נוקבות ונכונות חלק מהמסקנות וההמלצות מוטעות, לע"ד.  למשל איני מסכים לטענתו  ש "התכוננו דווקא כראוי. ההפגנות רבות המשתתפים, שילוב הידיים מקטיף ועד ירושלים, הצמידים, הסרטים והדגלים הכתומים...". אמנם קל להיות חכם לאחר מעשה, אבל לא להכיר לאחר מעשה בטעויות שנעשו -- זה לא חכמה כלל.

  במיוחד מוטעית נראית לי ההמלצה בפיסקא האחרונה של מאמרו, אך אניח לקורא להחליט; בסך הכל המאמר בהחלט שווה קריאה. 

תמיר אילן
עורך. 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קראתי לאחרונה מאמר חשוב ("איך הופכים סימני שאלה לסימני דרך" מאת הרב מנחם פליקס, בעלון "מעט מן האור") ובו סימני שאלה קשים שהוא מציב באומץ רב ואני מבקש ברשותכם להשיב, להגיב ולהרחיב .

כבר חלפו שמונה חודשים מאז אותם ימים מרים ונמהרים של עקירה וגרוש, הרס וחורבן. בתקשורת כבר מתגאים בכך ש "הנה הכל עבר בשלום וללא שריטה וכמעט שכחנו שהיתה התנתקות". ”הם" אולי שכחו כבר אך לי, ואני בטוח שגם לאלפים רבים אחרים, קשה לשכוח ועוד יותר קשה לסלוח.

אני אינני "מתנחל" , במובן המקובל של המילה, אלא תושב הרצליה–מערב וגם הכיפה, בעוונותי, איננה נמצאת תדיר על ראשי, אך את ארץ ישראל אני אוהב מאד. את המדינה - כבר לא כל כך.

לאחר ששהיתי שבועיים וחצי בנווה- דקלים וגוש קטיף ועוד שלשה ימים לפני כן בכפר מימון, אני רואה זכות גדולה לעצמי להרגיש חלק מאותם אנשים מופלאים, הציונים, המתנחלים, הפטריוטים, הדתיים, החלוצים, הגיבורים, סוכר הארץ ועתיד האומה, שלהם אני גאה לקרוא " אנחנו ".

אך שם גם ראיתי את השוטרים, החיילים, אנשי מג"ב ואנשי יס"מ, הכתבים ואנשי התקשורת, שלהם אני קורא "הם". זה הם ואנחנו . אחים ? לאו דווקא ! כי ראיתי אותם וראיתי אותנו.

בכפר מימון ובנווה-דקלים ראיתי את הנוער הנפלא המתנדב לכל משימה, הלומד, המתפלל, השר והמאמין. ראיתי את המשפחות המסורות ואת האמהות הצעירות, האצילות, החרוצות, תינוקות על ידיהן ועגלות לפניהן, כשהן צועדות בלילה, בשקט ובגבורה אל כפר מימון. ראיתי את האהבה, הדבקות, השמחה והשלום שניבטו מעיני האנשים האמיצים הללו וידעתי כי אם יש עוד עתיד טוב לעם הנדכה שלנו- אלה הם האנשים שיבטיחוהו.

גם את החממות המודרניות בגני-טל ראיתי. ואת הרפת המשוכללת בעצמונה. את הדשאים והעצים, הגינות והפרחים, פרי עמלם ויציר כפיהם של המתיישבים החרוצים, המתנחלים, אנשי התורה והעבודה.

מאידך, ראיתי שם את ריבואות החיילים והחיילות, השוטרים, אנשי מג"ב וסוכני שב"כ , את הצפלין ממעל ואת המזל"ט שטס וצילם כל תנועה חשודה למטה, ר"ל. ראיתי את הסוסים והפרשים, מכוניות המים, הזינזנות והאמבולנסים שהוכנו מבעוד מועד כאילו אכן מלחמת גוג- ומגוג בפתח.

ראיתי את אנשי היס"מ במדיהם השחורים, מזכירים כוחות אופל, כשהם פורצים בכוח ובברוטליות את שערי נווה- דקלים. ראיתי את עשרות הכתבים, העיתונאים והצלמים שרצו דחופים וחיפשו כותרות, סנסציות ואלימות שלא היתה. אותם כתבים צבועים לא צילמו ולא כתבו דבר על האשה הבוכיה , שנשכבה באמצע היום על האספלט הלוהט ברחוב הראשי בנווה – דקלים כשהיא בוכה ומתפללת, זועקת ומתחננת ומונעת בגופה את התקדמותו של בולדוזר ענק בדרכו אל נתיב ההרס. אנשי התקשורת, שידעו טוב כל כך להראות לנו שוב ושוב את הסטודנט הסיני בכיכר טיינאמאן עוצר בגופו טנק מתקדם, לא הראו ולא הזכירו את הגיבורה הישראלית, המתנחלת, שחסמה בגופה בולדוזר 9 D . זה לא 'אייטם' מבחינתם.

ועוד ראיתי שם בנווה- דקלים : ראיתי את בתם הצעירה של משפחת ו. כשהיא מחבקת בחזקה את עץ התות שבחצר ביתם ובמשך שעה ארוכה, תוך כדי בכי מר וקורע לב, מסרבת להתנתק ולהיעקר מביתה. ועל קיר המטבח שבביתה הנהדר של משפחת ב.ח קראתי את מילות השיר המוכר, שנכתבו בדם ליבה של בתם א. ב- 16.8.05 כאן ביתי, פה אני נולדתי

במישור אשר על שפת הים. כאן החברים איתם גדלתי ואין לי שום מקום אחר בעולם" !

אז אכן כן, זה הם ואנחנו. כי עם כל ההבנה ו"הרגישות" שגילו באמת חלק מהשוטרים והחיילים ראיתי גם אטימות, רשע ואף עוינות לשמה ("נחישות" בלשון התקשורת) מצד חלק גדול יותר של אותם כוחות. הקשיחות של החיילים והשוטרים ובמיוחד הרשעות והברוטאליות של היס"מ , הצביעות של התקשורת ושיתוף הפעולה של הפרקליטות ובג"צ- כל אלה מביאים אותי להצטרף בהחלט להרהורי הרב פליקס במאמרו, בדבר מהות מלחמת האחים, שכן לי אין כל ספק ש"התותח הקדוש" שלהם היה מוכן לירות שוב ורק אנחנו הם אלה שהתאמצנו מאד כדי לא לתת לו סיבה לכך.

ובאשר ליחסנו אל "המדינה" : המדינה זה לא אני. המדינה הוא שם כללי למכלול הגופים והרשויות הפועלים מכוחה. זהו הריבון שכל קיומו בא אך ורק כדי להגן על אזרחיו ולדאוג לרווחתם. לא להתנכל להם. לא לגרש אותם מבתיהם ולא להפעיל צבא ומשטרה נגדם. ולכן אין כל צורך להפריד בין יחסנו למדינה לבין יחסנו אל כלי הביצוע שלה. כאשר כל מערכות המדינה קרי הממשלה, הכנסת, היועץ המשפטי, הפרקליטות, בג"צ, המשטרה והצבא, כאשר כל אלה וראש הממשלה בראשם, מתעלמים מהפגנות ענק, מבקשות, מתחינות, מצעדות שקטות, מסרטים ודגלים ומרחשי - ליבם של מאות אלפים בעם, או אז "המדינה" עצמה היא נגדנו, ואל לנו להתיפייף בהבחנות מרגיעות. לאחר שנבגדנו והושפלנו על ידי המדינה, מותר לנו לפחות להיעלב, להיפגע ולכעוס עליה מאוד.

אמת, את הקרב הזה הפסדנו. נכשלנו כשלון חרוץ ואין צורך להעמיק ולחקור הרבה כדי לגלות את הסיבות לכשלון הזה. נכשלנו והפסדנו כי לא נלחמנו אלא נכנענו ללא קרב וללא תנאי.

התכוננו דווקא כראוי. ההפגנות רבות המשתתפים, שילוב הידיים מקטיף ועד ירושלים, הצמידים, הסרטים והדגלים הכתומים, הנוער בצמתים, אוהלי המחאה, הצעדה לכפר מימון, ההסתננויות לגוש, התפילות, השירה והזעקה, כל אלה היו מפילים ממשלה בכל מדינה דמוקרטית, אך לא אצלנו. הפסדנו כי ברגעי האמת היינו כחולמים. נכשלנו כי ביום הפקודה עצמו פשוט לא עשינו כלום אלא סתם הרמנו ידיים.

מנהיגינו טפטפו לנו ללא הפסק אמירות והנחיות תבוסתניות ואנחנו שתקנו ושותקנו. השביעונו להיות פסיביים, לא להרים יד על חייל ח"ו. למחות בזעם אך ללכת בשקט. לא להתנגד בכח. ואנחנו צייתנו. לא נאבקנו ולכן הפסדנו. הלוא דובר לפני כן כי ביום פקודה נשתק את המדינה. נחסום כבישים וצמתים. נשתק את מערכות הטלפונים, את הבנקומטים. ניצוק דבק במנעולי הדחפורים והאוטובוסים, נרתק כוחות צבא ומשטרה בכל הארץ ועוד כהנה וכהנה. ומה עשינו מכל זה ? כלום !

לא חייבים ואף אחד לא רצה להכות חיילים דווקא אבל אפשר היה, למשל, לדחוף בכוח את שורות החיילים והשוטרים ולפרוץ מעלינו את המצור הבלתי חוקי בכפר מימון. היינו רבים מהם שם. מדוע לא התבצרנו במקלטים ועל גגות הבתים בכל היישובים ולא רק בכפר-דרום ? הן יכולנו לזרוק קופסאות שימורים, בקבוקי מים, כסאות וספסלים ולהתיז זרמי מים מברזי הכיבוי ולא עשינו זאת. מדוע לא הסתתרנו בעליות גג ובמקומות מחבוא כדי שלא יעלו אותנו לאוטובוסים כמו צאן לטבח ? אפילו הם הופתעו מקלות וממהירות הפינוי.

נכון, רוחנו לא נשברה. גם יש לנו אהבה, אך היא לבדה לא תנצח. יש לעשות מעשה ולנהוג אחרת משנהגנו עד כה. טבעו של אדם שהוא נוטה לחזור שוב ושוב על אותה התנהגות ועל אותם דפוסי פעולה כבעבר תוך שהוא מצפה ומקווה לתוצאות אחרות. אבל זה לא קורה כך. אם נמשיך להתנהל כמו בעבר נפסיד שוב. זה בטוח. הכתובת נמצאת על הקירות ההרוסים וכל מי שעיניו בראשו מבין שגוש קטיף היה רק ההתחלה. עוזי דיין כבר מדבר על הצורך לפנות עוד שלושים אלף מתנחלים ויש התומכים בו. הם מתכוונים להמשיך ולהחריב עוד הרבה התנחלויות.

לכן, כדי לנצח אנחנו חייבים לשנות לא רק את הטקטיקה של דרכי המאבק אלא גם ובעיקר את התפיסה האסטרטגית שלנו כולה. ובענין זה אחזור גם אני על המובאה שהביא הרב פליקס במאמרו : "העקשנות, לעמוד תמיד בדעה אחת ולהיתמך בה ..... בין במעשים בין בדעות, היא מחלה הבאה מתוך שקוע בעבדות קשה, שאינה מניחה את אור החרות של התשובה להאיר בעוצם חילה." (אורות התשובה פ"ה).

עלינו לבחור לנו הנהגה חדשה ואמיצה מאד אשר תוביל תפיסה חדשה לגמרי. אין הכוונה להתנער באחת מתפיסת עולמנו הלאומית-דתית אלא להתייצב מולם, מול השמאל ומנגנוניו, ולומר להם בגאון: עכשיו תורכם. אנחנו אוהבים את הארץ הזאת, מיישבים אותה, שומרים על גבולותיה, משרתים בצבא ביחידות הקרביות ומרווים בדמנו את אדמתה. והנה אתם שונאים אותנו, עוינים את מעשה החלוציות שלנו, בזים לאמונתנו, משפילים אותנו, מהרסים ומחריבים את בתינו וישובינו. נראה כאילו "המדינה" כולה , על שלוחותיה וזרועותיה, עומדת עלינו לכלותנו. למה ? מדוע ? מה חטאנו ? כלום לא עשו בדיוק כמונו אבות הציונות, החלוצים והמתנדבים בעם ? ? ובכן מעתה לא נהיה עוד "הפרייארים" של המדינה. עכשיו תורכם.

בואו נכריז אנחנו על עשר שנות חשבון-נפש, כביכול, שאנחנו לוקחים לעצמנו. מעתה נתיישב ברמת אביב, ברמת גן וברמת השרון. אדרבא, יתכבדו נא השמאלנים, יפי-הנפש, אנשי התקשורת ואבירי המשפט המוטה ויגנו הם על המדינה הזאת. יבטיחו נא הם את גבולותיה ובירתה ולוואי שיביאו גם את השלום, אך שיקריבו גם הם קצת. עליהם הבג"צ יגן . יהיו נא הם קרבנות השלום ! ! ואנחנו ? אנחנו נמשיך ביתר שאת : ללמוד, להתחזק, לעבוד, לשיר, להתפלל ולאהוב. אנחנו נתנחל בלבבות והם בגבולות.

עכשיו תורם !

יחזקאל מסנברג
הרצליה

מאמר זה הופיע באתר של קטיף:
http://new.katif.net/opinion.php?page=121#ms2590