קביעת יום חג על נצחון במלחמה

לכבוד יום העצמאות ויום ירושלים תשנ"ג

מדינה – משטר – ממשלה

הדברים נכתבו לפני שלוש עשרה שנה אבל הם נעשו נכונים עוד יותר לקראת יום העצמאות הנוכחי.

לפני שדנים בחובה לחגוג את הניסים שזכינו להם בדורנו צריך לסלק מהדרך שני מכשולים נפשיים פסיכולוגיים המפריעים לנו עכשיו.

האחד הוא, הערוב בין המדינה לבין המשטר השורר בה והממשלה המושלת עליה כרגע. ערוב זה נובע מהגלות הארוכה שבה היה עם ישראל שכתוצאה ממנה התרחק מחיים לאומיים תקינים. בגלל הגלות נשכחו בעמינו הבנות שאצל עמים אחרים שלא גלו מארצם הנן מובנות מאליהן.

ונסביר את דברינו שלב שלב.

המשטר אינו אלא הלבוש החיצוני של המדינה, ולא המדינה עצמה.

לדוגמא, בצרפת היה מלך, קיסר וקונסול – כולם סוגים של שלטון יחיד. וכן היה בה גם מלוכה תחוקתית, רפובליקה ראשונה, שניה, שלישית, רביעית וחמישית – כולם סוגים של משטר דמוקרטי.

אולם בכל שנויי משטר אלו היתה זו אותה צרפת אותו עם צרפתי עצמו, שהחליף את משטרו כהחלף אדם את בגדיו.

וכן הממשלה מתחלפת לעיתים קרובות בכל סוג משטר, וזה דבר המובן מאליו.

ולכן צרפתי יכול להיות מלוכני וללחום כנגד המשטר הרפובליקני, ואיש לא יאשימהו באי נאמנות למדינה הצרפתית. שכן הגדרתה של מדינה היא, ריבונותו של עם מסויים על ארץ מסויימת.

וכן, חטאיה של הממשלה אינם נזקפים לחובת המשטר, כשם שחטאי המשטר אינם נזקפים לחובת המדינה.

מובן שאנו רוצים שמדינת ישראל תחליף את הבגדים הצואים של המשטר הנוכחי החילוני והכביכול "דמוקרטי" בבגדי המלכות של המשטר הראוי, אולם העובדה שעדיין לא נעשה כן אינה פוגעת בשמחתנו על עצם הקמת המדינה. דהיינו על כך שעם ישראל פרק מעליו אל עול שעבוד הגויים ונהיה ריבון בארצו.

הלכה והרגשה

מכשול שני העומד בדרכינו הוא, הערוב בין הלכה והרגשה. החובה לחגוג את מאורעות דורינו אינה נובעת ממושגים ריגשיים-רעיוניים, כגון, אתחלתא דגאולה או השמחה שאנו מרגישים, אלא נובעת מנימוקים הלכתיים טהורים.

כמובן, שככל שאפשר לצרף נקודות זכות נוספות כן תגדל השמחה. ובודאי שאנו שמחים שמחה כפולה ומכופלת על תהליך הגאולה המתקדם. שבמהלכו ארץ ישראל נותנת פריה בעין יפה ואין לך קץ מגולה מזה [סנהדרין צ"ח , א']. אולם חובת השמחה אינה תלויה בסיבות רעיוניות ונתוח המצב או השערות מה יהיה בעתיד, אלא בחיוב ההלכתי להודות על ניסי ה' לנו, כפי שנבאר לקמן.

החובה לחגוג בעקבות הצלה ונצחון

בבמדבר י' ט'-י' כתיב:

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' א-לדיכם ונושעתם מאויביכם, וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני א-לדיכם אני ה' א-לודיכם.

ראב"ע בפרושו לפסוק זה כותב:

וביום שמחתכם ובמועדיכם, ששבתם מארץ אוייב או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כמו פורים ושבעת ימי חזקיה שמחה [דברי הימים ב' ל' כ"ג].

יש גורסים ושבעת ימי חנוכה, ולפי הענין הוא נראה נכון. אלא שימי החנוכה הם שמונה ולא שבעה. ושמא התכווןן ראב"ע לומר שיום אחד נקבע לנס פך השמן ושבעה ימים לנצחון במלחמה. וקשה. וגם לגירסה שבעת ימי חזקיה קשה, כיון ששם לא מדובר על נצחון במלחמה אלא על חג לעבודה המחודשת בבית ה'.

כעין פרוש הראב"ע מובא בשם ר"ת על ידי תלמידי רבינו יונה על הרי"ף בברכות פרק ב' דף ז' ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ורבינו. וכך הובא שם –

אלא כך הוא הענין, שעיקר ההלל נתקן על כל צרה שלא תבוא על הציבור. שבשעה שיהיה לכל ישראל צרה והיה הקב"ה עושה עמהם נס היו עושין יום טוב והיו אומרין הלל והיו חייבין לברך על קריאתו, אף על פי שלא היו גומרין אותו, ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל, דכתיב: וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וגו'. אבל בנס שנעשה ליחיד, לא התקינו לומר הלל. ומה שאמר יחיד לא יתחיל, רוצה לומר כשנעשה נס שלא בכינופיא דכל ישראל, ולא יתחיל לברך על ההלל, ואם התחיל וברך מתחילה, חותם גם כן בברכה. ואומר דאפילו ציבור נקראין יחיד, דכל היכא דלא הוו בכנופיא דכל ישראל יחיד מקרו. וכן נמצא כתוב בהלכות גדולות.

אנו רואים שהראב"ע ור"ת סוברים שהמילים וביום שמחתכם, רומזות ליום שמחה שנקבע בעקבות נצחון במלחמה.

מתי מדאוריתא ומתי מדרבנן

אולם הנצי"ב בפרושו לתורה העמק דבר בדברים לעיל מקשה –

והראב"ע כתב שהוא בשובם ממלחמה בניצוח. ואנחנו לא ראינו בכל המקרא שעשו מלכי ישראל הצדיקים והשופטים כן.

כלומר, הנצי"ב דוחה פרוש זה בטענה שבכל המקרא לא מצאנו יום חג לזכר נצחון במלחמה.

אולם עד שהנצי"ב מקשה מכך שבימי בית ראשון לא קבעו ימי חג לזכר נצחון במלחמה, הרי אדרבה, בימי בית שני כן קבעו ימי חג לזכר נצחונות במלחמה, שהרי הימים שבמגילת תענית רובם ככולם לזכר ימי נצחון במלחמה נקבעו.

והפתרון לתמיהה זו נמצא בדברי הנצי"ב עצמו.

בשאילתות שאילתא כ"ו [חלק א' עמוד ק"ס, במהדורה עם פרוש הנצי"ב הקרוי העמק שלאה] נאמר –

דמחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחש להו ניסא.

וכותב שם הנצי"ב –

פירוש, בשעה שאירע הנס, ולא ביום ההוא בכל שנה דזה אין לו עיקר מהתורה אלא מדרבנן. ובהמשך דבריו לאחר אריכות ענינים כתב – וממילא דבר מובן דמצות חנוכה גם כן באותה שעה היה מן התורה והשתא הוא דרבנן.

אם כן נמצאנו למדין מדברי הנצי"ב שמייד לאחר הנס חובת ההודיה היא מן התורה, אבל בשנים הבאות החובה היא מדרבנן בלבד.

לפיכך מובן מדוע בתנ"ך לא אוזכרו ימי חג לנצחונות במלחמה. כיון שחגגו רק יום אחד לאחר הנצחון כדין תורה. ולא נכתב הדבר כיון שלא היתה נבואה הצריכה לדורות. היות ולא היה בזה שום תוספת ענין על צוי התורה המפורש. ורק כאשר אמרו שירה מיוחדת כגון שירת דבורה, שנאמרה בנבואה, ושירת מלכי כנען או שירת דויד והיה בשירה ענין לדורות, נכתב הדבר. ושירה זו היתה במקום ההלל שלנו שנתקן על ידי חכמים. כן רבים ממזמורי תהילים מתאימים להאמר לאחר נצחון במלחמה. ומזמורים אלו נאמרו ביום החג שנחגג כדין תורה לאחר הארוע בלבד, ורק אם היה במזמור שנאמר על הנצחון חידוש רוח הקודש מיוחד הראוי להשתמר לדורות נשאר המזמור בידינו. וכן גם בימי יהושפט שניצחו את אויביהם כתיב - ויבואו ירושלים בנבלים ובכנורות ובחצוצרות אל בית ה' [דברי הימים ב' כ' כ"ח] וכמובן ששמחה זו היתה רק לאחר הארוע ויום אחד כדין תורה.

מה שאין כן בימי בית שני, שאז כבר תקנו חכמים שימי הנצחון לא יחגגו באותה עת בלבד אלא יחרתו לדורות. ממילא היה צורך במגילת תענית הקובעת את המועדים לדורות.

אומנם כפי הנראה גם בימי בית ראשון המשיך העם גם בשנים שלאחר מכן לחגוג נצחונות לא מצד הדין אלא כחגיגה עממית. לפיכך מזכיר ישעיה (ט' , ג') את יום מדין שכנראה נחגג על ידי העם עוד דורות רבים לאחר ימי גדעון לא כחיוב מדאוריתא או מדרבנן אלא כחגיגה עממית.

מתי נקבעה תקנת חכמים לחגוג חג לדורות

ונשאר לעיין מתי נתקנה תקנת חכמים שלאחר ההצלה יחגג החג לדורות ולא רק באותה שנה?

ונראה לי שתקנה זו תוקנה לאחר פורים.

שכך שנינו במגילה דף ז' ע"א – שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות.

כלומר היתה זו הפעם הראשונה שהועלתה דרישה שהנצחון לא יחגג פעם אחת אלא לדורות עולם.

לפיכך גם יובן מדוע דרישה זו היתה קשה לחכמים. משום שהיה בה חידוש מפליג. אבל לאחר שכבר תוקנה התקנה לדורות שוב לא נזקקו לעיין מחדש לאחר כל מקרה, אלא קבעו לו יום חג. ולפי הסבר זה תוסר התלבטותם של כמה מרבותינו הראשונים והאחרונים מדוע לא נזקקו חכמים לדרשה לצורך קביעת חנוכה ומועדי מגילת תענית בניגוד לפורים. ולפי דברינו בפורים התקנה היתה חדשה שלא נקבעה מעולם, אבל לאחר שנקבעה והוחק התקדים, שוב לא נזקקו ללימוד מיוחד כל פעם ופעם אלא נהגו כתקנה הראשונה, וכך זכינו לימי מגילת תענית ולחנוכה בכללם.

ההבדל בין הצלה מעבדות לחרות או בין מות לחיים לבין נצחון סתם.

והנה ימי מגילת תענית מתחלקים לשתי קבוצות ברורות – חנוכה ופורים מצד אחד, ושאר הימים מצד שני. והבדלים בולטים ביניהם – חנוכה ופורים לא בטלו, בניגוד ליתר הימים. ובחנוכה אומרים הלל ובפורים קוראים מגילה, מה שאין כן ביתר הימים.

וננסה לעמוד על הסיבות להבדלים אלו.

בגמרא ר"ה י"ט ע"ב שנינו שימי מגילת תענית בטלו עם חורבן בית המקדש חוץ מחנוכה ופורים, מפני שיתר הימים הפכו לאבל. וכן לעיל שם י"ח ע"ב שבטלה מגילת תענית, ולומדת הגמרא מארבעת הצומות שהם זכר לחורבן בית המקדש. מה התעניות בזמן שבית המקדש קיים לששון ולשמחה כך ימי מגילת תענית. מה ארבעת הצומות בזמן שחרב הבית אבל, אף ימי מגילת תענית כן. וכעין זה בתענית י"ח ע"ב – יום טוריינוס גופיה בטולי בטלוהו הואיל ונהרגו בו שמעיה ואחיו.

כלומר ימים אלו בטלו משום שאבדה תכליתם. היות שלאחר החורבן אין זכרון ימי הנצחון מוסיף שמחה אלא אבל הוא לנו, וכל שכן אם באותם הימים קרו אסונות.

אומנם סיבה זו אינה מספקת, שהרי גם חנוכה הוא חג שעיקרו על חנוכת הבית ובעצם היה צפוי שגם הוא יתבטל לאחר החורבן. ובגמרא ר"ה י"ח ע"ב משיב רב יוסף על שאלה זו – שאני חנוכה דמפרסם ניסא. ומפרש רש"י כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו.

אבל היא גופא השאלה מדוע בחנוכה תקנו הלל והדלקה ובשאר הימים לא?

לפיכך, נחקור מה הסיבות לתקנות המיוחדות של חנוכה ופורים.

בפסחים קי"ז שנינו: הלל זה מי תקנו? ובסוף הסוגיא – וחכמים אומרים נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם לישראל ולכשנגאלים אומרין אותו על גאולתן.

ואומר שם רש"י – כגון חנוכה.

עלינו לעמוד אם כן על איזו צרות שנגאלו מהן אומרים הלל?

ובגמרא מגילה י"ד ע"א למדנו – ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פתחו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש אמר ר' חייא בר אבין אמר רבי יהושוע בן קרחה ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן. אי הכי הלל נמי נימא? לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. רב נחמן אמר קרייתה זו הלילה. רבא אמר וכו' אכתי עבדי אחשורוש אנן.

אם כן נס עליו אומרין הלל לדברי הכל צריכים להתקיים בו שני תנאים: נס שבארץ ישראל. וכן נס שיש בו ממיתה לחיים או לפחות מעבדות לחרות.

ומכאן נעבור לעיין בחנוכה.

הריטב"א במגילה כתב – ורבנן דתקון בתר הכי נר חנוכה יש לומר דסמוך נמי אהאי טעמא. והסבר דבריו שבחנוכה נאמר הלל משום שהיה בזה ממיתה לחיים או מעבדות לחרות.

אומנם בזה עדיין לא יצאנו ידי חובתינו. שהרי ר"ת שהבאנו דבריו לעיל כותב שדוקא בנס שנעשה לכל ישראל דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם. והרי חנוכה לא נעשה לכל ישראל אלא ליושבים בארץ בלבד. והם היו מעטים.

אבל אדרבה מכאן ראיה ברורה שהיושבים בארץ הם הם הנחשבים לכל ישראל והנס שנעשה להם בנצחונם הוא הנס לכל ישראל.

כפי שכתב הרמב"ם בפרוש המשנה הוריות פ"א מ"ה – כל הקהל וכן רובו, כלומר רוב יושבי ארץ ישראל, לפי שהם הנקראים קהל כמו שביארנו.

ולעיל בהקדמתו למסכת הוריות כתב – והתנאי החמישי שיעשו בהוראתם כל יושבי ארץ ישראל או רובן כלומר רוב מנין התושבים או רוב מנין שנים עשר השבטים.

ואין ספק שגם ר"ת הבין כך לכן פירש ש"וכי תבוא מלחמה בארצכם " כראיה לכך שהמדובר בנס שנעשה לכל ישראל, והיינו מלחמה שבארצינו היא ענינם של כל ישראל, וכל ארוע בה משפיע במישרים על חיי כל יחיד מישראל באשר הוא.

ומעתה יובן ההבדל בין חנוכה ופורים לבין שאר הימים – בפורים היה נס לכל ישראל, ויושבי ארץ ישראל בכללם, שניצלו מאבדון. אבל, היות והיה זה נס שבחוצה לארץ, וכן שעדיין נשארו עבדי אחשורוש, לפיכך לא תקנו חכמים לומר הלל, אלא תקנו לקרוא במגילה על הנס שנעשה. אבל בחנוכה הרי ניצלו ממיתה לחיים, וגם יצאו מעבדות לחרות אף על פי שהמשיכו להיות כפופים למלכים הסלווקים עוד זמן רב. על כן תוקנה אמירת הלל. וכאמור הנס שנעשה לכל או רוב יושבי ארץ ישראל הוא נס שנעשה לכלל ישראל.

אבל, ביתר הימים אומנם היו נצחונות צבאיים אבל לא היתה כאן יציאה מעבדות לחרות וגם לא ממות לחיים של כלל ישראל, אלא נצחון מקומי שאותו חגגו לדורות אבל ללא הלל. וממילא משחרב בית המקדש וזכר הנצחונות היה לאבל בטלו ימים אלו. מה שאין כן חנוכה שניסה מפורסם יותר ואת פרות נצחונה אנו אוכלים בעצם קיומנו. וכן בפורים שלפיכך לא בטלו.

וכאן המקום לציין שהחובה לחגוג את חסדי ה' ולהודות לו עליהם, נסמכת לא רק על המקורות אלא גם על השכל הישר. לא יעלה על הדעת שאדם פרטי שארע לו הצלה, או חסד אחר מאת ה', יהיה חייב הוא, ולעיתים גם בניו אחריו, להודות לה' בכל מיני דרכים שנקבעו בהלכה, אבל כאשר הקב"ה מראה את חסדו לעם ישראל כולו, נתעלם מטובתו ונעבור עליה בשתיקה כאילו לא קרה דבר.

חגי דורינו

והנה לגבי יום העצמאות. הרי זה היום שבו יצאנו מעבדות האומות לחרות, ובמידה רבה בהרבה ממה שיצאו החשמונאים בזמנם. וככן ניצלנו ממיתה לחיים. ששבע מדינות ערב תכננו להשמיד להרוג ולאבד את כל אשר בשם ישראל יכונה. ואם כן אין ספק שהיתה חובה לחגוג אותו כדין התורה בשנה הראשונה בהלל והודאה, ולדורות הוא מדרבנן כתקנת חכמים.

ובאשר ליום ירושלים המציין את נצחון מלחמת ששת הימים. אומנם לא יצאנו בו מעבדות לחרות, אבל אין ספק שכל היושבים בארץ ישראל ניצולו ממיתה לחיים, וכל שכן הוא שיש לומר בו הלל כקל וחומר שלומדת הגמרא במגילה. וכאמור לענין זה יושבי ארץ ישראל הם הנקראים קהל.

אומנם יש מקשים לגבי הגדרת "מעבדות לחרות" – האם יציאה משעבוד גויים ל"שעבוד" יהודים רשעים נקראת יציאה מעבדות לחרות.

התשובה לכך היא, שגם בזמן בית ראשון, וגם בזמן בית שני, היו מלכים רשעים כגון אחאב שצוה לכתוב על דלתות שומרון אחאב כפר בא-לודי ישראל. וכן אלכסנדר ינאי שהיה צדוקי. ובכל זאת בשום מקום במקורותינו לא העלו על הדעת שתקופות אלו יקראו בשם גלות חלילה, או אפילו רק סתם שעבוד. כל עוד מדובר ברבונות יהודית על ארצינו הרי אנו נקראים בני חורין משעבוד הגויים. ומצב שמירת המצוות באותה תקופת חרות נתון בידינו הוא, ויכולים אנו לשפרו. וכפי שהגדרנו בתחילת המאמר את ההבדל בין מדינה למשטר ובינו לבין ממשלה.

על כל פנים באשר ליום העצמאות ויום ירושלים מדובר גם בהצלה ממות לחיים, כך שאין שאלה זו מכרעת.

נצחונות שאינם מעבדות לחרות או ממיתה לחיים

אומנם לדברינו יש חידוש, שגם את יום מבצע קדש וכן את יום מבצע יונתן – אנטבה, עלינו לחגוג, אומנם ללא הלל. וכן אם יחול חלילה שינוי במצבינו יתבטלו ימים אלו. מה שאין כן יום העצמאות ויום ירושלים שלדורות הם עומדים ללא קשר מה יהיה מצבינו בעתיד.

עיונים שונים לדון בהם להרחבת הענין:

התענית והחצוצרות
וביום שמחתכם – שבת
הלל שלם או לא