|
אני מגורשת מגוש קטיף. עולמי חרב. חיינו היו טובים, בעלי עבד, גם אני עבדתי והתפרנסנו בכבוד. לא עשירים, אבל בסדר .
אפילו הצלחנו לחסוך לאט לאט קצת כסף ולרכוש בית קטן ויפה. לא לוקסוס אבל נחמד, בו גידלנו ילדים מאושרים, ובכלל חיינו באושר. "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך". בגוש לא היתה אבטלה, ועכשיו כבר כמה חודשים אין לנו עבודה. נגמרו לנו כל חסכונותינו המועטים. בעבר היינו תורמים בקביעות לנזקקים ופתאום אנו נאלצים לקבל צדקה כדי לקנות אוכל. איזו בושה ! בהתחלה הסכימו לתת לי משרה חלקית במקום עבודתי הקודמת אבל נשברתי עקב הנסיעות מקצה הארץ לקצהָ וההוצאות העצומות הכרוכות בכך. אנו חיים על מזוודות במלון הארור הזה, והוא התחנה החמישית במסע גירושנו. כולנו יחד בשני חדרים קטנים. אני מודה שיש גרוע יותר. יש מגורשים שגרים עם הסבתא ויש שדחסו בנות ובנים גדולים באותו חדר, ויש מי שיש להם שני חדרים סמוכים אבל בלי מעבר פנימי ביניהם . לא יפה לדבר כך, אבל אני שונאת את המלון הזה . איזה עונש! תת-רמה! אפילו לא היתה מברשת לנקות שירותים. אין טלפון קווי לרשותנו והחשבון הסלולרי עולה ומאמיר. אין נגישות למטבח. המזון לא טעים ולא מגוון. צהרים וערב בשרי, וילדינו שלא רגילים לזה לא אוכלים , וגם לנו נמאס. מובן מאליו שאי אפשר להזמין אורחים, אי אפשר להזמין את אמי הזקנה – ואיך נחגוג בקרוב בת מצוה? ועוד, על השהות הכפויה במלון הארור הזה אנו חייבים לשלם, כלומר התשלום ירד מן הפיצויים . ביני ובין בעלי התחילו מתחים, אנו רבים וכועסים. בעלי שהיה אדם רגוע וטוב לב, נעשה דכאוני ומלא חרדות. הוא התחיל ללכת לפסיכולוג שדורש ככל עמיתיו למקצוע הון עתק שאין לנו. הבן הגדול כועס על כל העולם, על הממשלה, על המדינה, על הצבא, על הרבנים, עלינו, על כולם . הפסיק ללכת לבית ספר. יש כמוהו מאות. את הבת שאחריו השארנו באולפנא בתנאי פנימיה, כי סדרי ההסעות היו שיגעון בלתי נסבל. היא בוכה כל הזמן ומתגעגעת הביתה. גם הפנימיה עולה כסף רב. אנו לא מתלוננים, כי יש לחברים שלנו ילדים שעקב המצב שקעו בסמים, ואחרים מצויים בסיכון התאבדות . לעומת כל הצרות האלה, הטרטורים במשרדים מתגמדים, על אף שגם הם יכולים להוציא אדם מדעתו. במשרדי המנהלת החליטו להוציא לנו את הנשמה: "אהה , פיצויים?! תוכיחו שאתם תושבי הגוש... תעודת זהות לא מסַפקת... אפשר לרשום מה שרוצים... תוכיחו שקניתם בית... הביאו חוזה רכישה... הביאו אישור מעמידר בבאר שבע שזה רשום אצלו... אך לא די בכך, תוכיחו שגרתם שם ... הביאו אישור מחברת החשמל בבאר שבע ששילמתם כל השנים... עכשיו הביאו אישור מבתי הספר שילדיכם למדו בגוש, אך גם בזה לא די, אולי האישור מפוברק, הביאו תעודות בית ספר של כיתות א-ב... זה במכולה? בעיה שלכם !". תגידו, אתם רוצים להרוג אותנו? גירשתם וגם רצחתם! בכלל, איננו יודעים איפה המכולה שלנו מבין כל המכולות. הממשלה לא עשתה רישום מסודר. אוי , כמה עגמת נפש המכולה הזאת גרמה לנו. תוך כדי אריזה גנבו לנו חפצים יקרי ערך כמו המחשב. אני גם לא מבינה למה המכולה שסיפקו לנו עולה פי כמה ממכולה פרטית . אגב, לעומת זאת, כאשר מדובר בגביית כסף מאתנו, הכל תקין: אנו ממשיכים לשלם לבנק משכנתא על בית שאין לנו והוא כבר לא קיים, לשלם ביטוח על הבית שממנו גורשנו, ואפילו לשלם לחברת החשמל על ניתוק מונה ! אבל במשרדי המנהלת, מטרטרים אותנו, מעמידים אותנו כשקרנים ואני צריכה להשתגע כדי להוכיח שאני לא שקרנית. שולחים אותי מצפון הארץ עד באר שבע כדי להביא אישור מחברת החשמל, בזמן שבפעולת מחשב אחת אפשר להעביר את כל המידע של כל המתיישבים ממשרד ממשלתי אחד לאחר ! ברור לנו שזה לא סתם תוהו ובוהו משרדי, אלא זה מכוון. רוצים לשבור אותנו . אגב, כל הטרטור הזה כולל גם את אלו שניהלו מגעים עם המנהלת לפני הגירוש . כמה מרושעים הם אלו שהרסו לנו את החיים ואת המשפחה, ועוד ממשיכים לשדר בתקשורת שהכל בסדר. "יש פתרון לכל מתיישב"! כך טענו ועדיין טוענים . שקרנים עלובים! גם אסור לנו לפתוח את הפה, כי אז מאשימים אותנו : בכיינים, נצלנים, רודפי פיצויים ! אנחנו?! אדרבה, התיישבנו באזור שומם והפכנו אותו לגן ד', תחת מטר של פצמ"רים. ועכשיו אומרים לנו שצריך לשכוח ולסלוח. לשכוח את העבר – וגם את ההווה?! זו המכה ה-81! הביטוי הזה מיוחס לניצול שואה שהעיד במשפט אייכמן, על כך שקיבל 80 מכות, ואז מישהו שאל אותו אם הוא בטוח שזה באמת קרה . השיב: זו המכה ה-81 ! ובכל זאת, אינני שונאת אותם. פשוט מאד, זה לא אני. אני לא מסוגלת לשנוא אף אחד, אני לא אוהבת לשנוא אף אחד. אני אוהבת את כולם, אני אוהבת לרקוד ולשמוח, גם בזמנים קשים. מזל שיש חברים, מזל שיש ידידים , כל מיני אנשים שמתנדבים מכל הלב ושמחים לעזור. אנשים לאומיים-דתיים וגם קצת חילוניים : כסף, זמן, עזרה, ייעוץ, סיוע בעניינים ארגוניים, תמיכה נפשית, סיוע רפואי, עזרה עם ילדים, כביסה ועוד . תודה לכם ידידיי, כאשר אני חושבת עליכם, עומדות לי דמעות בעיניים . אני עדיין במסע אל הלא-נודע במדינה המטורפת הזאת, שגם אותה אני אוהבת אף על פי כן ולמרות הכל. אני צועדת בנתיב אי הוודאות, בתוך מאבק ההתשה , אבל אני מחזיקה מעמד. זה קשה, כואב, נורא – אבל אני ממשיכה. אני עדיין שמחה, נעימה וחברה. לעיתים אני שואלת את עצמי מה יהיה, זה מעיק ומצער , אבל אני ממשיכה ואיני מתייאשת. חשבתי שגמרנו עם הגלות, אבל זה לא כך . יש גלותיות בתוכנו, וכנראה לא ביום אחד משתחררים. המציאו דרך חדשה להציק לנו, אבל אני שמחה על כל יום שאני מחזיקה מעמד, על כל יום שבו אני נושמת. במסילת ישרים כתוב שהעולם מלא ניסיונות וקשיים – זה באמת לא קל . לחיות באי ודאות כלכלית, זה באמת מטריד (ע' מנחות קב סוע"ב . פתיחתא אסתר רבה ויהי בימי אחשוורוש ). חיי נעשו קשים יותר אך גם גיליתי בתוכי תעצומות נפש ואמונה חדשות. בתוך הים הסוער של השיגעון הלאומי הזה, אני מוצאת נקודות בטוחות להיאחז בהן . פעם ראיתי פסקה של מרן הרב קוק, שאני מאוד מרגישה: "האדם התלוש, זו היא הזוועה היותר מחריד |