ליבנת עוזרי

מאת מיכל קפרא

למחרת פקיעת האולטימטום על עירק נסענו לאזור חברון, לבקר אשה על גבעה. לבנת עוזרי, בחורה צעירה עם חמישה ילדים קטנים, חיה כיום על גבעה באמצע שטח עויין. היא בת 26, דקיקה, בתו של שאול ניר, ממורשעי המחתרת היהודית. לפני כחודשיים נרצח בעלה, נתי עוזרי, בפיגוע. שני מחבלים דפקו בדלת בערב שישי. הבעל נרצח אחת הבנות הקטנות נפצעה. אחר כך היתה הלוויה שזעזעה את המדינה. גופתו של נתנאל עוזרי טולטלה בהרים ובכבישים, הלוך חזור, לכאן ולכאן, במשך שעות ארוכות. לבסוף נקבר נתנאל עוזרי בבית הקברות בחברון.

לבנת עוזרי וחמישה ילדיה נותרו על הגבעה לאחר הרצח. הגבעה הזאת, גבעה 26, היתה לסמל. מבחינתם, סמל לגבורה, להפגנת אומץ יהודי, להתרסה במדיניות הממשלה, לבטחון מוחלט בשם. מבחינות אחרות, הגבעה הזאת היא קצה. אולי גם קצה של אומץ, של אמונה, אבל נקודת קצה. כי אין הלאה משם.

הבוץ נדבק לנעליים. קר מאוד באזור חברון. הרוח מלאה בטיפות של גשם. טיפות קטנות ועוקצניות שעדיין לא קפאו, אבל בתהליך. אזור חברון היה בתקופה האחרונה לאתר מועדף של פיגועים וטרור. בזה אחר זה. חלקם פיגועי חדירה לבתים, הרצח מתבצע בתוך הבית, הכי מסוייט שאפשר.

שבוע שעבר, במקביל לפתיחת המיתקפה האמריקנית, נסענו לגבעה. גם מכונית ממוגנת לא ממש מצליחה להרגיע את חששו של השכל הישר. הסטטיסטיקה הולכת ונעשית לרעתינו. האינתיפדה, שדילגה על חברון בתקופתה הראשונה, נוקטת עכשיו באינטנסיביות אחרת.

הדרך אל הגבעה עוברת בקריית ארבע. שער ברזל חשמלי חוצץ בין היוצאים והנכנסים לקרייה. המכונית עוצרת, חייל מציץ החוצה. הבדיקה הראשונה היא בדיקה ויזואלית. לפי הפרצוף. מי נראה כמו ערבי ומי נראה כמו יהודי. עיתונות, אנחנו צועקים לו, והשער נפתח. כשנצא משם תהיה סאגה אחרת לגמרי. אז נהיה על תקן חשודים של ממש.

המכונית יורדת בשביל בוצי של כמאתיים מטר. השביל הולך ונעשה צר בשעה שהוא מטפס בין בתים ערבים. חלונות הבתים מוגפים מפני הקור ולמרות זאת תחושת העוינות משני צידי הדרך לא צריכה הוכחות. היא קיימת, ידועה, ודאית. בשלב מסויים, מול בית ערבי גדול, יש פנייה שמאלה לעבר שביל לא ארוך המוביל לנקודת היישוב שהקים נתי עוזרי, לפני כשנתיים, גבעה 26.

'גבעה' היא מושג בממסד ההתנחלותי. מה שהחל ביש"ע כפעילות התיישבותית מבורכת של הדור השני, 'דור הגבעות', המשיך למחוזות אחרים לגמרי, שביקשו לפרוק את עול ממסד המתנחלים. הממסד הזה של ראשי המתנחלים נתפש על יד חלק מיושבי הגבעות כפחדן, חששן, צייתן. הנתק ביניהם היה  רק עניין של זמן. 

שלושה מבנים יש שם על הגבעה. שניים בראש הגבעה ואחד על גבעה קצת גבוהה יותר. עץ, פח, אבני כורכר, בטון, שימשו בערבוביה את מלאכת הבנייה, שכולה היתה חזונו של נתנאל עוזרי. חזון שבא לידי הגשמה מיד לאחר פרוץ האיתיפדה. הגבעה הזאת, היתה מבחינתו, תגובה להרג, לטרור לפחד. ההתיישבות החדשה הזאת החלה במכונית עם מטבח קטן ומזרונים לישון. תחילה היו מגיעים רק בשבתות. גם את ליל הסדר עשו באוטו הזה על הגבעה. רק אחר כך החלה מלאכת הבנייה של הבית. הקירבה לאלוהים, לבריאה, לטבע, שביקשו כל כך, היתה חייבת להיות מחוץ לגדר של ההתנחלויות, רחוק משם, אבל פחות רחוק מבתי הכפר הערבי.

המכונית שלנו נעצרת על הגבעה. מאז הרצח הוצב חייל אחד ששומר על הגבעה במשך היום. בלילה שומרים שני חיילים. קר בחוץ והוא מפטרל עם ידיים עמוק בכיסים. לא היה קל להגיע לגבעה הזאת, לשכנע את לבנת עוזרי להתראיין. אבל גם לאחר שהסכימה ביקשה שאכתוב, שהיא מוכנה לדבר לצורך הכתבה אבל לא להתראיין. ההבדל הוא לכאורה סמנטי, אבל יש בו מספיק נוכחות ליחס העויין כלפי התקשורת.

אל המכונית שלנו מתקרב מיד אלחנן ומבקש לדעת מאיפה אנחנו. הוא לא ממש מחבב את רעיון הביקור שלנו שם אבל הולך לדבר עם לבנת, להודיע לה. 

נתי עוזרי ז"ל היה אידאולוג גבעות. ארבעה צעירים, שהגיעו לגבעה כדי להיות   

תלמידיו, נותרו לחיות שם גם לאחר הרצח, להמשיך את מורשת רבם. גם אחיה של לבנת הצטרף כדי לעזור.

בבית העץ למטה אני רואה את הילדים של לבנת, מאחורי החלון. מתוך סקרנות ילדותית הם מציצים באורחים שהגיעו. הקטנים קופצים קצת כי הגדולים מסתירים. לבנת מגיעה מסביב, אשה צעירה כל כך, בחצאית, בסוודר עבה, במטפחת על הראש. מראה פועלי ללא שום גינונים של יופי.

"בואו נעלה לבית שהיה בו הרצח", היא אומרת ועולה לבדה ברגל בשביל הבוצי. יש לה טון החלטי מאוד, חסר מבוכה, קצר.

דלת הברזל הגדולה והעבה נפתחת בקושי. אנחנו נכנסים פנימה לחדר גדול, בנוי מאבני כורכר שפוערים סדקים לאוויר הקר. משני צידי החדר שתי מכולות ממתכת. אחת משמשת כמטבח ואחת כחדר ילדים. בצד יש חדר נוסף, חדר השינה של ההורים. על רצפת הבטון, שבוץ מכסה אותה, הניחו שטיח. שטיח חום, פונקציונאלי. הספות הדהויות היו לחות מהגשם שדלף וצריך היה להניח שמיכה לפני שיושבים. באמצע החדר, תנור עצים גדול. אלחנן, תלמידו של נתי, הדליק לבקשתה של לבנת את התנור, שגירש קצת את הקור. אלחנן, אגב, שהיה מעורב בפיגוע, לא מסיר ממצחו את התפילין. "כל אחד והעגיל שלו", הוא אומר ומחייך.

בבית הסגפני, שקירותיו אבני כורכר חשופות, ורצפתו בטון לא היה דבר מעבר להכרחי. לנחוץ. אולי חוץ מוילון הכותנה הלבן על החלון, שגם הוא נתלה בחוסר הקפדה עיצובית.

אין חשמל. אין מים זורמים. אין אסלה נשטפת. מצרכי יסוד אזרחיים כמו טלוויזיה,  מחשב, מערכת מוזיקה, הם בבחינת איסור מוחלט. כמעט בבחינת 'אוייב'.

אתם רואים את סימני הכדורים? אומרת לבנת. ואנחנו מסתכלים על המוני החורים הקטנים הממלאים את הבית. "כדורי אמ.16 ", היא אומרת מדריכה את האורחים בין עדויות אותו הלילה. "פה עמד השולחן. פה ישבנו. נתי בראש השולחן, אני לידו עם הילדים. פתאום היתה דפיקה בדלת. עכשיו אני נזכרת, שנתי קם וחייך. היו הרבה התרעות על פיגועים וכאילו הוא חשב, חיכינו לך. הוא קם לדלת עם האקדח. הוא לא שמע רכב שהגיע וזה היה חשוד. הוא היה בטחוניסט עם תפישות בטחון מאוד רגישות. כשעברנו לגור פה הוא לא ישן ארבעה חודשים. ואם הוא כבר נימנם קצת אז תמיד עם נעליים. ככה כל לילה. הוא ניגש לדלת וכבר ידע שאלה מחבלים. הוא ירה כדור בדלת ואז פתח אותה והמשיך לירות אבל בדיוק אז האקדח נעצר. השניות הללו איפשרו למחבל לחסל אותו. המחבל נכנס פנימה והתחיל לירות בכל הבית. היתה עששית על השולחן וכמה נרות מסביב. מהיריות הראשונות כבתה העששית והיה חושך.

איך שהחלו היריות צנחתי עם שני הילדים לשטיח. ילד נוסף ישן על הספה ממול ואחת הילדות היתה במטבח. עוד ילדה קפצה בגומי על השטיח. היא היחידה שנפגעה מאחד הכדורים שפגע בה ברגל והפיל אותה לריצפה.

אלחנן שהיה איתנו עם עוד בחור תפש את העוזי ויצא החוצה. הוא ראה שלוש דמויות עומדות ושוקלות מה לעשות. הוא החל לירות אבל היה לו מעצור בעוזי. הוא קפץ על המחבל שמולו והמחבל השני נסה לירות בו אבל לא הצליח כי הוא פחד לפגוע בחברו. כשאחד המחבלים נהרג השני התחיל לברוח. הדמות השלישית היא תעלומה עד היום.

"כשהסתיימו היריות שמתי את הילדים בפינה וניגשתי עם הבת הפצועה לנתי. הוא שכב פה ליד הדלת. הוא הסתכל עלי. הוא לא דיבר. המצב לא היה טוב. אחר כך לקחו אותו בג'יפ. פתאום הוא היה ופתאום לא. ואני נשארתי בבית עם הילדים".

ככה בטון יציב, שאינו נשבר לרגע, תיארה לבנת את היום ההוא.

העצים בתנור מפיצים חום נעים שמכה קצת בלחי. אפשר לחוש באדמומיות. אלחנן עושה קפה לאורחים. ה"לבד" שלה באזור הכל כך עויין לא נותן מנוח. מבקש תושבה.

"מה זאת אומרת לבד? למה לבד? יש פה ארבעה בחורים שחיים על הגבעה וגם אחי הגיע. לא חשבתי לעזוב. זאת גם צוואה של נתי".

אבל לחיות עם הטראומה הזאת? אני מתעקשת, והיא אומרת באותו קול יציב ויבש קצת, "אני אגיד לך למה אין לי טראומה. פשוט מאוד, בגלל העובדה שלא ברחתי מהמציאות ונשארתי כאן. לא עזבתי".

- אבל האינסטינקט לא אמר לך לעזוב? האינסטינקט האמהי?

"להיפך. האינסטינקט אמר לי להישאר. לא מכל קושי חייבים להישבר. אני לא עושה מהרצח טרגדייה. תרבות המערב מחנכת את האנשים לדבר על הקשיים שלהם, על המשברים, לחטט בהם, שולחת אותם לפסיכולוגים. את יודעת, אמרו עלי שאני מדחיקה, לא מתמודדת אבל אני מתמודדת בצורה הכי בריאה. הילדה היחידה שקשה לה, שלא התאוששה עד הסוף, היא הילדה שנפצעה, וכל זה בגלל העובדות הסוציאליות בבית החולים. במוצאי שבת אחרי הרצח נסעתי עם סבא שלי לבית חולים, שם אישפזו את הילדה. סבא שלי אמר לי, אל תספרי עכשיו לילדה על הרצח. היא לא חייבת לדעת עכשיו, גם בגלל שאת נוסעת אחר כך. הרגשתי שזה נכון לא לספר לה אבל העובדות הסוציאליות שם אמרו לי, כדאי וכדאי, היא תשמע על זה בחדשות ובעיתונים ובסוף הלכתי וסיפרתי לה. אחר כך נסעתי. ולמרות שאני לוקחת את האחריות על עצמי, ברור לי שהן גרמו לי לעשות את זה. בלעדיהן לא הייתי עושה מעשה שגרם לה לא לחזור לאיזון שלה. הן ישבו עליה שם בבית חולים, בילבלו אותה".

- ואיך שאר הילדים?

"ברוך השם. כולם בסדר".

- ואיך את ישנה פה היום?

"מצויין".

היא נולדה בנתניה. משפחת ניר, הורים חמישה ילדים. כשהיתה בת 5 עברה יחד עם הוריה ואחיה ואחיותיה להתנחלות שבי שומרון שאך הוקמה.

בסוף כיתה ב' עברה עם משפחתה לחברון.

את השידוך בין נתי ובינה עשה אביה, שאול ניר, מהכלא, שם ריצה את עונשו על השתתפות במחתרת היהודית. שבע שנים היה שם וכל שבוע היתה לבנת מגיעה לבקר אותו. נתי, איש 'כך', היה מעריץ מושבע של חברי המחתרת. שאול הביט בו, התרשם ובחר בו להיות בעל לבתו לבנת.  

- לא פשוט לגדול עם אבא בכלא.

"היה קושי, אבל לא משבר. היה בינינו קשר מצויין".

- איך התמודדת עם ביקורת הסביבה על מעשי המחתרת?

"אני חייתי בסביבה מאוד אוהדת. לא היתה לי שום בעיה עם זה. לא הרגשתי כלום".

משפחתה של לבנת עמוסה במורים ומורות. "סבא היה מנהל בית ספר וסבתא מורה. גם אמא שלי מורה ולאבא יש תואר בהנדסת אלקטרוניקה. שתיים מהאחיות שלי מורות". היא עצמה נישאה לפני סיום לימודיה התיכוניים באולפנה אבל אמה לחצה עליה לסיים את בחינות הבגרות בבית ספר אקסטרני.

לבנת ונתי נישאו ונולדו להם חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות. מאז שעברו לגבעה החליטו ההורים שילידהם לא ילכו יותר לבית ספר. "הבן הגדול למד עד כיתה ג' והבת עד כיתה ד'. הם היו תלמידים טובים אבל אנחנו ראינו שזה לא תורם לאישיות שלהם. הם חוזרים מהלימודים עם כל מיני רעיונות שלא מקובלים, אגואיסטיים. רעיונות ששמים את האני במרכז. למשל? למשל היחס לאחים הקטנים שלהם. לנו היה חשוב שיהיה יחס טוב והחברה מתייחסת למשפחה כמו משהו מעיק. הילדים רצו להיות לבד עם החברים וזה לא נראה לנו".

ומאז שהם לא בבית ספר זה השתנה?

  "כן".

אבל לא חסר לילדים חברים?

  "לא. יש להם חברים שבאים אליהם לפה. אני בעד חברים אבל לא בעד חיים בחברה. את חושבת שזה בריא לחיות כל הזמן תחת מבחנים? מה חושבים עליך? איך חושבים עליך? מה כל כך כייף בלהרגיש שאתה עומד כל הזמן במבחן של בני אדם"?

  אז מה הפיתרון, להתבודד?

"לא. אנחנו לא מתבודדים. הרבה אנשים באים לגבעה אבל אין את ההשתעבדות לחברה. הנה, בסעודת פורים היו כאן 40 איש ובכל לילה כמעט מגיעים עשרה אנשים, חלקם אורחים, לישון כאן".

אז איך הילדים לומדים בעצם?

הבאנו מורה שתלמד אותם חשבון. טבע הם לומדים כל הזמן ותורה הם לומדים פה. אנגלית, נתי לא הסכים בשום אופן שהם ילמדו. לי לא היה אכפת אבל הוא לא רצה".

- ומה עם גאוגרפיה, טבע, מדעים, למשל?

"לנתי היה ידע גדול בתחומי החיים, הוא קרא ספרי טבע והוא בטח העביר לילדים. הוא כמובן גם לימד את הבן תורה. אנחנו טוענים שאם אתה מנותק מהטבע אתה לא יכול להבין את התורה כמו שצריך כי היא בנויה על אנשים שחיים בצורה טבעית. בירמיהו יש משפט שאומר 'קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא משפט". מי שלא יודע שקורא היא ציפור שדוגרת על ביצים שלא שלה, לא מסוגל להבין את המשפט הזה.

אנחנו גם טבעונים, משתדלים לא לאכול מזון מעובד אלא רק מזון בצורה הטבעית שאלוהים ברא. זאת תפישת עולם רחבה. שורש הבעיה היא לא רק להפוך את המטע או הגידולים לאורגניים אלא ליצור חיים שלא הורסים את הסביבה, את הבריאה. חשמל בעיני זה בסך הכל כלי הרס. מאז שהוא התגלה כדור הארץ הולך ונעלם. גם באנטיביוטיקה אני לא משתמשת. יש רופא בשם ד"ר שטראוס שאמר שחיידק יכול לבוא לגוף רק אם יש שם זיהום שהוא יכול להיתפש בו. זה כמו תפוח רקוב. אם התפוח ישן יבואו החיידקים ויפרקו אותו אבל אם הוא חדש לא יצליחו לפרק אותו.

כשהתינוקת שלנו היתה חולה לא רצינו לתת לה אנטיביוטיקה. ישבנו לידה שלושה ארבעה ימים. לא זזנו, לא ישנו. שמרנו שהיא נושמת, היינו לידה כל הזמן. באותה תקופה הנקתי ואכלתי רק ירקות. ובסוף היא החלימה.

זה אורח חיים שלם. את שלושת הלידות האחרונות שלי עשיתי בבית. הלידה בבית חולים זכורה לי כסיוט".

ובבית?

"לא. נתי היה לידי".

התנור כבר כבה ושוב קר. אני מביטה בה. החלום הגדול שלהם היה לבנות משק עצמאי שיפרנס ויכלכל את הגבעה. מעולם לא הצליחו לעמוד בכך. "בתקופה מסויימת היו לנו עזים לחלב וביצים לקחנו מהתרנגולות וגם את העופות, ומהחיטה אפיתי לחם. זה היה קשה ונתי היה מביא קצת תרומות. גם היום אנחנו מתפרנסים מתרומות שנותנים לנו כדי לקיים את הגבעה".

מה הסדר יום שלך?

"סדר היום הוא כמו של כל עקרת בית שנשארת בבית. אני מנקה מבשלת, נמצאת עם הילדים. אין פה תרבות פנאי. החיים הם עבודה והתמודדות".

את יודעת, אני אומרת לה, מה הטעם לחיות בטבע, במרחב, אם יש בחיים הללו כל כך הרבה מתח.

"אני לא רואה בחיים עניין למציאת כיופים ושקט. החיים הם עבודה קשה, התמודדות עם קשיים, מאבק. תראי את הספר 'גיא אוני'. אני לא המצאתי את הגלגל. ובכל זאת יש גם שקט".

אחרי פיגוע הרצח של בעלך יכול להיות כאן שקט, שקט נפשי?

"כן. רואים כל יום את הזריחה, את הירח, את הכוכבים, מרגישים את הבריאה וזה נותן כוח להתמודד עם המתח".

יש משהו שאת מפחדת ממנו?

"כן. יש מסעדה טבעונית בירושליים וזה מאוד מפחיד אותי לשבת שם בגלל הפיגועים".

את מפחדת לאכול במסעדה אבל לא לגור פה עם הילדים?

"כן. ואני אגיד לך למה. סיבה ראשונה, היא שלגור פה זה מטרה, ולשבת במסעדה זה לא מטרה. הסיבה השניה היא, שפה הרבה יותר בטוח".

מה זאת אומרת 'יותר בטוח'?

לילה אחד היו התרעות ונראו חשודים. אחד הבחורים פה ירה צרור ואז הגיע הצבא והתפרש בשטח ואנחנו יכולנו ללכת לישון טוב".

השכנים הערבים שלך למטה עוינים?

"כן. אבל אם מקרינים להם שהם לא יפחידו אותנו, הם פחות עויינים. אני אספר לך, יום אחרי הרצח עבר בחור מהגבעה ברחוב הראשי שם והערבים צעקו לו, זה לא אנחנו, זה לא אנחנו. הם נורא פחדו שיציקו להם. הגישה של נתי היתה, תהיו בשקט, אנחנו נהיה בשקט".

אבל השקט היה זמני. הגיע הרצח ואחריו ההלוויה. אותה הלוויה מפורסמת שהותירה את הציבור פעור פה. לבנת ניצחה על מסע ההלוויה. תסבירי לי, אני מבקשת, מה עמד מאחורי ההלוויה הזאת?

"תשמעי, אשה יושבת עם בעלה בערב שישי. התנור דולק, האוכל טעים, הילדים שמחים ופתאום אחרי עשר דקות היא אלמנה עם חמישה ילדים וזה מצב מזעזע. זה לא בעל שהיה חולה והמשפחה עברה איזה תהליך. פתאום ככה אדם נשלף מהחיים. לכן העניין בהלוויה לא היה הכבוד, אלא ליצור זעזוע  מצורת המוות וכל זאת בנסיון להועיל לחיים. זאת הסיבה שלא היה לי עניין לקבור אותו מהר ולעשות הלוויה יפה אלא רק רצון לזעזע את הציבור".

וזה זיעזע.

"כן, ברוך השם. השם עוזר. לא רציתי לקבור אותו. רציתי יחד עם חבר טוב להמשיך ולהסתובב עם הגופה. אנחנו יודעים שהשואה לא קרתה בבת אחת אלא היתה תהליך הדרגתי שהלך והחמיר. בשלב הראשון עדיין לא הכניסו אנשים לתאי הגזים, אלא רק לאחר תהליך הרעה שהחמיר מיום ליום. התהליך ההדרגתי הזה נתן לאנשים את האופציה לא להזדעזע וזה מה שייצר את השואה הזאת – ההרגל של האנשים לזה שרע. האפשרות למנוע את השואה היתה להוציא את האנשים מההרגל והשיגרה".

  את אומרת שאנחנו בתהליך של שואה?

"כן. תסתכלי על המצב היום ותראי איזו הרעה יש. בקריית ארבע, כשנרצח עכשיו הזוג, אפילו לא יצאו מהבתים מרוב שהתרגלו. למה הם מחכים? למה הם שותקים"?

  מה הם צריכים לעשות?

"מישהי סיפרה לחברה שלי, שהיא שאלה ניצולת שואה, למה הם הלכו להתקלח אם הם ידעו שאלה תאי גזים והיא אמרה לה, ידענו אבל אמרנו לעצמנו שאנחנו הולכים להתקלח. במקרה כזה צריך לפחות לנסות לברוח אפילו אם ירו בך. זה מוות עם יותר כבוד. השואה שמתרחשת פה בארץ גם מחמירה מיום ליום ומה שמאפשר את זה הם השקט והקבלה של התהליך".

הם לא הלכו להצביע, למרות שהמפלגה הקרובה ביותר לדעותיהם, היא חירות. גם את התקשורת הם רואים כדבר לא רצוי, חלק בלתי נפרד מתרבות המערב. "התקשורת פשוט לא חלק מהחיים שלנו", היא אומרת, "היא פשוט בלתי רלוונטית כמו קופת חולים, שאני חברה בה אבל לא תלויה בה בחיי היום, כמו מעון של ילדים, או איך התייחסה המטפלת היום לילד שלי. אלו דברים שלא קיימים פה, דברים זרים לנו".

זאת גם הסיבה שלא הורשינו להתקרב לילדים. "לא כדאי", אמרה, מתוך חשש  גדול שייפגעו, מתוך רצון לגונן עליהם מהמפגש עם העיתונות.

אבל דווקא משפט אחד של לבנת עוזרי נחרט בזיכרון. משפט קטן, שנאמר בהיסח דעת. דיברנו על תל-אביב. היא אמרה שהיא אוהבת את הים ואוהבת גם את שוק הפישפשים. ואז נזכרה איך נתי בעלה לקח פעם אחת את הילדים ללונה-פארק. "איכס", אמרה בגועל, "וחוץ מיזה רכבת הרים זה מאוד מסוכן, נורא מסוכן לילדים".