נתי עוזרי
מאת מיכל קפרא
המבזק פרץ ביום שישי שעבר, באמצע ארוחת ליל שבת. עוד פיגוע באזור
חברון. שני מחבלים, חדירה לבית, הרוג וילדה פצועה. אחר כך המשיכו
התכניות כרגיל. שירה בציבור וסרט קולנוע.
ביום ראשון יצא מסע ההלוויה של ההרוג, נתנאל עוזרי. זה היה מסע הלוויה
שהיכה בתדהמה מדינה שלימה. מסע בן 16 שעות, שהחל בשעה שתים עשרה
בצהריים והסתיים בארבע לפנות בוקר, ובמהלכו הוסעה הגופה, נישאה,
טולטלה, עוכבה, הועברה, בידיים, במכוניות, בוויכוחים הלכתיים מרים,
במתיחות פנים משפחתית, במריבות, בזעקות, בכוחנות, בבכי, באלימות.
יותר מאלף שוטרי יס"מ וחיילי צה"ל איבטחו את ההלוויה, שבשלב מסויים,
כאילו כדי להדגיש את הסהורריות של הארוע, הוכרזה כ'התקהלות בלתי
חוקית'. בסופו של מסע מפרך וחסר הכיוון, שהחל עם אלפיים איש והסתיים
עם מאות בודדות, נקבר נתי עוזרי בחשכת הלילה בבית הקברות היהודי
בחברון.
המסע הזה, שנתפש בשטחיות כטירוף הזוי או הזייה מטורפת, פתח בעצם צוהר
קטן אל עולם האידאות הסמוי מהעין הציבורית, ההולך ומתפתח בחברון
ובגבעות. אולי בשל כך היה מסע ההלווייה - למשל.
----------------
"אם היו מעירים את נתי באמצע ההלוויה שלו ושואלים אותו, נתי זה
לרצונך?
אני חושב שהוא היה אומר, כן. כי ההלוויה הזאת עם כל האנומליה שבה,
התאימה לו". כך אומר יהודה עציון, ממפקדי המחתרת היהודית וידידו של
נתי. "כל הדיבורים על ביזוי המת, נובעים מחוסר הבנה. אני היכרתי את
נתי היטב והאיש הזה מחל על כבודו, וגם במקרה זה, אין לי ספק שהוא היה
מקבל זאת. נכון שזה היה ביזוי, אבל באופן פרדוקסלי, הביזוי הזה היה
לרצונו של המת.
"נתי דיבר על הדברים האלה, על הגועל נפש שחש מהלוויות סטנדרטיות של
נרצחים. הוא ביטא זאת יותר מפעם אחת. הפריע לו הסדר, האירגון. הכל היה
כל כך יפה, כל כך בשקט וזה חרה לו.
"הפעם היתה כוונה לזעזע. לא רצו עוד סימון וי על עוד פרט סטטיסטי של
יהודי שנרצח ונקבר בצורה יפה ומסודרת. הם אמרו זאת במפורש. מי שהנהיג
את העניין, בשדרים גלויים וסמויים, היתה אשתו לבנת. לא היתה שום
חטיפה. החברה' שהסתובבו על האלונקה בהרים חתרו להגיע לאחוזת קבר
במאחז. הם הלכו קילומטר וחצי לגבעת החרסינה ושם התפתח הוויכוח לאן
ממשיכים. זה היה ויכוח משולש ומרובע. ויכוח אחד היה אנושי- משפחתי.
ההורים רצו שנתי ייקבר לידם בירושליים והאשה לבנת, אביה ואנשי הגבעות
רצו חברון. גם בין הרוצים חברון היה ויכוח משני איפה בחברון – בעיר או
בגבעה. משיכת החבל המשולשת הזאת גרמה לכל הבלגן ואל זה הצטרף האיסור
לקבור אותו במאחז. זאת היתה החלטה פוליטית, חשש שמא יתקעו יתד על
הגבעה.
"הרצון לזעזע לא התחיל בהלוויה של נתי. גם בהלוויה של שלהבת פס בחברון
היה עיכוב בעקבות דרישה של אנשי חברון שהילדה לא תיקבר על שחיילי צה"ל
יחזרו לגבעת אבו סנינה. זה לא אותו דבר, אבל בשני המקרים היה את הרצון
לזעזע. בכלל, הכוונה הראשונית בהלוויה של נתי היתה להסתובב עם הגופה
בכל ערי ישראל, גם בתל אביב. להעביר מסר".
----------------
תמונת הוריו המבוגרים והשפופים של נתי עוזרי, הנגררים אחר המסע האחרון
של בנם, ההולך וחוזר, קרעה את הלב. רצונם נדחק ונרמס במהלך השיטוט על
הגבעות והכבישים.
השבוע בבבית המשפחה, יצא האב, לבקש בנימוס מהעיתונאים לעזוב אותם
לנפשם. בסלון ניתן היה לראות את המון המתפללים, היושב סביב שולחנות
ארוכים וצפופים. במטבח אותה שעה התעלפה אמו של נתי והנשים זעקו בבהלה.
שלושה ימים כבר לא אכלה. מישהי ניסתה לתת לה חתיכה קטנה של קובנה אבל
דבר לא עזר. אמא של נתי לא יכלה לשאת טעמו של מזון.
שני ילדים היו להם. בן ובת. הבן נרצח ונקבר רחוק מהם. ולא רק פיזית.
שאלת מצוות כיבוד אב ואם לא הטילה צל על מסע ההלוויה האידאולוגי.
"אני לא מכיר פסיקה בסוגיה הזאת", אומר עציון, "כאשר נוצרת מחלוקת בין
שני סקטורים במשפחה. אבל לפני שאני בודק, יש על פניו עדיפות לאלמנה
על ההורים, ולו גם אם נביא ראייה מספר בראשית. שם כתוב, "על כן יעזוב
איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". לפחות הפסוק הזה רואה
את הנישואין כשלב של ניתוק מההורים ויצירת מחוייבות חדשה שגוברת על
הקודמת".
אבל הלב נקרע.
"נכון. אבל זאת טיבה של טרגדיה, ששני הצדדים כואבים".
----------------
ביום שלישי השבוע נעתר שאול ניר, ממורשעי המחתרת היהודית, חותנו של
נתי עוזרי, וסרבן ראיונות נוקשה, לשוחח איתנו. נפגשנו בישיבת אור
חברון בגבעת החרסינה שבקריית ארבע. הוא הגיע מגבעה 26 חבוש תפילין,
נשא תפילה והתיישב, לא לפני שביקש לברר אם לעיתונאית מולו, "נשמה
יהודית".
את נתי עוזרי פגש שאול ניר בכלא. שאול ריצה אז מאסר בן שבע שנים על
השתתפותו בפעולות המחתרת היהודית. נתי היה בחור צעיר, בן 20 שהגיע
לבקר את אסירי המחתרת מתוך הערכה רבה והערצה. הוא היה אז פעיל 'כך'.
"ראיתי בחור צעיר, רציני, מעמיק והצעתי לו לשאת את בתי, לבנת, שהיתה
אז בת 16. ראיתי בעיניים שלו שהוא מתאים. הוא בא לבקר אותי בכלא
והתפעלתי ממנו מרחוק, בלי לדבר. אחרי שתי פגישות עם בתי, הוא שקל כמה
ימים וחזר עם תשובה חיובית".
שאול ניר 49 , ונתי עוזרי 34 ,נולדו שניהם בשכונת קריית משה
בירושליים, שם מתגוררים עד היום הוריהם. שאול ואשתו רחל גרים כיום
בעיר העתיקה בירושליים. נתי למד אצל הרב כהנא, היה לתלמיד מסור ואף
הועמד ב-96 לדין על השתתפותו בהוצאת הספר "ברוך הגבר", שהלל את מעשיו
של ברוך גולדשטיין.
לאחר הסכמי אוסלו, נידון נתי עוזרי לשלושה עונשי מאסר על סירובו לשרת
במילואים "תחת משטר בולשביקי של מפלגת העבודה".
"ההתפתחות הרוחנית של נתי היתה מהירה מאוד", אומר חותנו שאול ניר.
"לפני חמש שנים הוא הבין שכדי לרדת מרכבת הטירוף שמובילה את העם לקראת
אבדון רוחני וגשמי, יש לעזוב את הכלים הממסדיים ולצאת מיד מתוך
הגדרות. גדרות, רוחניים ופיזיים, שמסמלים את ההסתגרות בתוך הקיים,
בתוך תרבות הנתונה כאקסיומה. ולכן הוא החליט לבנות את ביתו הראשון
מחוץ לקריית ארבע. זאת היתה כבר תקופה בטחונית קשה והוא יצא עם אשה
וארבעה ילדים קטנים. זה לווה בחששות מאוד גדולים מצד המשפחות, אבל נתי
כדרכו לא ויתר ואנחנו ליווינו אותם מתוך חשש וגם מתוך כבוד לעוצמה שהם
מפגינים. אבל גם זה היה רק שלב ביניים מבחינתו. כאשר התחילה האינתיפדה
החמורה לפני שנתיים, הוא הבין שמיקום ביתם סמוך לקריית ארבע, לא מבטא
מספיק את חופש הרוח היהודית ולכן נשא את משפחתו והפליג עוד 3-4
קילומטר צפונה סמוך לכפר ערבי קטן. שם הוא בנה מאחז קטן, משפחה בודדת
בשטח עויין. אל המשפחה הצטרפו שלושה בחורים, אוהבי עמם, שהיו מוכנים
להקריב הכל על מנת לעורר עת הלבבות.
"נתי ביקש לפרוץ את התרבות הזרה שכפו עלינו ואת הנסיונות של הרשעים
לכבות כל זיק של תודעה יהודית. הוא לא עשה שקר בנפשו והלך עם
האידאולוגיה עד הסוף. אם הממסד בנוי על תרבות חטאה של רשעים, אז הוא
זרק את הכל. למשל, בשירותים שלו לא היו מים זורמים. לדעתו, זה היה
בזבוז עצום של מים שגם מזהמים את מי התהום. גם האדמה לא מרוויחה דבר
מהפסולת הזאת והעולם נהרס. הוא לא היה חס וחלילה איש איכות הסביבה אלא
היה לו מבט הוליסטי על העולם. הרמב,ם אמר שבורא עולם הטביע את חותמו
בטבע והריסת הטבע, כך האמין נתי, היא התרסה נגד הבורא".
----------------
אחד הדברים המפתיעים שקרו במסע ההלוויה של נתי עוזרי, היה חשיפת אוזלת
ידם של הרבנים מול נערי הגבעות, חבריו של נתי, שהובילו את המסע.
הנתק הזה, מתברר, אינו חדש.
יהודה עציון עוקב כבר זמן רב אחר מה שמכונה 'נוער הגבעות'. "מדובר פה
בציבור, שאינו לגמרי הומוגני, שרואה בתרבות המערב ובמודרנה תרבות זרה
לחלוטין. כדי להתנתק ממנה יש, כדברי הרמב"ם, לכופף את המקל לצד השני.
למשל, מי שסובל מגאווה יכריח עצמו לענווה יתרה. בדרך הזאת יש כפייה
עצמית מרצון לסגפנות, לקרבה לאדמה, לעבודת ידיים ולהתמסרות מוחלטת
לעבודת השם. ההתמסרות הזאת נעשית מתוך חתירה לאמת פנימית
ולא מתוך דבקות ברבנים ומחנכים. בעצם, יש פריקת עול של המסגרות
המקובלות כמו הרבנים והממסד החינוכי.
"לעומת זאת, "אומר עציון, "יש כיסוף למצוא אנשים שיש בהם כריזמה
מיוחדת בהקשר של תורה ועבודה. ונתי היה אחד כזה".
עציון, שמעיד על עצמו שגם הוא אינו בין עד הסוף את דרכם ואמונתם של
הצעירים הללו, אומר: "נוצרה פה תת קבוצה ותת תרבות אחרת לגמרי, שגם
אנשים מתוכינו לא מבינים אותה. הצעירים הללו ביקשו להיות מונוליטים,
בעלי אמת אחת, ולכל הרוחות כל היתר. אין מיכון, אין מחשבים, אין חשמל,
אין טלפונים ואין גם מורא הרבנים הממסדיים.
התת תרבות הזאת צמחה מהאיסור הממשלתי על הקמת התנחלויות חדשות שייצר
חיפוש אחר דרכים חדשות. אבל מי שנמשך לשם, לגבעות, לא היו מהממסד
ההתנחלותי אלא להיפך, מי שביקש לבעוט בעסקונה ההתנחלותית.
המסגרת החדשה הזאת משכה אליה גם תוכן והתוכן הזה היה חדש לגמרי.
הממיסד ההתנחלותי עצמו לא ידע ולא יודע איך לאכול אותו.
התרבות הזאת קשורה ל'פוסט מודרניזם'", אומר עציון, "שבו הכאוס גובר על
הכללים. אבל בכל זאת יש רשת קודים תרבותיים שלימה שחייבים ללמוד אותה
ואני חי בהמון הערכה לאנשים האלה".
----------------
מקריית ארבע אפשר לראות מרחוק את גבעה 22 , ביתו הראשון של נתי עוזרי,
ולא רחוק ממנה את גבעה 26 עליה בנה את ביתו השני ושם נרצח. בית בודד,
על רקע ירוק עז של חורף, שבילים בוציים, ובתים ערבים פזורים מסביב.
בבית הזה, ביקש נתי עוזרי, להציל את עם ישראל מהציונות הערלה, מהמערב
הזדוני, מהממשלה הרשעה ולהביא ישועה לאנושות כולה.
אברי רן היה הראשון שמימש את האידאולגייה הזאת על גבעה סמוכה לאיתמר.
דב דריבן ז"ל הקים יחד עם יהושפט תור את חוות מעון. דריבן נרצח שם
ותור הפך למנהיג שסחף אחריו מאות צעירים. נתי עוזרי היה חבר נפש. זאת
היתה חבורה, שסברה שגם אברי רן, המורה הרוחני הראשון, בגד
באידאולוגיה, מהסיבה הפשוטה – הוא השתמש בטרקטורים.
"הם חיו בתנאים קשיים מאוד", מספר שאול ניר חותנו של נתי. "היתה בו לא
רק גבורה רוחנית אלא גבורה גופנית. גבורת הישרדות. הוא כמעט ולא ישן,
לא אכל, אלא ארוחה אחת ביום, חי עם משפחתו ללא מים זורמים, ללא מים
חמים, בקור. פעם עף גג הבית והוא רץ להשיג ברזנטים כדי לעטוף את
הילדים. כשנגמרו העצים הוא היה יוצא בשלג להביא חומר בערה וכשנגמרו
המים היה יוצא בלילה להשיג אותם.
"גם הילדים כולם מתחנכים בבית. את הילדה הגדולה נווית, בת 11 וחצי,
שלחו לבית הספר אבל הילדה שקלטה מההורים את הטהרה של החיים לא יכלה
להתמודד עם הציניות של החברות ועם המסגרת הנוקשה. ואז לבנת בתי החליטה
להוציא אותה משם ולהביא לה מורה פרטית הביתה. וזה לא יאומן איך הילדה
הזאת התפתחה והפכה ליד ימינה של האם.
"לאחר הרצח", נזכר שאול, סבא של נווית, "נסעה לבנת לבקר את חרות
שאושפזה לאחר הפיגוע בבית חולים, ואני נשארתי לשמור על הילדים. באמצע
הלילה התעורר יהודה הקטן, בן שנה, והתחיל לבכות ולצעוק. לא ידעתי מה
לעשות. נווית התעוררה, לקחה אותו והוא רצה לינוק ממנה. והיא אמרה
בשקט, סבא תעזוב, תן לו, הוא יירדם. בכזאת עדינות ואהבה, כמו אמא
קטנה".
רוב תושבי הגבעות עוסקים בחקלאות. גם נתי עוזרי היה בעל כרם גודגדנים
שנקרא שדה כלב, בשותפות עם פעיל מחתרת אחר, מנחם לבני. את השטחים הללו
מעבדים בדרך כלל מתנדבים צעירים שמגיעים לעזור לתושבי הגבעות. בחודש
יוני שנה שעברה הגיעה קבוצה של 40 צעירים לעזור בקטיף. מטען נפץ שהוצב
על ידי מחבלים בשטח, התפוצץ ופצע שלושה מהנערים. מערכת הבטחון סברה אז
שמטרת המחבלים היתה לפגוע בליבני.
שאול ניר, אגב, בטוח שלא רק מחבלים מחפשים את אנשי המחתרת ואת אנשי
הגבעות. "אני לא מדבר על ערבים דווקא. גם בין היהודים יש כאלה שהיו
רוצים לראות במותינו".
----------------
התפנית הגדולה, המהפך החדש שסימן את נתי עוזרי כמורה רוחני לצעירים,
מספר שאול ניר, נוצר כאשר החל נתי לעבוד כמורה לחקלאות בישיבה
התיכונית בקריית ארבע. "מאותו רגע הפך נתי ללפיד אש שהלכו אחריו עשרות
אם לא מאות נערים שכונו 'נוער הגבעות'. נתי היה לאב הרוחני שלהם. נתי
הכניס לכל העניין משנה סדורה".
המשנה הסדורה הזאת, שתביא למעבר משלב הציונות החילונית אל הגאולה
האמונית, יצרה את ההתארגנות, התנועה - למהפך השלטון בישראל.
"נתי הבין", מספר שאול, "שכדי להגיע להנהגת הציבור צריך ליצור איזה
דגם שיהווה משאת נפש. גבעה 26 היתה אמורה להיות הדגם הזה. לשם הוא
שאף".
יהודה עציון ראה את נתי בפעם האחרונה יומיים לפני הרצח בכינוס של
'תנועה לשינוי המשטר בישראל'. "הוא ישב איתנו יותר משעה", מספר עציון,
"ולא הוציא הגה מהפה. פנינו אליו והוא אפילו לא אמר, אני לא רוצה
לדבר. הוא פשוט חייך וקד קידה. בסוף הפגישה הוא הלך בלי להגיד שלום.
זאת היתה דרכו".
שבועות ספורים לפני הרצחו שוחרר מהכלא. "אני לא יודע אם זה אירוני או
מצחיק אבל הוא נעצר בגלל התפרעות בהלוויה של דודי לייבוביץ בחברון",
אומר יהודה עציון. "הוא קיבל חודש אחד על ההתפרעות ועוד חודשיים,
מימוש מאסר התנאי שנגזר עליו בעקבות נסיון כניסה להר הבית, שגם אני
הייתי מעורב בו. אני עצמי נעצרתי לפני חודש בגלל עוד נסיון כניסה להר
הבית ואז פגשתי אותו במעצר. הוא היה שם, חזק ומחייך. המאסר פשוט עבר
לידו. זה היה הטבע שלו. איש יצוק בצורה שקשה לדמיין".
"כשהוא השתחרר מהמעצר", מספר שאול ניר, "אחרי היעדרות של שלושה
חודשים, הוא החליט לקנות לבתי לבנת דברים חדשים. הוא רצה לתת גם ללבנת
תחושת שחרור. הוא קנה שולחן חדש ושידה. הוא רצה להביא לה רווחה. כל
התקופה של הכלא היא ניהלה לבדה את הגבעה יחד עם עוד ארבעה תלמידים
מסורים שלו. בכל התקופה האחרונה הוא הקדיש לה ולילדים את כל זמנו".
----------------
חרות הקטנה מציירת, במחלקה הכירורגית של הדסה עין כרם, אדמה ועצים. בת
חמש וחצי בסך הכל. בת משפחה שיושבת לידה מגנה עליה מפני העיתונאית
בעזרת סידור ובמילמול תפילה.
כדור אחד מצרור שירה המחבל נכנס סמוך למפשעה של הילדה ויצא החוצה.
והיא על כסא גלגלים לוקחת את הטוש הירוק ועושה עיגולים גדולים על
הנייר.
ואז לפתע חיוך ענק עולה על פניה. מרחוק היא רואה את אחותה הגדולה
צועדת לעברה. והן מתחבקות בשקט וחירות מאושרת לרגע.
סבתא אביבה, אמו של שאול ניר, שוכבת אותה שעה בביתה. "אני חולה, חולה
לא יכולה לזוז", היא אומרת בקול חלוש בטלפון. "להלוויה לא הלכתי. רק
בעלי הלך. והם היו פה ביום רביעי ואמרתי להם, תישארו אצלי. אבל הם
החליטו לנסוע. איזה עולם זה, איזה עולם".
ושאול ניר פורץ לפנינו בבכי גדול ועצום ומבקש בשקט, שנרשום שלא בכה רק
בגלל כאבו על נתי, שאהב אהבת נפש, אלא גם עבור עם ישראל כולו.
והוא, כך הוא אומר, זכה לצאת לחופשי דווקא בכלא, שם ריצה עונש של שש
שנים ושמונה חודשים, שם גילה את עצמו ואת ההתחזקות היהודית ושם זכה
להכיר את נתי עוזרי. "השנים בכלא היו החופש שלי לצאת מהמלכודת. הילדים
שלי גדלו שבע שנים בלי אבא אבל למרות זאת אני יכול לקרוא לכך הימים
הטובים שלי. המשפחה הבינה שהסבל החומרי משרת מטרה לאומית ואז יש כוחות
נפש לעמוד בכל. אני מקווה שלבנת בתי תצליח כמו אמא שלה לגדל בהצלחה
ילדים בלי אבא".
ועל השאלה מה דעתו היום על פעולות המחתרת היהודית? הוא אומר "הדרך לא
היתה נכונה כי היא לא היתה יעילה. זאת היתה פעולת מנע אבל אנחנו לא
היינו הגורם המוסמך. רק גורמים מוסמכים צריכים לפעול ולכן לפי דעתי
הדרך להעביר מסר היא, למשל, ההלוויה של נתי. ההלוויה הזאת היתה סוג של
קריאה מזעזעת קצת, אבל לא מזעזעת מספיק.
ואז שוב פורץ שאול ניר בבכי. גם על נתי עוזרי וגם על עם ישראל, ואומר
"שירת חייו של נתי הופסקה אבל אנחנו בטוחים שזה הטוב ביותר. כולנו. גם
אשתו וגם הילדים. כי אם הקדוש ברוך הוא עשה זאת - זה הטוב ביותר".
|
