שהאור יתיישב בלב...

בס"ד

אייר קרוי בתנ"ך "חודש זיו" (מ"א, א), חודש של אור. אחרי החוויה הגדולה של פורים-פסח, אין ברירה, צריך למשוך את האורות פנימה, שלא יתאדו וניוותר נפולים ומאוכזבים. לכן מיד במוצאי חג ראשון של פסח נתחיל במסע ספירה יום יומי שנועד להחדיר לתוך הנפש את מרחבי החירות והשמחה, מסע שיהפוך את חלומות ניסן- למציאות. אם לא נעמול בתוכנו, לא נהיה לכלי ולא נוכל להכיל.

החוש המיוחד של חודש אייר לפי ספר היצירה הוא חוש המחשבה, (אותיות בשמחה). מתוך מחשבה וריכוז נספור שבעה שבועות עד למתן תורה. לכל שבוע תוכן ייחודי, צבע משלו, כשלכל יום בשבוע גוון אחר של אותו צבע. שבעה שבועות, נכפיל בשבעה גוונים, סך הכול ארבעים ותשעה גוונים שונים בספירות, במידות. הקב"ה בחר לברוא ולהנהיג את עולמו דרך ספירות אלו שלהם אין סוף הרכבים המספרים את כבוד ה'. בשבועיים האחרונים התמקדנו בגילויי החסד והגבורה. באדם מתגלים הספירות כסוגים שונים של עמדה נפשית דרכם הוא מנווט את חייו, הם כלי הביטוי לנפשו. " בצלם אלוקים ברא את האדם". הקשבנו פנימה, ניסינו להיות אובייקטיבים לשכלל ולזכך מידות אילו. המידה הראשונה היא של חסד היא מידת האהבה היא מידה גדולה, הפורצת ורוצה להתפשט מעבר, שם הנתינה. לעומתה בגבורה יש צמצום, כיווץ, הכרת הגבול ומניעת השפע, שם מידת הדין. בעולם של קדושה,יש איזון בין השניים. לעיתים צריך גבולות ברורים ולעיתים אהבה ללא תנאי, וצריך הרבה עמל וסיעתא דשמיא כדי להביע נכון כל רגש ולהתאימו למציאות.

הערב ר"ח אייר, נתחיל את השבוע השלישי – תפארת זוהי מזיגה נכונה של חסד ודין היוצרים בנפש מין יופי מפואר שכולו רחמים. ברחמים יש רצון להיטיב ולעזור אך מתוך דין וחשבון. הנתינה אין סופית אך מחושבת כדי שתועיל ולא תזיק. הנתינה מכוונת אל התכלית, אל הנשמה, אל הכוונה הפנימית. הרחמים מדויקים ומותאמים. נכון בשנתיים כך אני, אבל יש תקווה והרחמים יסייעו לממש את התקווה.

לחסד האלוקי זוכים כולם, כמו הגשם השופע לכולם בשווה.

הגבורה האלוקית תעניק שפע רק למי שראוי.

הרחמים, הם אין סופיים אבל מדויקים הם יגיעו גם למי שמידת החסד התייאשה ממנו. כשמידת החסד מרימה ידיים, מידת הרחמים אומרת: "הוא עוד יתגלה...צריך לרחם".

ובבית, אנחנו רוצים את המידה הגדולה , הראשונה והבסיסית את גילויה של מידת החסד, את האהבה. אהבה גדולה! כל הזמן! אבל אהבה היא אור, הוא כמו קרן אור, היא בורחת. ואי אפשר לתופסה בכוח. "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שה"ש ב ז). לעיתים החיים השוחקים, השגרה העיפות, חסרונותינו, מכווצים את האהבה הגדולה לנקודה אחת עמומה. נותרה גחלת שחורה וקרה, ונדמה שכבר כבה האש. אך אם נכניס אצבע לגחלת יתברר שעדיין חם שם האהבה מסותרת . כיצד נפיח רוח שתדליק את הגחלת? אייך נפדה את האהבה משביה?

נעורר את הרחמים שהם עוד עמוקים מאהבה והם הפתח להתחדשותה (תניא פרק מ"ה) . ברחמים יש מודעות לשתי חוויות בבת אחת יש שם את החסד הרצוי, את כל הטוב שבפוטנציאל ובגלוי, ועימו המצב הנפול החסר. שניהם כאחד. אין טשטוש ומרחנות. אין דמיונות. החסרונות קיימים ומכאבים. הפרופורציה מדויקת. לכולנו מעלות עם חסרונות. ברחמים ישנה מידת האמת, מידת המציאות עצמה. יש זיהוי שלם של הזולת, כפי שהוא, עם הבנה מה ראוי לשנות ומה יש לקבל. שהנטייה היא להתמקד בטוב. היכול לרחם רחמי אמת הם עדות ליכולת להכיל מרחבים סימן לבגרות. לרחם על כישרון שנחסם, על נשמה כבויה, על טוב הלב שנאתם, על בגרות שטרם הבשילה. איפה אני, הזולת , ואיפה יכולנו להיות... הפער, עצם הזיהוי מקרב לבבות. ברחמים יש געגוע מתוך זיכה חיובית. שם היציבות, כי ההזדהות היא מלאה עם כל המערכת הנפשית של הזולת. המפגש הוא אמיתי שם כל האמת שלנו. גם אם אין זו אמת לאמיתה, זוהי האמת לאותו רגע,ועל הרגע הזה יש המון רחמים. נוצרת דחיפה לפעולה ולתיקון, מבפנים ומרצון. כי כשמרחמים על הטוב, מצטבר לחץ פנימי לגלות אותו, לעלות למציאות עליונה יותר, לתקן.

ועוד משהו, מידת הרחמים לא מוותרת, אבל נותנת זמן. יש לה ארך אפיים, סבלנות. היא לא בלחץ. שום שינוי אמיתי לא נוצר מתוך לחץ.

הרחמים הללו ממשיכים אל הבית אור גבוהה מאוד (את אור הכתר) הם משרים שכינה מיוחדת.

אם איש ואישה ירבו ברחמים פנימה בבית, ממילא יקרינו רחמים גם לסביבה, ואז נזכה כולנו בע"ה לרחמי הדוד הקב"ה , על הרעיה כנסת ישראל, ויתקיים תפילתו של רבי ישמעאל: "יהי רצון מלפנייך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמייך על מידותייך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותיכנס להם לפנים משורת הדין..." (ברכות ז).