כי קרא אֲדֹנָי להשבעת הכנסת ולטבח גם - יחד

יום שני, י"ט בניסן, תשס"ו, ד' חוהמ"פ, 17-4-2006

 --- "וַיִבְרָא אֶת הָאָדָם בְצַלְמוֹ בְצֶלֶם אֱלֹהִים ברא אותו" --- בראשית א', כ"ז.

השבעת הכנסת ה-17 על רקע צופרי האזעקה ושדורי הדווח על רצח באמצעות מתאבד ערבי באיזור התחנה המרכזית הישנה תל-אביב.

עם כל הזעם, הצער והכאב; מה מתאים יותר מאשר הצרוף הנורא הזה הפוקד אותנו מפקידה לפקידה, ובאופן ברור וגובר, בתחום עסקת החבילה הקטלנית הקרויה בקצור: "אוסלו". כי קרא אדוני להשבעת הכנסת ולטֶבַח גם – יחד;

עפ"י ח.נ. ביאליק: בעיר ההריגה.

ומי מתאים יותר מאשר זְקָן חברי הבית – זמנית – יו"ר הכנסת – להשביע את חברי הכנסת הנכנסת (בשעה טובה?) להלן: "המַשְׁבּיעָ" – מאשר הוגה, יוזם, אדריכל וסנדק אותה עסקת חבילה על כל מבוכיה ותוצאותיה, כאמור: "אוסלו"; הוא – וצמודים אליו, או שמא הוא – "המַשְׁבּיעָ" צמוד אליהם, להלן: "ממלא המקום"

ו-"נושא משרת הנשיא".

אכן – מה ומי מייצגים יותר את רצון הבוחר: בחירות 2006 מאשר מקבץ אג'נדת מדינה ערבית בלב ארץ-ישראל ומדיניות המנדט הבריטי – הספר הלבן –

"מדיניות החלוקה" – קדימה.

נאומי שלושת צלעות-השילוש הבלתי-קדוש הזה (ואם לא קדוש אזי מהו?) ממלאים את יומני החדשות לסרוגין בקולות הסירנות והדווחים השוטפים ממקום הטֶבַח: מכוניות משטרה, אמבולנסים, פצועים וחובשים, בתחנה הישנה, בעיר לבנה, שהפכה שוב קרועה ומוכתמת בדמה.

הרדיו מספר את סיפורו ובו המלים בהם בחר אותו "משביע" לפתוח את נאומו, כלומר – באזני כולנו, בערך: "אסור לנו לשכוח כי נבראנו בצֶלֶם" (האם גם אמר: "למרות הכל? ואף על פי כן?")

אני חי כאן בארצי – ישראל יותר מששים וחמש שנה, מהן מעל ארבעים וחמש שאני מבין היטב את הנאמר ונכתב בפרהסיה; ונאמר שאני מתייחס לעשרים השנים האחרונות. מעודי לא שמעתי שֶמֶץ, איזשהוא, כל שהוא, של אמירה/משפט/מלה/ צליל-דברים; האומר, שואל, מעיר, נוזף, מטיל אחריות – ולוּ מתונה בנושא הִבָּראוּת בֶּצֶלֶם – המופנה כלפי ערביי ארץ-ישראל (ערבים בכלל?) ואמנע מלפרט כאן את רשימת הצְלָמים השייכים לענין והנשמעים היטב מעל כל צְריח-מסגד בתפילות

כאלה ואחרות, בכל צורה וכל מֶדְיוּם אפשריים כולל "תכניות חנוך" – הסתה ושִׁבְרָה. דוגמאות בשפע בשטח הן מציאות מוכרת, יומיומית.

למי אתה דואג בדיוק אדון "מַשְׁבּיעָ" על רקע טבח יזום, מתוכנן ומבוצע ביהודים בחסות "עסקת אוסלו"? איך שלא נסתובב, הטפות המוסר המתחסדות של צלופח השלום המבחיל הזה באות לעולם בכוון אחד, ידוע מראש, לא מציאותי, מגמתי ופונות אל תסביך האשמה הפאתולוגי-יהודי-לאומי שלנו.

ולענין – "הנברא בּצֶלֶם", באיזה צֶלֶם נבראת אתה אדוני "המַשְׁבּיעָ"? האם בצלם "תכלית שלילה – עפ"י מ. שרת? שמא, בצלם "החתרן הבלתי-נלאה" עפ"י י. רבין? ואולי בצלם " EIN BAYER "? (בווארי) עפ"י פיך שלך שוודאי יודע מה הוא שח; ואפשר גם חבר הליגה הערבית – עפ"י אותו מקור? הפתרונים כנראה לאותו בורא האחראי על הצְלָמִים.

ושוב מזוית שונה כלשהוא "בּצֶלֶם אֶלֹֹהִים" ---

--- "יְמִינְךָ ד' נֶאְדָרִי בַּכֹחַ יְמִינְךָ ד' תִרְעָץ אוֹיֵב

וּבְרֹב גְאוֹנְךָ תַהֲרֹס קָמֶיךָ תְשַלַח חֲרֹנְךָ יאכְלֵמוֹ כַקַשׁ ---

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹף אַשִׂיג אֲחַלֵק שָלָל ---

נָשַׂפְתָ בְרוּחֲךָ כִסָמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעפֶרֶת בְמַיִם אַדִירִים" ---

שמות טו – ו', ז', ט', י'.

האם מוכר לנו צלמו זה של בוראנוּ, הנמסר כאן מכלי ראשון: "אָז יָשִיר מֹשֶה" --- (מענין מאד – היכן לעזאזל תסביך האשמה?).

לא במקרה הבאתי צטוט זה מתוך "שירת הים", שכן עומדים אנו בזמן חג הפסח, חג חירותנו (?) אליו הגענו בעקבות מהלך היסטורי שונה בתכלית וקוטבי למתרחש בימינו; בעקבות מבצע צליחת הסער (קריעת ים-סוף) שהתרחש כְּאֶלֶף ושלוש מאות שנה לפני הספירה; המבצע בו גבר צבא-העברים היוצאים ממצרים, בפקודו של המצביא-מנהיג – משה בן עמרם משבט לוי, על צבאו האימפריאלי של פרעה (ותודה לדר' אורי מילשטיין ונתוחו הצבאי היסטורי בספרו "קריסה ולקחה" הוצאת שרידות, פרק 2: "צליחת סער כהתגלות אלהית").

בין היוצאים ממצרים היו, כידוע לכולנו וכמובן ע"פ ספר הספרים, רבים מן העֶרֶב הַרב אשר דומני מיוצגים היטב בימינו – תחילת האלף השלישי לספירה – ע"י למשל – השלישיה הפותחת היום את מושב הכנסת: "המַשׁבִּיע"; "נושא מִשׁרת הנשיא"

ו-"ממלא המקום". בפרפראזה על "נִתנה ראש ונשובה מצרימה" יש לנו נִתנה ראש ונשובה לימי המנדט הבריטי וחלוקת הארץ; "התכנסות" במקום "וּפרצתָ" והרי לא שְׂכַחְתם, כשם שאיש מן העם לא שכח את חורבן ושריפת בתי-התכנסות היהודים בחבל קטיף "הודות" ליוזמת השלום הקטלנית (שלא להזכיר שרפת יהודים בתוך בתי-התכנסות – באירופה לפני כששים שנה בימים ההם – בזמן הזה).

היום 17/4/2006 "זכינו" בהדגמה מוחשית ברורה עם מי רוקדים הללו טנגו-שלום לצלילי סירנות וכלי נגינה מן הרחוב ומכנסת ישראל.

כל זאת בו-זמנית ובמקביל, להצהרות לוחמניות כנגד החמאס, מחד ונסיונות האיוולת להציג קבל ישראל והעולם את SO CALLED - "הרשות הפלסתינית" כקבוצת מלאכיות, בנות-הדודה של הנזירה, האחות תרזה, מאידך. (אנחנו ממש זקוקים להסברים הללו מפי הפיגורות של קדימה וראשי הליכוד – הלא-כן?) ומעל בחודשים אחרונים מיירטים מטוסי ותותחי צה"ל, בנחישות ורגישות, בפקודת רמטכ"ל העקירה, שִׁטְחֵי-דחלילים באיזורים אשר למען הטרור הנוחת מהם עקרנו עשרת אלפים יהודים מבתיהם, כולל בתי-ספר, בתי-קברות, בתי-כנסת וענפי חקלאות משגשגת. האם היינו מעזים לעקור שמינית-מסגד מכיל אמצעי הסתה וחבלה?

על רקע נאומיהם של חברי השילוש ונספחיו ותכניות החלוקה, כמה נכון הוא להזכר בערגה בראשון האבות – אבְרם-אברהם, בעת המרדף אחרי חמשת מלכי האמורי (הטרור של אז?) ומעמד הברית בין הבתרים מיד וברצף לאותו נצחון לאמור:

---"לְזַרְעַךָ נָתַתִי אֶת הָאָרֶץ הַזֹאת מִנְהַר מִצְרַים עַד הַנָהָר הַגָדֹֹל נְהַר פְּרָת"--- בראשית טו'-יח'.

וגם זה – מה לעשות – שייך לצֶלֶם בו נבראנו ולתפיסת גבולות ארצנו!

ומזווית שונה במקצת וצמודה מאֹד: למיטב ידיעתי קיימת במסגרת החוק בישראל תגובה משפטית ל"רשלנות פושעת-קטלנית" בתחומי חיינו, הפרט והכלל – רפואה, אדריכלות, הנדסה, נהיגה; וראה גשר כפר המכבייה, אולמי רסיטל ירושלים; הדוגמאות רבות לצערי.

ממש מרתק – למה ומדוע – (לשם מה? ומפני מה?) אין לנו מסגרת חוקתית/משפטית לתגובה וטיפול בתוצאות הרות-אסון וקטלניות בתחומים קריטיים לא פחות ולבטח יותר; תחומי המדינה, הממשל והפוליטיקה? והלא ידוע הוא שישראל של היום היא המקום היחיד בתבל בו צפוי היהודי לגירוש, נישול והרס מושבותיו ע"פ קפריזה של "מדינאי" זה ואחר וגחמה פוליטית; שלא לומר,

שישראל היא הארץ המסוכנת ביותר לחיי-יהודי בהיותו יהודי; (ולכל הפוער פיו – הסטטיסטיקה מראה זאת בבירור – SORRY !).

האם יש מי מחברי הכנסת החדשה השואל עצמו – בתוך ארונו הפרטי בביתו – את מי ואת מה הבאנו על עצמנו? או שמא הראש קבור עמוק בחול?

אינני סמאלן ואיני מתווכח עם העובדות וחובה עליי לקבל את רצון הבוחר – (כולל הערבי?) בישראל, מדינת העם היהודי. אבל לבטח שאינני מכבד בחירה זו ולא את תוצאותיה אשר, כפי שהדברים נראים, יחזירונו לגבולות חלוקת הארץ של 1948. ולבטח שאינני בוחר להיות עיוור.

ומאחר וכנראה לא שלם עוד עווֹננוּ, תוביל אתה – אדוני "המַשְׁבּיעָ" את מצעד החיים אושוויץ-בירקנאוּ, פולין, ביום הזכרון לשואה ולגבורה 2006.

האם תִשְׂאוּ אתה ורוחו של אחיך/רעך לדרך-אוסלו, ההוא עוטה הכפייה האדומה-משובצת; האם תִשׂאוּ יחדיו במצעד-החיים את דגל המוות של כאלף וחמש מאות קרבנות שלום-אוסלו הקטלני, אשר נפלו במדינת היהודים ישראל?

מספר טבוחים זה אינו כולל מעל רִבְבַת (עשרת אלפים) פצועים, קרועים ומרוסקים גברים, נשים, ילדים ותינוקות. נכים, קטועי גפיים וגוף; הנושאים בבשרם ובנפשם לכל ימי חייהם – דקה דקה – את תוצאות עסקת החבילה הקטלנית הזאת אשר אתה, כידוע לכל, בין אבותיה, יוזמיה ומקדמיה – עסקת אוסלו.

וליהודֵי מדינת-ישראל וכנסת-ישראל – דור ניצולי השואה: האם באמת איננו רואים כיצד מהווה האנטישמיות היהודית שלנו – מִבָּית, מגדלור לאנטישמיות מחוץ? הכֹה טחו עינינו ואזנינו ונאטם מוחנו ואינסטינקט הלאום הטבעי שלנו, עד שאיננו קולטים מה אנו מעוללים לעצמנו קָבַל-עולם?

ואף-על-פי-כן בהזדהות מלאה:

זֶה יוֹם נִכְסָפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹה!
מתוך: המנון הפרטיזנים היהודים;

מלים: הירש גליק ; עברית: א. שלונסקי