במותם ציוו לנו את החיים

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים

לקראת טקס יום הזיכרון בהר שאול

פתיחה:

יום הזיכרון לחללי צהל ומערכות ישראל, הוא היום בו אנו נפגשים עם המחיר הכבד ביותר שגובה מאיתנו הקמת מדינת ישראל. באופן טבעי הוא מחייב אותנו לבחון מהן מגמותיה של המדינה עליה אנו מוסרים את נפשנו. המשפט הפותח והמסיים כל אזכרה ממלכתית – "במותם ציוו לנו את החיים", מכריח אותנו לשוב ולהתבונן על אלו חיים אמורים למסור נפשם חיילי מדינת ישראל אלו חיים מצווים לנו המתים? ונראה שבעשרים השנים האחרונות הקונסנזוס סביב שאלה זו הולך ומתמעט, כש"אמונות" חדשות שלא שיערום אבותינו מנסות להידחק ולהפוך הבסיס לקיום החיים במדינת ישראל. אנו מגיעים למצבים אבסורדיים בהם נדרשים חיילי העם היהודי למסור נפשם על שלומם של אויביו בשם מוסר כביכול אוניברסאלי.

כאן המקום לחזור להספד המקורי של דוד על שאול ויהונתן, וממנו ללמוד לאילו מטרות מוסרים בעם ישראל את החיים ומה מורישים המתים לחיים במותם.

בפתיחת דבריו מגדיר דוד את שאול כ"צבי ישראל":

"הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל - מצבן של ישראל".

"עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל" – "על תוקף מעוזכם נפלתם חללים" (שמואל ב', א' י"ט ורש"י שם).

בכך מבאר דוד שנפילת שאול מטרתה הייתה ליצור את הבסיס עליו אמורה לקום מלכות ישראל ההמשכית.

לכאורה, המתבונן על מלחמתו האחרונה של שאול קשה לו למצוא בו איזשהו תוקף או חוזק עליו אנו יכולים לבסס את המשך חיינו.

במלחמה זו האחרונה של חייו חרד ליבו של שאול מפני פלשתים:

"וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד" (שמואל א', כח, ה') .

במצוקתו הרבה ולאחר שאינו נענה באורים ותומים, הוא פונה לשאול בבעלת האוב האסורה לישראל, ושם הוא מקבל את גזר דינו:

"...וְיִתֵּן יְדֹוָד גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (שמואל א', כח, יט) .

קרן האור היחידה המתנוצצת בתוך כישלונו לכאורה של שאול מופיעה בתשובתו של שמואל המייחס את שאול אליו במיתתו – "אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי". רש"י במקום מבאר לנו ש"עִמִּי" הכוונה – "במחיצתי". אף שחטא שאול בחייו שלא הכרית את עמלק, במיתתו הוא נמצא במחיצתו של שמואל.

אך גם רמז זה עוד אינו מספק. גם אם נאמר שבמיתה מגונה זו של שאול במלחמה מתכפר לו חטאו, אין בכך בכדי לזקוף את קומתנו אנו ולראות בשאול וק"ו במיתתו בסיס להמשך קיומנו?

המדרש המתייחס למתתו של שאול חושף נדבך נוסף במהות מיתה זו, בשיחה המתנהלת בין שמואל ושאול:

"…אמר לו, אם אברח אנצל אם לאו, אמר כן אם תברח תנצל, ואם אתה מקבל עליך מדת הדין מחר אתה ובניך עמי. מאי עמי, אמר ר' יוחנן עמי במחיצתי…" (ויקרא רבה כ"ו) .

על נכונותו זו של שאול לפעול על פי צו ה' אף שהדבר אמור להביא למותו מתייחס המשך המדרש:

"אמר ריש לקיש: באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם באו וראו בריה שבראתי בעולמי, בנוהג אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שיהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו" (ויקרא רבה שם).

דברי המדרש מדגישים שהגשתו של שאול למלחמה מגיעה בדעה צלולה למות הוא ובניו, מתוך קבלת הדין שנגזר עליו.

הליכתו למיתה מתוך בחירתו החופשית, מציבה אותו במותו במיקום גבוה יותר מזה שהיה בחייו. כך מבאר המדרש בילקוט שמעוני.

"...חביבה היא מיתתו של שאול יותר מחייו שבחייו לא נאמר אתה ובניך עמי ובמיתתו נאמר אתה ובניך עמי, עמי, במחיצתי" (ילקוט שמעוני שמואל א רמז קמ).

התבוננות במשמעות מהלך זה של שאול תגלה לנו שדרך התנהלותו לקראת מותו, מהווה תיקון והשלמה לדרך התנהלותו בחייו.

פעמיים בחייו קשה לשאול להתאפק מול מוראות המציאות ולהקשיב לציווי ה'.

הפעם הראשונה מתגלה חולשתו זו של שאול בציוויו של שמואל:

"וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שמואל א', י', ח') .

למרות הציווי המפורש של שמואל שלא לפעול עד הגעתו אליו, בראות שאול שהעם נפץ מעליו הוא ממהר לעלות העולה לפני הגעתו של שמואל:

"וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו...וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה" (שמואל א', יג, ח'-ט').

כבר לאחר כשלון זה אומר לו שמואל:

"נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין יְדֹוָד אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם" (שמואל שם, פסוקים יג-יד).

בפעם השנייה לא עומד שאול בציווי ה' במלחמת עמלק. שם מודה שאול לשמואל:

"חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְקֹוָק וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שמואל א', טו, כד) .

משני כישלונות אלו, נראה לכאורה שעומד בפנינו דמות מלך חלש אופי שאכן מתברר שאינו מתאים למלכות.

מול דמות זו בולטת דמותו החזקה יותר לכאורה של דוד שאינו מתפתה לעבור את פי ה' גם כשחייו עומדים לו מנגד. כך מובא הדבר במלחמתו עם פלישתים בעמק רפאים.

לאחר שדוד שואל בה' ונוצח את פלשתים במפגש המלחמה הראשון, כשואל הוא בה' במפגש המלחמה השני עונה לו ה':

"לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל בְּכָאִים. וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְדֹוָד לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" (שמואל ב', ה', כג-כד) .

רש"י במקום מבאר ש"הבכאים הם מלאכים הצועדים בראשי האילנות אשר אני שולח לעזרתך". הקב"ה מתנה את פעולתו של דוד בשמיעתו את המלאכים הצועדים בראשי האילנות.

ילקוט שמעוני במקום מלמד אותנו שהתלבטות דוד בעניין זה הייתה קשה ביותר:

"אמר לו הקב"ה אל תעלה אלא מאחוריהם, ואין לך רשות לפשוט יש בהם אפילו הם קרובים לך עד שתראה את ראשי הבכאים מתנענים" (ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קמב ד"ה אז תחרץ) .

אנשי מלחמתו של דוד בראותם את המוות עומד בפניהם, לוחצים על דוד לצאת ולהילחם:

"כיון שיצא דוד והיו הפלשתים קרבים ובאים וישראל רואים אותם שלא היו רחוקים מהם אלא ארבע אמות, אמרו לו ישראל דוד מה אנו עומדים, אמר להם מצווה אני מאת האלוקים שלא לפשוט בהם יד עד שאראה ראשי האילנות מנענעים. אמרו לו אם אין אנו פושטים בהם יד אנו מתים" (המשך המדרש, שם) .

אולם דוד אינו מתכופף לאילוצי המציאות ומודיע לאנשיו:

"אמר להם מוטב נמות זכאים וצדיקים ולא נמות רשעים, אלא אני ואתם נתלה עינינו אל הקב"ה".

מעשה זה הוא שמביא לנענוע האילנות –

"כיוון שתלו עיניהם נענעו האילנות ומיד פשטו ידיהם, שנאמר ויעש דוד כן כאשר צוהו ה' וגו'.

בעקבות עמידתו של דוד בניסיון זה, מעלה הקב"ה על נס את ההבדל המהותי שבין שאול ודוד:

"אמר הקב"ה למלאכים ראו מה בן דוד לשאול, שאול עומד ונשאל באורים ותומים והפלשתים באים עליו והניח את האורים ואת התומים וברח ואמר לכהן אסוף ידך" (ילקוט שמעוני שם) .

מן המקורות שהבאנו ניתן היה לחשוב ששאול הוא אכן ניסיון נפל בהקמת מלכות לישראל. דוד המגיע במקומו הוא שמצליח להעמיד יסודות מלכות הבנויים על בסיס השמיעה בקול ה' אף מול מצוקות ואילוצי המציאות. מתתו של שאול אינה אמורה על פי זה להוריש לנו מאום, שהרי משיחיות ה' מופיעה בסופו של דבר דרך אישיותו של דוד הטוב ממנו.

אולם התבוננות מעמיקה תבאר לנו שתמונה זו אינה נכונה. אנו נראה ששאול הוא בעל תכונת חיים ייחודית ביותר שהיא הגורמת לכך שמפגשה מול דרישות הציווי האלוהי יוצר קונפליקטים קשים ביותר שאינם קיימים במפגש הציווי האלוהי מול דוד. אנו נראה שבמותו, מצליח שאול לעמוד בניסיון שלא הצליח לעמוד בחייו. משם גם אנו נלמד להכיר לשם מה מוסר החייל היהודי את נפשו ומה מורישים לנו המתים במותם.

משיחיות שאול – בגוף

במהלך פרשת בריחתו של דוד משאול, חושף לנו דוד עצמו את מאפייני כוחו של שאול הנותנים לו את הזכות להיקרא משיח ה':

"הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ יְדֹוָד הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ יְדֹוָד הוּא" (שמואל א', כד, יא)

הגמרא בברכות (סב, ע"ב) תמהה על לשון "וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ" ושואלת:

"ואמר? ואמרתי מיבעי ליה! (היה צריך להיות כתוב!) ותחס? וחסתי מיבעי ליה! (היה צריך להיות כתוב!) ".

ומגיעה למסקנה שלשון ה"אָמַר" מתייחסת לדינו של שאול מן התורה:

"שמן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה".

ואילו לשון ה"תָּחָס" מתייחסת לתכונת הצניעות שבשאול המצילה אותו:

"אלא שצניעות שהיתה בך היא חסה עליך".

על צניעות זו אומר דוד:

"וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ יְדֹוָד הוּא".

מכאן אנו למדים שמשיחיות שאול נוגעת היא בתכונת הצניעות שבו. על תכונת צניעות זו אומרת הגמרא בירושלמי:

"אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם" (ירושלמי סוכה פרק ה', הלכה ד') .

אנו רואים שבית שאול מייחס חשיבות מיוחדת לגופו. על כן הקפיד מאוד על צניעותו. דוד מזהה שמלכות ישראל עוברת דרך תכונת גוף קדוש זה, ועל כן נמנע מלפגוע בו למרות שמן הדין היה רשאי בכך.

מעבר כוח מלכות ה' בשאול דווקא דרך תכונת הגוף, היא שתבאר לנו הן את הקושי דווקא של שאול לעמוד בציווי ה' והן את המהלך העוצמתי שעושה שאול בהליכתו באופן מודע לקראת מותו.

כפי שהזכרנו בפתיחת דברינו, הן במלחמת פלשתים והן במלחמת עמלק לא עומד שאול בדרישות הציווי האלוהי . הבנת כוח מלכותו המשיחי של שאול דווקא במישור הגוף מבארת שההתמודדות שהייתה לשאול מול ציווי שמואל (במלחמת פלישתים) וציווי ה' (במלחמת עמלק) היא התמודדות מהותית בסיסית בין הצורך לדבוק בדבר ה' הגם שאינו מתנהל על פי דפוסי וחוקי החיים

הקיומיים, לבין הדבקות בדרכי ההתנהלות הטבעית המתחייבים מהיות קדושת ה' מופיעה בו ובמלכותו דווקא דרך המערכות הקיומיות הגופניות.

לא לחינם מבאר רש"י את תשובת שאול לשמואל במלחמת פלישתים ברמה עקרונית:

"וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה - נתחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר להמתין לך על כרחי העמדתי את לבי ואעלה העולה" (שמואל א' יג, יב) .

לא לחינם מתחזק שאול על רצונו לחכות לשמואל וכופה עצמו בכל אופן להעלות את העולה בלעדיו, זאת כיוון שדרכי התנהלות המציאות הבנויה על תשתיות הגוף מחייבות הגשה מידית למלחמה בלא להמתין עוד אף רגע נוסף. הגדרת גופו של שאול כנושא את משיחיות ה', מלמדת שכישלונות אלו של שאול אינם נובעים מתוך שיקולים אגואיסטיים נמוכים של חשש ופחדנות, אלא מתוך מערכת התנהלות של הגוף שמלכות ה' מופיעה בה.

נקודת המוצא הגופנית של שאול כנקודת מוצא מערכתית לדרך התנהלות מלכותו, מאירה באור אחר לגמרי את כישלונותיו, מול יכולתו הקלה יותר של דוד לעמוד בניסיון דומה (להמתין מלהלחם עד שישמע "קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים" כפי שבארנו) . אין ספק שניסיון ה' את שאול נועד להביא לשיא את יכולת מערכות הגוף לשאת את המתח שבדבקות כלפי הציווי האלוהי. את המתח הזה נשא שאול באישיותו ובמלכותו.

התנהלות שאול מכוח מגמות הגוף הישראלי הקדוש מבארת אף את הנוקשות האלוהית העצומה כלפי שאול מה שלא מצינו אצל דוד.

כבר בכישלון הראשון של שאול במלחמת פלישתים תגובת שמואל היא קשה ביותר:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין יְדֹוָד אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם" (שמואל א', יג', יג-יד) .

אין ספק שביחס למעשה שעשה – אי המתנתו מלעלות את העולה עד בואו של שמואל ("מה עשית - הלא אמרתי לך הנני יורד אליך להעלות העולה אני אעלה אותה ולא אתה" [1] ) , תגובת ה' היא חריפה מאין כמותה.

גם בכישלונו השני של שאול בעמלק, נוקב הדין למרות בקשת המחילה של שאול:

"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְקֹוָק וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיקֹוָק. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְקֹוָק וַיִּמְאָסְךָ יְקֹוָק מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל...וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְקֹוָק אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (שמואל א', טו, כד-כח) .

בייחסו של ה' לשאול נוקט הקב"ה בדרך מבהילה ביותר:

"וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם (שם פסוק כט) .

רש"י במקום מבאר שאף מעשה התשובה נמנע משאול:

"ואם תאמר אשוב מעוני לפניו לא יועיל עוד ליטול את המלוכה מיי שנתנה לו כי הקב"ה שהוא נצחונו של ישראל לא ישקר מליתן הטובה לזה שאמר".

אמנם רש"י מייחס מניעה זו להבטחת המלכות לדוד, אולם בפשט מניעת התשובה מיוחסת ישירות כלפי שאול.

מניעה זו עומדת בניגוד חריף לדרך התשובה הנפתחת לדוד בחטאו החמור עם בת שבע.

למרות דברי הנביא החמורים לדוד -

"מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (שמואל ב', יב, ט').

ה' מקבל את תשובתו:

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיקֹוָק. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְקֹוָק הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת" (שם פסוק יג) .

לא רק זאת, אלא שמזיווג זה של דוד לבת שבע מקים ה' לו את המשך מלכותו:

"וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיקֹוָק אֲהֵבוֹ" (שם, פסוק כד) .

אי קבלת מעשה התשובה אצל שאול, מול קבלת מעשה התשובה אצל דוד בחטא חמור הרבה יותר, מחייב אותנו להבין שאת המגמה הבלתי מתפשרת של "נצח ישראל לא ינחם" אין לתלות בהתנהגות מקומית כלשהיא של שאול אלא באופן מערכתי בייחודיות מלכותו של שאול.

כפי שביארנו, ייחודיות מלכות שאול היא בהופעתה את משיחיות ה' במציאות הגוף. התבוננות במהלך הגמרא ביבמות (דף כב ע"ב) מראה שכלפי עברות היוצרות רושם בגוף אנו נתקלים במצב של "מעוות לא יוכל לתקון".

הגמרא ביבמות (דף כב ע"ב) שואלת, מדוע שיתחייב הבן על הכאתו את אביו שבא על הערווה והוליד ממנה ממזר, הרי חיוב העונש הוא רק כשהעברה נעשית כלפי מי "שעושה מעשה עמך", ואותו

האב שבא על הערווה והוליך ממנה ממזר הוציא עצמו מגדר "עושה מעשה עמך"? ( "וחייב על מכתו. אמאי? קרי כאן: +שמות כ"ב+ ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך!" ). על כך עונה הגמרא – "כשעשה תשובה". אולם הגמרא אינה מקבלת תרוץ זה ושואלת - האם בן תשובה הוא זה, והרי הוא בגדר מעוות לא יוכל לתקון? (" והאי בר תשובה הוא? והתנן, שמעון בן מנסיא אומר: איזהו +קהלת א'+ מעוות לא יוכל לתקון? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר! ). על כך עונה הגמרא שאכן כל זמן שהממזר קיים עוונו של האב גלוי ונזכר, אולם כיוון שעשה תשובה הוא בכל אופן שייך לגדר "עושה מעשה עמך". ( רש"י: "השתא מיהת עושה מעשה עמך הוא"- הואיל ושב עושה מעשה עמך הוא ונהי נמי דעונו גלוי ונזכר כל זמן שממזר קיים מיהו מתשובה ואילך בכלל עושה מעשה עמך הוא" ).

ממהלך הגמרא אנו למדים, שבאותם העברות המשאירות רושם ממשי בגוף, העוון נשאר גלוי וקיים בלא שמעשה תשובה יוכל למוחקו עד שגם ממשות העוון תיעלם.

מכאן מבואר שסיבת אי נתינת האפשרות לשאול לחזור בתשובה, אינה נובעת מפחיתותו, אלא אדרבא ממעלתו – הופעתו את עוצמת החיים האלוהיים דווקא במציאות הגוף.

השאיפה הגדולה לממש אלוהות במציאות של מלאה של גוף היא המביאה יחד עימה את ההכרח שתיקון והשלמת מעלת משחיותו של שאול תוכל להתבצע רק בדרך של מעשה ממשי שיסיר את הפגם שפגם בדרך התנהלותו במלחמת פלשתים ומלחמת עמלק. מסיבה זו דורש ה' ממנו לא רק מעשה תשובה אלא אף את דמו ממש. הסרת הפגם הזו ומתוך כך השלמת מעלתו האלוהית של שאול וחזרתו להיות משיח ה', היא הנעשית במלחמת שאול בפלשתים בהר הגלבוע.

שאול – משיח ה' במותו

כפי שהזכרנו בתחילת המאמר הגם שהכתובים מגלים לנו על פחדו של שאול מפני הפלשתים, הוא צועד במודע לקראת מותו עם בניו כשהמניע היחידי למעשהו הוא – ציוויו של ה'. בכך מתקן שאול את החיסרון שמנע ממנו בחייו את קיומו כ"משיח ה'", שהרי בהליכתו למות הוא מעמיד את מציאות הגוף בהתמודדות העמוקה ביותר בין צרכיו הקיומיים של הגוף לבין מגמת איחוד הגוף עם האלוהות המופיעה במחויבות הגוף לציווי האלוהי. יוצא אם כן שבמה שלא עומד שאול בחייו הוא עומד במותו. המדרש שהבאנו בתחילת המאמר "...חביבה היא מיתתו של שאול יותר מחייו", היא אם כן אינה חביבות סתמית, אלא חביבות המגדירה אותו מחדש כמשיח ה'.

את ההודעה האלוהית על משיחיות שאול מביא הכתוב באופן בסיסי כבר בדברי שמואל אל שאול אצל בעלת האוב:

"וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי – במחיצתי" (שמואל א', כח, יט) .

את השלמתה של אותה ההודעה אנו מקבלים לאחר סגירת מעגל נוסף המכפרת לשאול על הריגת נוב עיר הכוהנים. שם חוזר שאול להיות מוגדר "בחיר ה':

"יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַידֹוָד בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְדֹוָד" (שמואל ב', כא, ו') .

כיוון שכינוי שאול "בחיר ה'" אינה יכולה להתייחס לגבעונים התאבים להרוג מבניו, מבארת הגמרא בברכות (יב, ע"ב) שכינוי זה מבת קול יצאה.

רק ההבנה הרואה את מכות המוות הניחתות על שאול כפועלים את השלמתו, יכולה לבאר איך הרעב שמביא ה' על ישראל במלכות דוד, נובע הן מכך שלא ספדו את שאול כראוי, ובד בבד מכך שהרג את נוב עיר הכוהנים. הכתוב בשמואל ב' מספר לנו על סיבת הרעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה:

"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" (שמואל ב', כא, א'-יד) .

כיוון שלשון "אֶל שָׁאוּל" מפנה כלפי הפגיעה בשאול עצמו, מבאר רשי במקום:

"על עון שאול שנקבר פתאום בהחבא שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו ולא נספד לפי כבודו".

מצד שני כיוון שלשון "וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים" מפנה כלפי הפגיעה של שאול עצמו בגבעונים, מבאר רש"י במקום:

"ואל בית הדמים - שהרג נוב עיר הכהנים".

ביאורים אלו של רש"י מעמידים לכאורה סיבה כפולה הסותרת את עצמה, שהרי הריגת נוב עיר הכוהנים על פחיתותו של שאול היא מלמדת, ואילו מידת הדין העומדת על ישראל מפני שלא ספדו את שאול, על מעלתו היא מלמדת. אולם על פי הדרך שהתוונו ביחס למהלך מותו של שאול בגלבוע, ברור שהוקעת הגבעונים מבניו של שאול, נועדה למחוק את התביעה שנותרה על שאול ביחס לנוב עיר הכוהנים, ובכך מכשירה היא את הדרך לחזור ולהגדירו – "בְּחִיר יְדֹוָד". מתוך כך מחייב מהלך זה את ישראל להספד התואם את מי שמוגדר כמשיח ה'.

הבנת מהלך נפילתו של שאול כחלק מתהליך קיבועו בעם ישראל כ"משיח ה'" מבארת באופן עמוק ביותר את הביקורת שמותח הקב"ה על דוד ביחסו למפלת שאול:

"וַיְדַבֵּר דָּוִד לַיקֹוָק אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל יְקֹוָק אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" (שמואל ב', כב, א') .

בתגובה לשירה זו אומר ה' לדוד:

"דוד, שירה אתה אומר על מפלתו של שאול? אלמלי אתה שאול והוא דוד - איבדתי כמה דוד מפניו" (מועד קטן טז ע"ב) .

ומבאר רש"י במקום - "שהוא צדיק ממך".

באותו מקום מלמדת אותנו הגמרא שמשום צדיקותו מכונה שאול "כוש בן ימיני":

"מה כושי זה משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו".

על כך מבאר רש"י – "שהוא צדיק גמור".

על בסיס הדברים שבארנו ברור שהביקורת של ה' על דוד אינה רק בגדר ביקורת מקומית, אלא נובעת מן החשיבות שרואה הקב"ה בתכונתו האלוהית של שאול בעם ישראל. כך גם הגדרתו של שאול כ"צדיק גמור", אינה מתייחסת רק למעלתו האישית, אלא בעיקר למעלתו כמשיח ה' שבהיות משיחיות זו מופיעה בגוף היא נצרכת להופיע בשלמות גמורה (כדוגמת כלי המקדש) . הגדרתו המהותית של שאול כ"צדיק גמור" מדגישה עוד יותר שמותו של שאול בגלבוע והקפדת הדין עליו אף לאחר מותו (בפרשת הגבעונים) אינם נובעים מפגימתו האישית (שהרי הגדרתו של שאול כ"צדיק גמור" אמורה הייתה להביא עליו טובה בלבד, כפי הגדרת הגמרא בברכות ז' ע"א - "צדיק וטוב לו – צדיק גמור") . המוות הפוקד את שאול הוא חלק בלתי נפרד מדרך השלמת הגוף להוות בעל יכולת החלת האין סוף בו.

המוות - נקודת מוצא של חיים בלתי מושגים

אנו מוצאים אם כן דווקא אצל שאול באופן מיוחד, איך המוות מהווה הדרך להגעה אל השלמות. שאול הנושא את החיים מכוחו של הגוף (שמפאתם הוא שומר מכל משמר על צניעותו כפי שבארנו) , אינו מצליח להשיג את האיחוד עם האלוהי ועם ציוויו בחייו, מתוך היות האלוהי נוגד מהותית את טבע הגוף הבסיסי. על כן הוא נצרך להגיע לשלמות זו בדרך האיחוד החריפה ביותר - בזמן המוות. המוות נחשף אם כן דרך שאול כמשלים מעלה באותם המקומות בהם לא ניתן להגיע להשלמה זו מחיים.

תפיסה זו את מותו של שאול מאירה באור עמוק וחזק ביותר את הספדו של דוד על שאול - "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל". הספדו של דוד לא בא ליפות את כישלונו של שאול, אלא להגדיר באופן המדויק ביותר את מסירות הנפש של שאול להשלים במותו את היות הגוף "משיחיות ה'". כיוון שהגוף הוא הבסיס לקיום המציאות, מגדיר דוד את שאול כ"צְּבִי יִשְׂרָאֵל" – "מצבן של ישראל" (רש"י) – כבסיס הקיומי להופעת האלוהות בישראל. במקביל, את מעשהו של שאול בהליכתו לקראת מותו מגיד דוד כ"עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל" – "על תוקף מעוזכם נפלתם חללים" (רש"י) . מותו של שאול יוצר את הבמה והמעוז של ישראל לדורות.

נפילת שאול ובניו בגלבוע ולשון ההספד שנגזרה מאז לדורות – "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" נועדו אם כן, לאפיין את המאמץ ומסירות הנפש ליצור בישראל את יכולת הגוף ושאר מאפייניו הממשיים והקיומיים להביע את תכני המגמות האלוהיות, למרות הקושי העצום של מגמות אין סוף להיקבע בתוך ממשות וגוף.

שלב אחד בתהליך הזה כבר עברנו בהתחדשות עם ישראל בעת החדשה במוות הנורא שחווינו בזמן השואה כחלק מתהליך לידתה של מדינת ישראל. שלב נוסף בתהליך זה אמור לצערנו ללוות אותנו גם בהתפתחות המשמעותית הנוספת הנוצרת עתה בדור שלנו במימוש פרטי התכנים האלוהיים שאלפיים שנה נכתבו רק בספרים – בחיים הממשיים של מדינת ישראל.

על כן, כשאנו רוצים להדגיש את המחויבות של מדינת ישראל לממש את עקרונות החיים האלוהיים המופיעים בכתבי התורה בכל פרטי ההתנהלות הקיומית במדינת ישראל, יום הזיכרון המתייחס למוות כמחולל ויוצר חיים חדשים, חייב להתייחס ליצירת החיים דווקא ברמה הזו האלוהית. קביעת הר שאול כמקום בו מתנהל טקס יום הזיכרון הממלכתי למדינת ישראל בעתיד, נותן את מלוא השיקוף העקרוני הזה.

ע"מ להכין את התשתית הזו למדינת ישראל ולהניע אותה קדימה, קבעה תנועה לתורה מנהיגה את הר שאול כמקום הטקס הקבוע שלה ליום הזיכרון.

אנו מזמינים אתכם ליטול חלק בטקס זה ובכך להביע באופן הנחרץ ביותר את הכיוון אליו אנו הולכים להוביל את מדינת ישראל בדור זה, כמדינה שמגמותיה העקרוניות והמעשיות של התורה הם המהוות את תשתית קיומה.

[1] שמואל א' י' , יא .

*מחר, יום שני,  ערב יום הזיכרון, התנועה לתורה מנהיגה מארגנת עליה להר שאול אשר בגלבוע. לפרטים:http://he.manhigut.org/content/view/2483/165/