|
לק"י יחס התורה לטבע בא לידי ביטוי במצוות המופיעות בפרשתנו ובפרט באיסור לסרס ולפגוע באברי הרבייה, באדם ובבעלי החיים. לאחר הציווי שלא להקריב בעלי מומים, מפרטת התורה לאסור את הקרבת בעלי חיים מסורסים ומוסיפה את המילים "ובארצכם לא תעשו", כלומר שלא נסרס. מסבירים המפרשים במקום, שלא יתכן כי אסור לסרס דווקא בארץ ישראל, היות שזו מצווה שאיננה תלויה בארץ אלא בגוף ומכאן, שהאיסור לסרס בא לכלול את כל מה שחי בארץ לרבות אדם בעלי חיים טמאים, עופות ואפילו לומר לנכרי לסרס אסור. נראה שההסבר למצווה זו הוא, שהקב"ה ברא את העולם בשלמות הראויה לו וברך את האדם ואת בעלי החיים ביכולת לפרות ולרבות ובכך לשמר את הבריאה לאורך השנים ולמלא את מה שהמוות מחסר בהם. התערבות בוטה כזו, שמאפשרת קיום לבעלי חיים תוך מניעת הרבייה מהם מראה שהעושה כן כאילו קץ במעשה הבורא ורוצה בהשחתת עולמו, שכן אם היה זה הורג את בעלי החיים הרי שהיה בכך מפנה מקום על ידי הכוחות הפועלים בטבע לקיומו של פרט אחר מאותו מין, שיוכל "להשלים" את החסר על ידי שהוא יפרה וירבה, אבל השארת קיומו של פרט שרק אוכל ואינו עושה כלומר צורך ואינו מוסיף לעולם את חלקו על ידי פריה ורביה זוהי השחתת עולם. כל ניסיון להכתיב לטבע התנהגות או תנאים סופו להיכשל ולהביא נזק. האדם רשאי ואפילו מצווה לפתח ולשכלל את העולם במסגרת הטבע אולם התערבות בוטה מידי בהתנהלותו של הטבע אסורה כפי שאנו רואים באיסור סירוס. מצוות דומות העוסקות ביחס לטבע ובמגמת התורה לקבוע בנפש האדם חמלה כלפי הטבע, ניתן לראות במצוות אחרות המופיעות בפרשה כמו באיסור להקריב ולד בהמה לפני הגעתו לגיל שבעה ימים ובאיסור לשחוט אותו ואת בנו. התנגשות עם הטבע אינה יכולה להתקיים וסופה לגרום נזק בל ישוער. ראשוני התנועה הציונית חוללו מהפיכה חסרת תקדים בתהליך שיבת ציון, כאשר לראשונה עם ישראל לקח את גורלו בידיו. אולם, הטוענים להמשך דרכם, שניסו בארץ ישראל ליצור ישראלי חדש שלא יהיה מחויב ליהדותו ולמטען האידיאולוגי הצמוד אליו משחר נעוריו, מנסים ליצור משהו המנוגד לטבע היהודי ולכן סופו של רעיון זה יהיה קריסה, כמו כל דבר המנסה לפעול נגד הטבע. נקווה, שמוקדם ככל האפשר יבחין העם היהודי, במה שאלו מנסים לעשות לו, ישנה את המגמה ויפעל על פי טבעו היהודי כלומר יפעל עם א-ל. לעיון במאמר פרשת אמור משנת תשס"ד – הכוהנים והקורבנות חד הם
http://he.manhigut.org/content/view/695/140 /
|
