|
לכבוד ל"ג בעומר הקדמה דומה שבדורנו בכלל ואנחנו במיוחד הולכים במודע ובבלתי מודע בעקבותיו של רבי עקיבא. לפיכך אמרתי לסדר את הדברים שיהיו נר להאיר דרכינו. ועוד, שהם מענינא דיומא של ל"ג בעומר – חגם של בר כוכבא ר' עקיבא ור' שמעון בר יוחאי.
מלחמת רשות מחלוקת חכמים היא, מי הוא הירא ורך הלבב שחוזר לביתו במלחמת הרשות. כך שנינו במשנה סוטה פ"ח מ"ד: ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו.
רבי עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" – כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה.
רבי יוסי הגלילי אומר: "הירא ורך הלבב" זה שהוא מתירא מן העברות שבידו. לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן.
רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, זה הוא הירא ורך הלבב.
הגמרא שם מסבירה שההבדל בין ר' יוסי לבין ר' יוסי הגלילי הוא שלדעת רבי יוסי חוזר רק על עברות דאורייתא שבידו, ולדעת רבי יוסי הגלילי אפילו על עברות דרבנן חוזר מעורכי המלחמה במלחמת הרשות.
אבל לדעת רבי עקיבא אין עברות המעכבות יציאה למלחמת הרשות. אפילו עברות דאורייתא וכל שכן עברות דרבנן אינן צריכות לגרום מורך לב ליוצא להלחם במלחמת הרשות. אפשר להלחם גם ללא זכויות, ובלבד שלא יפול עליו פחד הגויים. ופוסק הרמב"ם בפרוש המשנה שם ובהלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ו הלכה ט"ז כרבי עקיבא. היינו שדי בהשתחררות מפחד הגויים כדי לצאת למלחמת רשות. תכונות המשיח שנינו בירושלמי תעניות פ"ד ה"ד (בדפוס וילנא דף כ"א ע"א) –
תני רבי שמעון בר יוחאי אומר: עקיבא רבי (=אולי רבי עקיבא) היה דורש "דרך כוכב מיעקב" – דרך כוזבה מיעקב.
רבי עקיבא כד חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא!
אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא! יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא.
ובאיכה רבתי פרשה ב' פסקה ד' מקבילה ארוכה לירושלמי הזה. ושם נוספו הדברים הבאים:
מה היה עושה בן כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטרא באחת מארכובותיו, וזורקן, והורג כמה נפשות. ועל זה אמר רבי עקיבא כך.
הרי שגם ביאת המשיח לפי רבי עקיבא אינה תופעה נסית, אלא תופעה טבעית לחלוטין. משנתמנה מלך בישראל שבכוחו להלחם באויבים הרי הוא מלך המשיח. וגם כאן פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים פ"יא ה"ג כרבי עקיבא. וזה לשונו כמובא בדפוסים המדוייקים (בדפוסים הרגילים שיבשה הצנזורה הארורה): ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטפשים אומרים. אין הדבר כן. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה. והוא היה נושא כליו של בין כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא מלך המשיח. עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג, נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. במאמר מוסגר נוסיף שגם היום הויכוח העיקרי בעניין זה הוא בין בני רבי עקיבא לבין בני בן תורתא שבכל הדורות. יציאה מהגלות נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא כיצד לפרש את הפסוק "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצריים (=אולי מצרים) אני ה' א-לדיכם" (ויקרא כ"ג , מ"ג). מספרת לנו הגמרא בסוכה י"א ע"ב כיצד פרש כל אחד מהחכמים. "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" –
ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם. כידוע בדרך כלל המחלוקות האגדתיות שבדברי חז"ל אינן אלא רעיונות, כאשר הדעות מובעות בעזרת משלים מוחשיים. יתכן שגם כאן כך הוא הדבר: רבי אליעזר אומר בענני כבוד, בדומה ליציאת מצרים גם הגאולה העתידה תבוא בדרך נסית דווקא. ואלו רבי עקיבא אומר לא ולא! סוכות ממש צריך לעשות. על עם ישראל לצאת מהגלות בדרך טבעית. הכלל ההלכתי הנודע קובע: הלכה כרבי עקיבא מחברו! (ערובין דף מ"ו ע"ב). ואם כן, גם כאן כמו בשתי המחלוקות הקודמות, הלכה כרבי עקיבא. היינו: היציאה מהגלות תעשה בדרך טבעית. בנין בית המקדש שנינו בסנהדרין פ"א ע"א –
כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא זה: "ואיש כי יהיה צדיק, ועשה משפט וצדקה. אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טימא, ואל אשה נידה לא יקרב, ואיש לא יונה, חבולתו ישיב. גזלה לא יגזול, לחמו לרעב יתן, וערום יכסה בגד. בנשך לא יתן, ותרבית לא יקח, מעוול ישיב ידו, משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בחקתי יהלך, ומשפטי שמר לעשות אמת, צדיק הוא, חיה יחיה, נאם הויה אד"י. (יחזקאל י"ח , ה'-ט') היה בוכה , ואומר: מאן דעביד לכולהו הוא דחיי, בחדא, מנייהו לא! אמר ליה רבי עקיבא: אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה (ויקרא י"ח , כ"ד) הכי נמי בכולהו, אין! בחדא מנייהו, לא! אלא באחת מכל אלה, הכי נמי באחת מכל אלה. דבר דומה ממש מצאנו במכות כ"ד ע"ב – כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה: "מזמור לדוד ד' מי יגור באהליך מי ישכון בהר קודשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם (תהלים ט"ו). היה בוכה. אמר: מאן שעביד לכולהו הוא דלא ימוט הא בחדא מייהו ימוט? אמר ליה רבי עקיבא (כך בכתב יד מינכן ועוד כתב יד ודפוסים) מי כתיב עושה כל אלה? עושה אלה כתיב! אפילו בחדא מיינהו! דאי לא תימא הכי, כתיב קרא אחרינא אל תטמאו בכל אלה (נראה שזו טעות בהשפעת הסוגיא בסנהדרין וצ"ל כל הנוגע בהם במותם ויקרא י"א , ל"א, ובדקדוקי סופרים לא דן בזה) התם נמי (=מילים אלו אינן בכתבי היד ובראשונים) הנוגע בכל אלה הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא?! אלא לאו באחת מכל אלה, הכא נמי באחת מכל אלה. שתי שיחות אלו בין רבן גמליאל לבין ר' עקיבא מדגימות לנו יפה את דרכו של ר' עקיבא. אין צורך בצדיקות על - טבעית על מנת לשכון בהר הקודש ובאהל ד'! די בעשיית אחת מכל אלה, מצוה אחת פשוטה, על מנת להיות זכאי לעלות בהר הקודש שעליו בית המקדש. ולפי שיטה זו נוכל להבין היטב את הסיפור במכות דף כ"ד ע"ב, המופיע גם בספרי פרשת עקב פיסקה מ"ג, ובאיכה רבתי פרשה ה' פסקה י"ח – וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא נכנסין לרומי, ושמעו קול המונה של רומי מפולט לילוס עד מאה ועשרים מיל. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק. אמרו: עקיבא! אנו בוכין ואתה משחק?! אמר להם: למה בכיתם? אמרו לו לא נבכה שהגויים עובדים עבודה זרה להון, משתחוין לעביהון ויושבין בטח ושאנן ושלוה, ובית הדום רגלי א-לודינו היה לשרפת אש ומדור לחיות השדה, ולא נבכה? אמר להם לכך אני משחק, אם כן למכעיסיו – קל וחומר לעושי רצונו. אין ספק שגם רבן גמליאל וחבריו האמינו שהקב"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו, אלא שדעתם היתה שעושי רצונו הם במדרגה על - טבעית שאין בני תמותה רגילים יכולים להגיע אליה, וממילא לא ראו שום סיכוי לבניין בית המקדש מחדש. לעומת זאת רבי עקיבא, שכפי שראינו לעיל סובר שדי בעשית איזו שהיא מצוה כדי להיות ראויים לבנין בית המקדש יכול היה לשמוח, שהרי עושי רצונו אינם מדרגה על - טבעית. כל אחד יכול לזכות בתואר נשגב זה במאמץ קל, ואם נבין את סיום הסוגיא לאחר הסיפור השני המסופר שם האומר ובלשון הזה אמרו לו עקיבא 'ניחמתנו תתנחם ברגלי מבשר', כמוסב גם על סיפור זה, הרי שלבסוף הודו לו רבן גמליאל וחבריו שקל מאוד להגיע לדרגת "עושי רצונו" ולהיות ראויים לבנין בית המקדש. דברים אלו משתלבים היטב בדברי רבי עקיבא. בתוך דרשתו על בנו שנפטר המובאת במסכת שמחות פרק ח' – "מגלגלין זכות על ידי זכאי וכו' ראוי היה בית המקדש להבנות שאילו לא עמדו דוד ושלמה. שנאמר מקדש ד' כוננו ידיך וכו' ולא עוד אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב... הרי שלמרות ההבטחה שמקדש ד' כוננו ידיך שד' יבנה את בית המקדש מגלגלין זכות על ידי זכאי ויכולים בני אדם במעשיהם לזכות ולהיות הם הבונים את מקדש ד'. אנו בדורינו גם אנו בדורינו נלך בעקבות רבי עקיבא והרמב"ם. לטוענים: כיצד בדור שפל וירוד כזה אתם רוצים להתמודד עם הגויים, הלא צריך לזה הרבה זכויות? נשיב: הירא ורך הלבב כמשמעו! המפחד לעמוד בקשרי מלחמה הוא ילך לביתו. אבל אפילו החוטא והעבריין בעברות של תורה הרוצה לעמוד מול הגויים אשריו מה טוב חלקו. לאומרים: יש להמתין לקיבוץ גלויות בניסים ונפלאות! נשיב: יש להקים סוכות ממש! בדרך טבעית נצא מהגלות. לנחרדים: הלוא מקדש ד' כוננו ידיך, צריך לחכות עד שיבנהו הקב"ה בכבודו ובעצמו. נשיב: ראוי בית המקדש להבנות בידי ד' גם בלעדינו אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי ורוצים אנו לזכות במצוה שתתגלגל לידינו. ולחוששים: בית המקדש הוא משבצת היסטורית אחרת שרק צדיקים גמורים רשאים לבנות. נשיב: על מנת לגור באוהל ד' ולשכון בהר קודשו די באחת מכל אלה, זכות כל שהיא וכבר ראויים למדרגה זו. הערת העורך: ועיין בעניין זה במאמרו של הרב אליהו רחמים זייני שליט"א "מרד בר כוכבא והתייחסותם המדויקת של חז"ל אליו" בחוברת "עץ ארז" כרך ב'.
|
