|
החברה הישראלית נבנתה על גבי שני חלומות סותרים. החלום היהודי והחלום הישראלי. החולמים היהודיים הם שהקימו את המושבות הראשונות. המעיין במגילות היסוד של פתח-תקווה, רחובות, ראשון לציון וכדומה, ימצא, שמייסדיהן אסרו בדר"כ חילול שבת בפרהסיה. מכירת בשר פיגולים לא עלתה כלל על הדעת. סבי אברהם ז"ל - שהיה התינוק הראשון במושבה מטולה, סיפר לי שבתחילה היו כולם שומרי מצוות. סבא של סבא, עלה לארץ ב 1889 והתיישב במשמר הירדן. היו להם זקנים ארוכים, ציציות מתבדרות, מעדרים וקלשונים. את "מדינת היהודים" יכתוב הרצל רק בעוד 7 שנים.
אולם החל מן העליה השניה התייצב על הבמה חלום חדש, החלום הישראלי. ניתן להגדיר את ההבדל שבין החלומות בצורה פשוטה. עם בחירה מול עם נורמלי. היהודים האמינו כל השנים בכך שהם נושאים בשורה מוסרית אוניברסלית, שתמומש מתוך כך שיחיו כאומה, חיים שלמים בארץ ישראל, על פי קוד ההתנהגות המוסרי שנמסר להם בהר סיני.
להרצל היה חלום אחר. הוא לא בא לממש את חלום היהודים אלא לפתור את בעייתם. הוא זיהה את ניבדלות היהודים כמקור הבעיה, ופתרונו/חלומו - הפיכתם לאומה נורמלית, לעם ככול העמים.
כך שירתה ארץ ישראל שני חלומות סותרים. בעוד לחלום היהודי היא שימשה ארץ הייעוד והבחירה. לחלום הישראלי היא שימשה ככלי לחזרה אל משפחת האומות. אלה באו אליה בכדי להיבדל, ואלה באו אליה בכדי להתקבל.
הרצל הצליח, מדינת היהודים קמה על בסיס ובזכות החלום שלו. אך בעיית היהודים רחוקה מפתרון. עדיין הם שונים ושנואים. מדינה שלמה שקמה על אתוס הנורמליות מתעוררת בכל בוקר אל שוקת שבורה. בצר לה היא רודפת אחר נושאי החלום היהודי - המתנחלים. מן ציד מכשפות אחר מי שנתפס כמרחיק מאיתנו את הנורמליות. אך התוצאה רק מחריפה את הבעיה. ככול שישראל מתנתקת יותר מזהותה היהודית ומנושאיה - כך הופך העולם אנטישמי יותר, ומחזיר אותה בעל כורחה אל הנקודה היהודית ממנה היא בורחת. אין כמו אחמדיניג'אד בכדי להזכיר לנו מי אנחנו.
הרצל לא פתר בעיית היהודים, אך הוא החזירם אל במת ההיסטוריה. בכדי להישאר עליה - עלינו למהר ולחזור אל עצמנו, למהר ולאמץ את החלום היהודי.
* פורסם בעיתון - ישראלי (עיתון הרכבות) תחת הכותרת "יהודים וישראלים" - לקראת יום הרצל.
|
