|
נדע:
אנחנו בליכוד לא כאמצעי גרידא, שאך משמש למטרה ידועה. אנחנו בליכוד כי זה דבר אמיתי ונכון. צריך להוציא מן השיח של מנהיגות את ראיית הליכוד כפלטפורמה, כאמצעי בלבד. הליכוד הוא המקום הנכון והטוב לפעול בו, ומנהיגות יהודית איננה מבצעת שום אקט של השתלטות. אסור לבצע השתלטות, כי השתלטות היא תמיד על דבר שאינו שלך, ולכן היא תמיד בעייתית. במקרי חרום - כגון השתא - מותר, אבל עדיף מאד שלא. וברוך השם, איננו נזקקים לכך, כי המהלך ראוי והגון באמת.
הכיצד?
אנו בליכוד משום שהליכוד הוא מפלגת העם. משום שהליכוד הוא אחת משתי (שלוש?) מפלגות העם. משום שהליכוד הוא מפלגת העם בצד הימני-מסורתי-ציוני של המפה הפוליטית. משום שבמערך פוליטי מתוקן צריכות להיות במדינה שלנו שתי מפלגות בלבד: זו היהודית, וזו הישראלית. התנועה היהודית חורתת על דגלה את מסורות ישראל, קודשי ישראל, דת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל ושאר ערכים יהודיים. התנועה ה'ישראלית', כפי ש'ישראליות' נתפסת כיום בשיח, חולמת על גלובליזציה והתמערבות, חילוניות והתפרקות באופנים שונים ומשונים. ראוי לה לישראליות כזו לתפוס את מקומה במפלגת קדימה במיוחד, וגם במפלגת העבודה, ולא כאן המקום להאריך בחילוק מקומי זה.
למעשה, התגדרות בתחומה של מפלגה סקטוריאלית היא השיגעון הגדול. היא המעשה הבלתי מובן. המקום הטבעי הינו במפלגת הרוב, שאת/אתה מזוהים עם תפיסתה הכללית. שם צריך לפעול, לתקן ולשנות. אי אפשר, לא צריך, לא מועיל ואין זה מן הראוי ומן המומלץ לנקוט באקט של התבדלות ופרישה מן הציבור. בתוך עמי אנוכי יושבת. תמיד. לכתחילה. אסור לפרוש. מוזר לפרוש, מצחיק לפרוש. הרעיון הדתי לאומי הינו במקורו: לא נתרחק. נפעל מתוך, בתוך ויחד עם העם כולו לתיקון עולם במלכות שדי. אין זה רעיון, הצעה בעלמא, אלא שטות לפעול אחרת. מראשית ימי המדינה צריכים היו ראשי המחנה הדתי-לאומי לכוון לפעולה בתוך המרחב העממי המובהק. הציבור הדתי-לאומי צריך היה מראש לפעול בלב האורגניזם המייצג את כלל האוכלוסייה, פשוט משום שהוא חלק העם, חלק מהציבור.
במאמרי עמדה של מנהיגות קראו לביטול מושגי 'דתי', 'חילוני'. ואכן, כך בדיוק עלינו לנקוט היטב בהתנהלותנו הפוליטית. אנו בליכוד כי אין חילונים באמת, כי על המסורתי להכריע סוף סוף ובאמת בעד מסורתו ומורשתו. אנו בליכוד כי אנו העם!!! זה החידוש הגדול של מנהיגות יהודית! החידוש הפלאי, בו בזמן שגם מביש, כי איך לא חשבנו על זה קודם. איככה העזנו להתבדל, לא במובן של הסתגרות ביישובים אלא במובן של מחשבת השיגיון כי עלינו להתבדל, כי אנו בכלל מובדלים, שונים ומופרשים. כך אנו, ולא אחרים, הדרנו עצמנו ממרכז השיח הציבורי. עשינו עצמנו זרים, שונים, אחרים. נכריז עכשיו, בפה מלא - לנו העם!
הליכוד הוא כלי טוב. טוב מאד. הוא הכלי היחיד, למעשה. בבסיס המהלך של מנהיגות יהודית ניצבת האמונה כי יום יבוא והעם בישראל יבחר, או ייאלץ לבחור, לשוב ולהביט בעצמו, באמונתו הטהורה שיסודתה בהררי קודש ובטיבו וטבעו הפנימיים. או אז יחפש עם ישראל את התשובה במגרש הביתי שלו, במגרש ליבו וחייו, במפלגתו, במקומו הרחב, הישן והמט לנפול. כל מה שמנהיגות מבקשת הוא, להציע לעם את האופציה האמונית במפלגת העם.
קשה לעשות יותר מזה. קשה לעשות אחרת. קשה להאמין שפתאום האיחוד הלאומי יקבל 40 מנדטים, או אפילו 29. הדבר אפשרי כמובן והכול ביד ה', אבל נכון לעכשיו רק הליכוד יכול, רק לו יש הסיכוי לשוב ולצמוח, עם השתנות העיתים, למפלגה גדולה באמת. גם לישראל ביתנו, שתיכף נכנסת עם אולמרט לקואליציה, אין כנראה סיכויי צמיחה בלתי רגילים בעתיד, כמו גם לכל מפלגה סקטוריאלית אחרת. ולא, גם "מי לה' אליי" מטעם ש"ס והרב עובדיה יוסף כנראה לא יגרוף בכל עתיד שהוא את כלל שלומי אמוני ישראל, לחסות בצל הקורה המדוברת.
במידה דומה - והדעות חלוקות בדבר - קשה גם לנצח במאבק על ראשות הליכוד. אבל מנהיגות יהודית פועלת באמונה, מתוך הבנה שזהו הדבר היחיד שניתן ונחוץ לפעול כרגע: להציע לעם בכלי הפוליטי העממי מנהיגות יהודית, אמונית. זה מה שצריך היה לעשות מזמן וזה מה שצריך לעשות כעת, כי יותר מזה אי אפשר. ודאי, נאבק על כל שעל, נתפלל מאד, נחתור לפירוק ממשלת החורבן המתחדשת והמתרגשת עלינו, ושוב נתפלל, ונתפלל באמת עוד. אבל המהלך המציאותי הפשוט והמוכרח מכל כעת, מהלך שהוא כל כולו בו בזמן גם אמונה שלמה וביטחון בפועל ה' הגדול, הינו זה של הטלת האופציה לפתח העם. זוהי הפעולה המתבקשת, הקריטית והמאמינה, כלפי ישראל וכלפי קודשא בריך הוא בעת הזאת: השם, תראה, אנחנו מציעים. בונים, מגישים בענווה, מבקשים. מציירים מטרה, מגלגלים שטיח אדום ברחובות העיר, יורים חץ זוהר אל השמיים, מסמנים, קוראים קריאת כיוון. ואתה תגלגל העיתים, שיראו העם וישמעו, ויטו כל העם שכם אחד לעובדך.
אולי יהא הדבר אחר שיכלו העיניים מלחזות בצרות ורעות רבות, אשר שמא קרבות והולכות לבוא. אולי זו הדרך היחידה לקרוע אל אוזן היהודי, שאיבד את נתיבו בליל ההשכלה הגדול, זה מאתיים וחמישים שנה לערך. בלי להיות בקי בסתרי הגאולה הקריבה ופורשת כנפיה הכבדות עלינו, נראה שעם ישראל - כולנו - נשוב לעבודת השם בעקבות מאורעות קשים ומכאובים, ולוואי ויהי רצון שלא יבואו עלינו כלל. כשהעם יתפכח, במצב כזה ואחר, יקל עליו למצוא, לזהות ולקבל בתוך המפלגה שלו הגדולה, אשר זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין איש האצ"ל היו לה לאבות רוחניים, את האפשרות הטהורה החדשה המתוקנת הנקייה, את הרעיון היהודי השלם, בעזרת השם, שמציעה תנועתנו.
לנו העם!! אנו העם, ולנו העם!! ולמפרע נקרא עכשיו, מוטב מוקדם מאשר מאוחר: תמיד היינו העם! דימינו לחשוב כי איננו, אבל החלוץ הדתי בעלייה השנייה והשלישית ובן הישיבה המשרת היום בצה"ל אינם בני מגזר, אינם שוליים. הם הראש והמוביל. הם היו רבים, ונבונים ויודעי דבר, וכאלה הם גם היום, כעת חיה ממש. עכשיו נתעורר להביט בתדהמה סביבותינו, ונבחין כיצד אכן הודרנו ואנו מודרים ממקומנו הראוי לנו בכל מערך ציבורי ובכל כלי ציבורי איזשהו. מדוע הטלוויזיה? מה קורה שם, בפרסומות? למה חלקים אדירים בנוער הולכים ונעשים מטומטמים תחת מכבש הטימטום והריקנות של "כוכב נולד" ודומותיה? גם אנחנו משלמים אגרה! למה רק שעת מסורת ברדיו במוצאי שבת? ושלטי החוצות, ועוד ועוד כהנה.
נדע: כיצד כבשו השמאל ודעותיו - האקדמיה והשיח הפוסט-מודרניסטי - את כל הבמות האפשריות בשלל תחומי החיים? פשוט מאד: כי סברו - לי העם. אני העם. לנו העם. ובאמת, יכול כל אחד לסבור כן ואם יאמין בזה ולא יעמדו לו מתנגדים חדורי אמונה, עזי נפש, תצלח דרכו.
כעת, נרצה או לא, במובן ידוע זכינו להחזיק בידינו את גרעין האמת. כן, כך. הציבור "הכתום", הטוב והעדין (כפי שנגלה לעינינו בשדות קטל הנפש והגוף בחבל קטיף ובעמונה) מחזיק את רעיון השילוב בין רוח וחומר, בין תורה וחיים, הוא רעיון "תורת ארץ ישראל" - אף אם כלל לא בשלמות ובתיקון עדיין. זכינו, זכה העם וזכה העולם שיש מי שאוחז בזה למען הכלל, שיש מי שמשמר את זה, שמנסה את זה, שרוצה ואוהב את זה. אם אנו חדורים בהכרה הזאת ובהכרת התפקיד והעת, ואם אנו מאמינים שבכל יהודי יש ניצוץ יהודי וכן הלאה, מהר עלינו לפעול. כי אנו העם, אהובנו העם, שלנו ולנו העם להציע לו מדבש הארץ הלזה.
ודאי: אם יתרסק הליכוד, אם ייעלם וימחק, אם תאבד לו טיפת דמו האחרונה ולא יוכל עוד לקום מרבצו המר ולשוב ולהנהיג בעם, תבוא העת לפרוש ממנו. מדוע? פשוט, משום שהוא איננו. אז נצטרך להקים תנועה/מפלגה חדשה וכדומה. וכגון אם בבחירות הבאות יקבל חמישה שישה מנדטים, או בתרחיש מופרך משהו יפרשו ממנו כעת מרבית חבריו, ותוכר התנועה בעיני כל בר-דעת כפגר לא יצלח עוד. זה יהיה עצוב, מצער מאד. אבל זאת תהיה עובדה. כרגע זה איננו המצב. התנועה נתונה במשבר, אך הליכוד לא קרס. הוא יכול עדיין לשוב ולקום. מכאן אפשר רק לרדת, או לעלות באחת. לכן בינתיים, כל עוד קיימת ההזדמנות הטבעית, הישרה והנכוחה אם גם קשה ומאיימת, עלינו להישאר בליכוד.
שאלת נתניהו והסיאוב הפנימי בליכוד היא שאלה משנית. יש להכריע בה כך וכך, על פי השכל הישר ועל פי התפיסה של מקומנו בתנועה כפי שפורטה כאן, לעניות דעתי. לא נסתיר לשבריר רגע את רצוננו להציב מועמד אמוני בראשות התנועה. נפעל למען מטרה זו תדיר, באופן שישתלב עם המציאות הליכודית המשתנה, המורכבת.
ואסיים כך:
ראשית, לעידוד ולאמונה בהיתכנות המהפך: ביום הפריימריס האחרונים זכיתי להתנדב כטלפן במטה לבחירת מועמדנו משה לראשות התנועה. הריני לספר כי ההבל יהבל ויתפוגג כמים המתאדים, וכל חומות השקר שאין לו רגליים קורסות בפני האמת הפשוטה. כשפניתי בקול נרגש למתפקדים והזכרתי להם מי הם ומה הם - ירושלים, תורה, השם, ישראל, נרות שבת, שבת, ומה לא (ובעיקר: הר סיני, מקור האמונה והכוח להאמין, ועל כך בהזדמנות אחרת) - הלב נפתח וסב על צירו כמאליו כמעט. אם ושני ילדיה המבוגרים שינו נרגשים את תוכניתם המקורית להצביע לנתניהו, והודיעו לי כי יצביעו למנהיגות יהודית וברכוני במיני ברכות. מישהי שכל מאודה היה לסלק את ביבי ורצתה לבחור בסילבן הסכימה על נקלה לבחור היא, בעלה, אחותה ובעלה, שאותם התחייבה לשכנע, במשה פייגלין, כי נשאה להט ואור הרעיון. רוצים לשמוע, ואנו אך צריכים להשמיע ברמה את קול האמיתות הפשוטות.
סבי ז"ל, יהודי ברמ"ח איבריו מאין כמוהו, עלה מארצות הברית כציוני נלהב. תמיד הצביע "מחל", גם כאשר הלך והתקרב, שב וחזר לאמונת ישראל. בערוב ימיו כמדומני שהושפע מבניו שהתחנכו במוסדות צד"ל - ציונות דתית לאומית (והמבין יבין) - והצביע למפד"ל. אני גאה כיום לשוב ולתקן, לשוב ולחזור לשורשיי אלה, לחיבור הפשוט והטבעי לעם שלי, בבית הפוליטי של הרעיון הציוני, בעל האוריינטציה המובהקת למורשת וקודשי ישראל - בליכוד. בצאתי מן הקלפי לפני כשבוע וחצי הבטתי באנשים ברחוב, הבאים להצביע, ולראשונה בחיי נמלאתי תחושה חדשה, ברורה, מרגשת: אני כאן. זה שלי. אני גר כאן, אני אחד מכל האנשים. אני העם. לי העם, כפי שלכולנו העם, וזכות לי לפנות אל אהוביי אלה ולומר להם בלשון נקייה וישרה ובאחווה: בואו. נסירה נא את אלוהי הנכר מתוכנו, נפנה את הבית, מקום לגמלים בחוץ, מקום למרחבי הלב היהודי לרוב יש, בל נשכח, חברים: אנחנו אחים יהודים.
לנו העם, אנו העם, תמיד היינו העם ושלנו כמו של כולם היא מפלגת העם וזכותנו וחובתנו המלאה לבוא אליה ולתקנה.
אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.
שבת שלום. לתקן עולם במלכות שדי.
|
