|
לק"י
בממשק שבין שתי הפרשות הנקראות יחדו, יש רבות ללמדנו על היחס והקשר בין מצבו הערכי של העם ובין מצבו החומרי.
בסוף פרשת בהר אנו עוסקים במכירת אדם את אחוזתו ונחלתו בארץ בדמות הקרקעות שבבעלותו ובמכירת עצמו לעבד. בשני המקרים אומרת התורה "כי ימוך אחיך ומכר..." ללמדנו שרק כאשר אין ברירה מוכרים את נחלתנו בארץ וכדברי רש"י שם מתורת כוהנים "מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני."
סיומה של פרשת בהר, בשני פסוקים, האחד עוסק באיסור עבודה זרה, "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה' אלוקיכם" והשני בשמירת השבת ומורא מקדש, "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'" גם מקומם של פסוקים אלה בסיום פרשת בהר אומר דרשני.
בפרשת בחוקותי עוברת התורה לתיאור מאורעותיהם של עם בני ישראל אם ילכו בחוקות התורה או אם חלילה לא ילכו בה. כאן מופיע תיאור ארוך ומפורט הנקרא התוכחה. נמצא, אם כן, כי ישנם שני מוקדים עיקריים בהם עוסקות שתי פרשות אלו מצבו החומרי של עם ישראל ומצבו הערכי או הרוחני.
שני הפסוקים המסיימים את פרשת בהר, מזכירים את איסור עבודה זרה ושמירת השבת והמקדש, מצוות המהוות ערך מיוחד לעם היהודי, מחברים את שני המוקדים הללו ותולים אותם זה בזה. כאשר עם ישראל נאמן לערכיו ולתרבותו המקוריים הרי שיש לו את הזיקה לארצו בלי תלות במצבים משתנים ומבלי שיזדקק לעם זר או לערכים זרים. ממילא, אין הוא נאלץ למכור את נכסיו ונחלותיו ואיש איש יכול לשבת בטח במקומו ויכול ללכת בחוקות התורה. אולם כאשר אין עם ישראל נאמן לערכיו ולתרבותו הרי שהוא נאלץ להיזקק לתרבויות זרות ולהתאים את עצמו לערכים זרים של אומות העולם. מכאן הידרדרות לעזיבת התורה והמצוות הדרך קצרה שאחריה לא יהיה לעם ישראל ייחוד ולא יהיה בשביל מה לשבת בארץ כאשר אין לעמה ייחוד תרבותי והארץ תשם ותימכר וגם יושביה יהיו לעבדים בלי חזון, שיורה להם את דרכם המיוחדת.
יציאה מהתדרדרות כזו, תתאפשר מתוך יצירה תרבותית עדכנית בה ישולבו ערכי המקור של העם היהודי במציאות הקיימת שילוב זה ייתן מטרה ליושבי הארץ ויצור חזון לאורו נלך.
לעיון במאמר פרשת בהר משנת תשס"ה - החרות כתנאי לעבודת ה'
http://he.manhigut.org/content/view/1540/140/
לעיון במאמר פרשת בחוקותי משנת תשס"ה - השלום כערך ביהדות
http://he.manhigut.org/content/view/1563/140/
|
