|
21 מאי 2006
בס"ד
מרים גרבובסקי
מימין: ערב כניסתה לבית שפירא
משמאל: הגרוש מבית שפירא
[דברים שנאמרו בארה"ב בערב הזדהות עם חברון ע"י גב' מרים גרבובסקי, שגורשה פעמיים בחודשים האחרונים מביתה: פעם משכ' מצפה שלהבת, ושוב, לפני כשבועיים, מבית שפירא.]
להיות יהודי בארץ ישראל, פירוש הדבר להרים את הראש גם כשאין כבר כוח. ללכת לקניות כשפוחדים, לבחור לכנסת גם כשאין במי... להיות יהודי בארץ ישראל זה לקום כל בוקר למטרה חדשה, זה לראות את הנסים בעיניים. להיות יהודי בארץ ישראל זה לחיות את הבלתי-אפשרי יום-יום ולדעת שזה נס.
להיות יהודי בחברון זה לחיות הכי קרוב לאבות ולאמהות ולקבל מהם כוח כל יום מחדש. להיות יהודי בחברון זה להבין את המצב של ארץ ישראל כולה אבל במיקרו. להבין מה זה יחיד מול רבים, את התערבות האלוקים. להיות יהודי בחברון פירוש הדבר מסירות נפש מתוך שמחה, לשאת בגאון את עובדת היותנו עם חופשי בארצנו. בלי מירכאות. להמשיך לנסות ולבנות גם אם ההצלחה אינה נראית מיד, ולהבין שגם לניסיון יש ערך ומשמעות.
להיות אימא בחברון זה אינסוף אמונה שזהו הצעד הנכון לגידול הילדים. לזכור שהעיקר הוא לא לפחד כלל. להיות אמא בחברון זה לדעת שהתפילות עוברות דרך מערת המכפלה, ממשיכות צפונה לבית לחם, ותפילת 4 אמהות מלווה את תפילתנו עד כסא הכבוד. להיות אמא בחברון זה להיות חיילת בלי מדים, אבל תמיד בחזית.
אני, מרים גרבובסקי, נשואה ליאיר, אמא לשחר, עמיעד ושלו, תושבת חברון מזה 5 שנים, כמעט. לחברון הגענו כזוג צעיר שרצה להצטרף לשרשרת העשייה של בוני חברון. נכנסנו לשוק הסיטונאי. 3 קירות, ללא חשמל ומים. זה לא היה פשוט אבל ידענו שאנחנו לא לבד. עם ישראל אתנו. לאט- לאט התקדמנו בבנייה, רצפה וחשמל, מים וחדר נוסף. מעל ראשנו ריחפה כל הזמן גזירת גירוש, אולי נפסיק? נלך למקום אחר? למה להתאמץ? אבל לא! לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן-חורין להבטל ממנה... ממשיכים בעוז קדימה. לצערנו, לפני 4 חודשים אכן פינו אותנו מהבית שכל-כך אהבנו, הבית בו נולדו שלושת ילדינו. מה אומרים לילדים שלקחו להם את הבית? איך מחייכים לילדה בת 4 ששואלת למה אמא בוכה? ובעיקר איך ממשיכים קדימה לבנות את בית חיינו בארץ ישראל כשכל- כך קשה לנו? שבוע עבר, שבועיים... היינו במערה צברנו כוחות חדשים. אפשר להרים את הראש, לחייך. הדרך לבניין שלם לא הסתיימה. אין לנו זכות להתייאש!
ואז הצעה חדשה: בניין חדש, עוד חלקת אדמה יהודית בארץ ישראל. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. לילה, כל היישוב על הרגליים. חיוכים נסתרים, באמת בית חדש? אחרי גוש קטיף? אחרי עמונה, השוק בחברון? אחרי כל המכות- אור גדול? בוץ לכלוך המון אשפה, ושמחה גדולה בלי גבולות. שוב בלי מים וחשמל אבל למי אכפת? ליל הסדר בבניין החדש, חג החירות! אבל לא. עוד ניסיון – עד כמה באמת אנחנו מוכנים להקריב על ארץ ישראל? עבר שבוע. הפינוי הסתיים. השאלות הכאב והדמעות.
אבל הפעם לא נתנו לייאוש לבלבל. עם ישראל בשלבים של גאולה! אנחנו לא יודעים איך הקב"ה יביא את הגאולה. זה לא בתחום אחריותנו. אבל בדרך שהוא יבחר, אנחנו נהיה שם לפעול מלמטה. יש ניסים. כל קיומנו בארץ הוא בבחינת נס. הקב"ה מסובב ואנחנו הפועלים. הגאולה תבוא בין כך ובין כך, השאלה היא איפה נהיה אנחנו? האם נהיה שותפים לרצון ה/ איש כפועלו או שנהיה עסוקים בלשכנע את ה' שיביא את הגאולה כמו שאנחנו רוצים? כמו שאמר מרדכי לאסתר: "אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יבוא ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו". אנחנו, בחברון בחרנו להצטרף
לגאולה. וגם אם יפנו אותנו עוד 10 פעמים, נשוב ונקום ונבנה 20 פעם.
את הכוח והזכות לקום ולבנות אנו מקבלים מעם ישראל – כולו. באשר הוא שם. העשייה והבנייה מורכבות מרבדים שונים. מימד התכנון, מימד המימון, מימד הביצוע, ועוד כל מיני אפיקים. על כל יהודי מוטלת אחריות אחרת- כל אחד כפי יכולתו. כאשר נכנסנו לבית שפירא והגיעו אלינו מבקרים, הרגשנו את העוצמה שבעם ישראל, את האחדות, חלוקת התפקידים. אני מזמינה אתכם ומבקשת: בואו לארץ ישראל, הגיעו לחברון. טיילו בעיר ובמערת המכפלה. בשיר השירים נמשל הקב"ה לדוד ועם ישראל לרעיה האהובה. פונה הדוד לרעיה וקורא לה: "פתחי לי אחותי רעיתי, יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותיו רסיסי לילה". והרעיה מתעצלת לקום ממשכבה: "פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי איככה אטנפם?" הקב"ה קורא לעם ישראל בדורות האחרונים לא שעה קלה בלבד, כפי שקרא לרעיה. 58 שנים הוא כבר קורא לנו: הקים לנו מדינה, צבא שניצח צבאות גדולים ממנו, ישובים רבים, ישיבות ומוסדות חינוך. ואנחנו רק צריכים לקום ולפתוח את הדלת... יהי רצון שבניין עיר האבות בפרט וארץ ישראל בכלל, יהיו פתיחת הדלת הרצויה ונזכה בגאולה שלמה במהרה בימינו- אמן.
|