מנגעי עצמו

חודש אייר מגיע לסיומו. חודש שכולו עבודה, כשכל יום בו ממוספר ועולה בסולם. והנה לפני סיוון, חודש המתנות מלמעלה,  יש עוד משהו קטן, עבודה שאולי מהווה את אחד השיאים במימוש העצמי.

מה עושים כשחסרון הזולת מצער מאד? כשאנחנו על סף פיצוץ, מאוכזבים וכועסים?

לכעוס? הרי "כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו" (זוהר ח"ב קפב), ו"כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו" (נזרים כב א ) "וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (זהר ח"ב כז).

להתעלם? לגבר יותר קל. אם הוא שכלי, אולי יהיה מסוגל ביתר קלות להתכנס לתוך עצמו, לשקוע בעבודה ותחביבים. אולי יאשים את עצמו בכל הענין, יסיח את דעתו, ויעבור הלאה. לאישה זה כמעט בלתי אפשרי, זה בניגוד לתכונותיה המהותיות. המציאות מראה שכשאישה מדחיקה את צערה, את הביקורת שלה, היא מאבדת את שלוותה, כאבה משתחרר במקומות אחרים, ואחר כך ממילא היא "מתפוצצת" על בעלה בגדול. במקרים קשים יותר היא שוקעת  בדיכאון. רבות קבלו הדרכה להתעלם, "תעבדי על עצמך", ונפלו. ובכן, כולנו (לעיתים גם הגברים) במלכוד. "אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי..."  יש מוצא. יש אפשרות לדבר ולבטא רצון לשינוי מבלי ליפול.

 אומר הבעש"ט: "כל נגעים אדם רואה חוץ - מנגעי עצמו" (מאור עיניים ר"פ חקת). הרואה רע בזולת, רואה את הרע המצוי בתוכו. אם פניו נקיים לא יראה בראי שום דופי. הנגעים שרואה בחוץ הם מתוך נגעי עצמו, או בקיצור: "כל הפוסל במומו הוא פוסל" (רמבם יד חזקה יט יז, קידושין ל ב). שואל הרבי מלובביץ הכיצד? הרי יתכן מצב שבו אראה פגם שלא מצוי בתוכי?! היתכן שתמיד יהיו בי כל החסרונות שראיתי בזולת? כל שראו עיני מצוי אצלי?! לעיתים מרגיש הפוסל ממש רחוק ואולי אפילו הפוך מזה שנפסל. הרי אני כזה מסודר והיא כל-כך מפוזרת... אני חברותית והוא מסתגר...

מסביר הרבי מלובביץ שיש שלוש אפשרויות:

א.      למרות שהחיסרון די בולט, לא שמתי לב, לא ראיתי. הרי איננו הולכים ברחוב ורואים את כל הפגמים. למרות שכמה נקודות שחורות בולטים פה ושם, המבט הוא די כללי. אינני רואה פגמים רחוקים ממני שאין לי כל עניין בהם. אם זה לא נוגע לי, פשוט לא אראה לא אשים לב כלל.  "שלכן הצדיק הגמור שאין רע בקרבו, אינו רואה שום רע בשום אדם" (מאור עיניים שם).

ב.       שמתי לב, וחבל לי. ברור שצריך לתקן אבל אין דחיפות. אפשר גם ככה. אז למה הראו לי? ולמה עכשיו? כנראה שלי התפקיד לעזור, להושיט יד ולסייע. דווקא אורך הנשימה, האיזון הנפשי העובדה שאין כעס, מוכיחים שיש כוחות להעניק ולפעול, ו"עניי עירך קודמים". העזרה האמיתית היא קודם כל - בבית. כשלא "בוער" כשזה לא "משגע", יש נטיה להעביר הלאה, להתעלם. אך דווקא אז הזמן לפעול ולתקן! במתינות, באהבה, בעדינות לעודד, לפתות ולשכלל.

ג.        ראיתי, והתעורר בי כעס. יותר משראיתי את שטעון שיפור, ראיתי את הרע, הרע שבזולת. המחדל ממש "שיגע" אותי. הרגשתי התנגדות עזה, שאי אפשר לשאת והוצפתי בזעם. כל אלו מוכיחים - שהמחדל בתוכי.

ברגע ראשון יתכן ולא נמצא שום קצה חוט, אך בחשבון צדק מתוך ענווה ואוביקטיביות, יימצא הקשר. "יגעת ומצאת". לעיתים בשינוי צורה, בהקשרים אחרים, אולי בדקות, אבל כן, זה בך. ולכן ההתנגדות כה עזה. אני רואה בראי דברים מודחקים, הקשים לי מנשוא. משום ש"על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י יב), האהבת עצמי, לבד בתוכי לא אוכל לתקן. הדרך להביא אדם לגדילה ושינוי היא ע"י שמראים לו את עצמו בראי הזולת. הדבר הוא נכון לכל אדם, אך נכון פי כמה, בין בני זוג. הם נישאו בהשגחה פרטית כי שייכים הם זה לזה, לא רק במעלותיהם, אלא גם בחסרונותיהם. 

עכשיו משהתברר שורש הענין, שהחיסרון הוא משותף לשנינו, אם לעזרה ואם לתיקון עצמי, היגיעה השעה לדבר על זה. שיחה פתוחה, בגובה העיניים, בלי לחץ תרעומת או התנשאות. תעבדו על זה ביחד, תעודדו. לא כשהוא רעב או עייף, ולא כשהיא לחוצה ובלי מצב רוח. תצאו יחד למסע פנימי שרק אתם שותפים לו, תכירו לעומק זה את זה, ואת עצמכם - מחדש. המסע הזה הוא הליבה של המימוש העצמי, שיאיר לכם רצון ואחדות (מבוסס על ליקוטי שיחות י לפר' נח).

אסיים בסיפור, (מתוך ספרו של חנוך טלר "המדרש והמעישה")

מעשה בשני אדמו"רים. לאחד בן שהיגיע לפרקו, ולשני בת נאה וחסודה. סיכמו ביניהם על השידוך, והכל נגמר בטוב. שבועיים לפני החתונה הוחלט שהיגיע הזמן להפגיש בין החתן לכלה. הרי "לא יקדש אישה עד שיראנה". משפחת החתן העמיסה עגלה בכל טוב, ונסעו לקראת הכלה. באותם ימים המרחקים היו גדולים והדרכים משובשות. ביום הראשון נשבר אחד האופנים ונאלצו לשהות יומיים נוספים בדרך, לאחר מכן מת אחד הסוסים, הנהר עלה על גדותיו... בקיצור, הגיעו לבית הכלה ביום החתונה זמן קצר לפני החופה.

נעצרה העגלה מול בית הכלה. ראשון יצא האדמו"ר אחריו אשתו הצדקנית ואחרון יצא החתן. הכלה עמדה בחלון חדרה והתבוננה בהם. כשהבחינה בחתן זעקה נפלטה מפיה: לא! לא יתכן! הוא צולע!

היא הסתגרה בחדרה ולא הסכימה לראות איש. אביה עמד מאחורי דלתה והתחנן לדבר עמה. אמנם הסכימה לבסוף להכניסו, אך ללא הואיל. אין על מה לדבר. אמה ניסתה אף היא, ללא תוצאות. בינתיים ההכנות האחרונות, הריחות, האורחים, הכל מוכן. בלית ברירה ניגשו הורי הכלה להורי החתן ואמרו: "אנחנו כל כך שמחים להשתדך איתכם רק התעוררה בעיה קטנה..."

שמע החתן וביקש לדבר עם הכלה. בעדינות דפק על דלתה. היא פתחה בספקנות, ראתה אותו, ומיד טרקה! לא! החתן המשיך וביקש "תני לי רק כמה מילים", ולבסוף הסכימה שידבר "רק מאחורי הדלת"! כשסיים את דבריו לאחר כמה שניות של שקט, הסכימה להתחתן.

ואלה היו דבריו: לפני שנים חלמתי שאני נושא לאישה נערה צולעת. כשהתעוררתי ידעתי בוודאות שהחלום הוא חלום אמת. נכמרו רחמי על הכלה שלי והצטערתי צער רב. הפצרתי וביקשתי מריבון העולם שיעביר את צליעתה - אלי.