לא שומרים נגיעה

ב"ה ‏כ"ה אייר תשס"ו

למדנו במסכת סנהדרין דף יח: שכהן גדול לא יושב בדיון של בית הדין הדן בעיבור שנה. הסיבה לכך לפי הגמר' היא משום צינה. החלטת הסנהדרין לעבר את השנה כלומר להוסיף חודש בתקופת אדר, תהיה לה השפעה על הכהן הגדול בעוד חצי שנה, כאשר הכהן הגדול יצטרך לטבול ביום הכיפורים וסביר להניח שיהיה לו יותר קר לטבול אם השנה תתעבר. הגמר' במסכת כתובות דף קה: מביאה סיפורים רבים על גדולי ישראל שנמענו מלשבת בדין כאשר היה להם חשש קל שהם נוגעים בדבר. במקרה אחד פסל עצמו שמואל לדון בעינינו של אדם שהגיש את ידו ועזר לו לעבור גשרון מעל הנהר.

ראוי להוסיף גם ציטוט מספר "אם הבנים שמחה" של הרב טייכטל הי"ד אשר בימי השואה האיומה כתב את ספרו תוך חשבון נפש אמיתי ונוקב עם פסיקותיו בעבר. וכך הוא כותב בהקדמה השניה לספרו: " ועל כן מי שהוא משוחד מעיקרא בדבר, לא יראה האמת ולא יודה לדברנו. ולזה לא יועילו כל ראיות שבעולם, כי הנם מוכים בסנוורים והנגיעה שבקרבם תעוור עיניהם ויכחישו אפילו דברים ברורים כשמש. כי מי לנו גדול מהמרגלים .... ..שהיו יראים שאם יבואו לארץ ישראל יאבדו נשיאותם, מאסו בארץ חמדה והתעו אחרים ... ... כמו כן הוא בזמנינו, אפילו רבנים ורביים חסידים – לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמורו"ת טובה, ולזה עסק טוב או פאבריק (בית חרושת) ......"

בכל הדיון על סירוב פקודה ברור לכל בר דעת שכל ראש ישיבה המעוניין להמשיך בהסדר עם הצבא יכול לבטא דעה רק לכיוון אחד. מסע הרדיפה כנגד מי שהעיז לסרב, או לקרוא לסירוב פקודה היה גלוי לעין כל. הרב בראלי הפסיד את פרנסתו בגלל שפסק בניגוד לדעת מפקדיו, וראשי ישבות קיבלו איומים גלויים שיסגרו את ישיבתם אם יעיזו לפסוק בגלוי על חובת הסירוב. למעשה כל מי שמקבל את פרנסתו מהמדינה עמד תחת איום זה.

"בצדק תשפוט עמיתך" אמרה התורה וחובה עלינו לדון לכף זכות. אינני טוען ח"ו שראשי ישבות ומכינות הביאו בשיקוליהם את החשש לאבד פרנסה, או יותר גרוע מכך לאבד את מפעל חייהם והרצון להשפיע בעתיד. נגיעות אלו על אף שהן ברורות הן נגיעות סמויות, אך חז"ל הורו לנו להתרחק מפסיקה כאשר יש צל של נגיעה. טוב היו עושים ראשי המכינות וישיבות ההסדר אם היו מודיעים קבל עם ועולם שהם נוגעים בדבר בדיון זה, והיו משאירים את ההכרעה בידי רבנים שישיבותיהם ופרנסתם לא תלויים ולא קשורים לצבא או למדינה.

בשבוע האחרון התפרסמו דבריו של מקים וראש המכינות הרב אלי סדן. העולה מדבריו הוא: כי מי שחטף מכות הוא כוחני ומביא מלחמת אחים, ואילו מי שסייע לגרוש ולמכים הוא מביא אהבה ואמונה לעולם. מעבר לאמירה זו המשוללת כל הגיון, אין בדבריו שום דיון הלכתי המסביר מדוע מותר היה להשתתף ולסייע למרות אותם איסורים שפורטו בחוברת "כפתור הפלא" עליה חתם בהסכמה ברורה ומפורשת מורו ורבו הרב אברהם שפירא שליט"א. (להורדת החוברת לחץ כאן http://he.manhigut.org/component/option,com_docman/task,docclick/Itemid,105/bid,72/limitstart,10/limit,5 / )

מסקנתי היא שאין טעם כלל בויכוח כפי שעושים רבים; דבריו של "אם הבנים שמחה" צריכים להיות נר לרגלינו, "מי שהוא משוחד מעיקרא בדבר לא יראה האמת ויכחיש אפילו דברים ברורים כשמש".

*הכותב הוא מנכ"ל מנהיגות יהודית