מלכות

אנו כמעט בפסגה, לאחר ששה שבועות של ספירה, אנו לפני השבוע השביעי שכולו מלכות החותם במלכות שבמלכות. מתוך תודעה של מלכות הגיעו ישראל לתחתית ההר "כאיש אחד בלב אחד" (שמות יט ב רש"י) . מהי מלכות? המלכות (האמיתית) אינה מודעת לעצמה. אדם מרגיש ויודע אם נהג בחסד, הוא חש גבורה בנפשו, הוא מודע לרחמיו, אולם במלכותו אינו חש כלל. המלכות היא המכלול כולו, המקיף והפנימי, כל מה שיש בנו במודע, שלא במודע ומה שמעבר. המלכות עוטפת מבחוץ ומקרינה מבפנים. על המלכות אין בקרה, אי אפשר לכוון. לכן מי שעתיד להיות מלך בישראל, מלך כפשוטו, אין לו הרגשה מקדמת, מודעות או ציפייה. הרמבם בסוף הלכות מלכים: "אפילו שכבר לחם את מלחמות ה' והחזיר בתשובה צריך לומר לו שהוא מלך..." מלך אמיתי לא יכול לתכנן את זה, זה מתרחש מאליו. כך היה עם שאול וכך עם דוד.

ישנן שתי מצוות המתקיימות דווקא ללא כוונה. א. המלכות. ב. מצוות השכחה. אם הקוצר שוכח עומר בשדה, עליו להשאירו לגר ליתום ולאלמנה (דברים כד יט). איך?, איך שוכחים? איך מתכוונים לשכוח? אי אפשר. זו מצווה הנעשית בהיסח הדעת, ללא תכנון.

מסופר בתוספתא פאה פ"ג:

"מעשה בחסיד ששכח עומר בשדהו ואמר לבנו לך ןהקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר הבן: מה ראית לשמור מצווה זו יותר משאר מצוות? אמר לו האב: מצווה זו היא מתנה מלמעלה שאינו תלוי בדעתו של אדם, ולכן אני מקריב פר."

הזוכה לכך הוא מי שיש בו את מידת המלכות. לכולנו מידה זו אך היא מכוסה בעורלה ובבוץ ולכן עלינו לנקות. מצוות השכחה אינה מצווה עתיקה שנועדה לחקלאי, היא אפשרית בחיינו היום יומיים. למשל: אדם שכח מאה שקל ומצאו עני והחיה בכסף את בני ביתו. או שדיבר דברי חיזוק לחבר באוטובוס, והדברים השיבו את נפשו של נוסע אחר. מי שפתוח לרצון האלוקי נהיה לצינור זך המעביר שפע למציאות גם בלי ידיעתו.

במגילת רות רצה גדול הדור לקיים את מצוות לקט פאה ושכחה. היתה לו שמחה במצווה ורצה גם ללמדה לקוצרים. (ראב"ע רות ב ד). "ויקר מקרה" (רות ב ג), ורות מגיעה לשדהו שלו. בעז היה במצב "מלכותי" היה ראוי, ולכן הוא זכה. הוא זכה להחיות גם גיורת גם אלמנה. ורות שהתמסרה לגמרי משכה אליה את המציאות העליונה. גם היא היתה בתודעה של מלכות, בשכחה עצמית.

מידת המלכות מורכבת. בחיצוניות המלך חווה את עצמו מאד. יש לו נוכחות והחולק על דעתו מתחייב בנפשו. "אמחצם ולא יכלו קום..." אומר דוד (תהילים יח לט). אך בפנימיות המלכות היא חוויה הפוכה, של החש אין, המשליך את עצמו על ה' מתוך ודאות שאין עוד מלבדו. "הייתי שפל בעיני.." "תולעת ולא איש.." "תפילה לעני כי יעטוף לפני ה' ישפוך שיחו" (מתוך תהילים). כולו אמונה פשוטה ותחנונים לה'. פנימיות המלכות נוגעת בכתר, בנקודת עצם הנשמה של היהודי, בסוד החבוי.

שלוש דרגות בשומרי סוד: א. כולם יודעים שיש סוד , והוא אינו מגלה

ב. אף אחד לא יודע שיש סוד, הוא יודע, ואינו מגלה

ג. .גם הוא לא יודע שיש סוד, והוא אינו מגלה.

דרך הדרגה השלישית אפשר להעביר המון "סודות", כי האוצרות יעברו באופן הכי אוטנטי ובטוח. למלכות אין כבלים. היא משוחררת מכל אגו וסטריאוטיפים. היא כלה מסירות למטרה עליונה. אם נדרש היא תתגלה בהמון עשייה, בעוצמה ובתוקף רב, ואם נדרש היא תימנע, תפנה מקום ולא תהיה שם כלל מתוך ענווה פנימית אמיתית.

המלכות שייכת ביותר לנשים, הן מושרשות במלכות. זו המידה הסופגת ומעבירה הלאה למציאות. מחד בחיצוניות הנשים רובן ככולן שולטות הן, אך בפנימיות להן הנטיה לשכוח את עצמן. "אולי תלכי לנוח..." "אל תשכחי לקנות לעצמך..." יזכירו לה. הן חוות את המציאות על תמורותיו ושברונו כשהכאב וחוסר האונים עובר להן בגוף, והמרפא העמוק ביותר הוא הקשר הבלתי אמצעי לאלוקים מתוך אמונה ותפילה. הן בחוויה ישירה של אמונה בקב"ה, מסתמכות עליו באמת וחשות לעומק כי בלעדיו אין להן דבר.

וכך אומרת רות לבועז: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנוכי נכריה" (רות ב י) . הכיצד הכרת אותי? הרי אני נסתרת ממך וגם מעצמי, מה מצאת בי? (חן, ח כמה נ סתרת). בעז הכיר בגובה נשמתה. צניעותה הפנימית היתה ליסוד הקשר. צניעותה של רות לא היתה חיצונית ונמדדת. כידוע ישנם מדרשים (רות רבה ה יא) המדגישים שלא נהגה בצניעות המקובלת, (כפי שניכר בפסוקים). אך היתה בה הסתרה פנימית, סוד שלעולם לא יתגלה עד תום. ככל שאדם חי את נשמתו את אמונתו, גדל סודו. ככל שבהירה לו אמונתו, מתגלה נשמתו, אך דווקא אז היא חוזרת להסתתר, כי ברגע שתיגע בנשמה היא כבר לא שם, היא מעבר לאופק. חווית האמונה היא מתוך צניעותה של הנשמה הנוגעת באין סוף, וזוהי מלכות.

הצניעות הזו היא הסוד המשמר האין סופי של הנישואין. זו ההכרה שככל שנחשף ונהיה לאחד, תמיד יישאר משהו בלתי מושג. וכשניגע בסוד הזה, מיד ייפתח ויתגלה אופק חדש .(הרב גינסבורג  THE MYSTERY OF MARRIAGE )ׂ

האיש כל כך נמשך אל האישה למרות שבמציאותה שבר, כי בו זמנית משתקף בה סוד האמונה האין סופי המסתיר בתוכה אלוקות. לכל גבר הגעגוע (גם ללא מודעות) לגעת בסוד הזה, סוד שדרכו עוברת המציאות, עוברים חיים. מגילת המלכות מסיימת בבן שנולד לרות ובעז בביטוי יחיד בתנ"ך: "ויתן ה' לה הריון", ובהמשך: "...בעז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד".

אנו בסיומה של תקופה ממוספרת שהחלה במגילת אסתר המלכה, מגילה של גלות, שם הצילה את האומה אישה שהסתתרה מאחורי נשמתה, ודווקא משום כך "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה" (אסתר ב טו) ומסיימים במגילת רות מגילת האהבה לארץ ישראל, אהבה לעובדי האדמה שבארץ יהודה בתקופת הקציר. מגילה המקפלת בתוכה ייסורים, מסירות נפש, דרמה גדולה המתרחשת בשקט, בחן, כמעט כמו הרוח ההררית החרישית המכופפת את השיבולים המזהיבים בשמש, השיבולים המתכופפים לכל רוח, המוכנים לקציר. במגילת רות, אפילו הטבע משדר – מלכות.