הרקע לכל השאלות הללו הוא, לצערנו, המחשבה שמדינת ישראל אינה מסוגלת להיות "מדינה יהודית" בדרכי התנהלותה. במאמר הבא אנסה לגעת מעט בנושא הבטחוני. תורת הביטחון העכשווית, בין מימין ובין משמאל, אינה מסוגלת לתת פתרונות אמיתיים לטווח ארוך ומובילה את מדינת ישראל לקראת סכנות קיומיות כיוון שחסרה לה מטרה מוגדרת. רק מדינה יהודית, שיש לה מטרה מוגדרת וייעוד ברור, תוכל להביא לסיום הסכסוך עם הערבים ולהסרת הסכנות הקיומיות לאורך שנים רבות.

עם ישראל מיואש. הוא חושב שהלחימה המתמשכת מול האויבים היא מחוייבת המציאות. האם זה נכון? האם באמת אין דרך להביס את הטרור? כיצד נפתור את הסכסוך עם הערבים?

עמדת הימין הקלאסי

השמאל טוען כבר שנים רבות שאי אפשר לפתור את הסכסוך בדרכים צבאיות. הדרך היחידה לסיום הסכסוך היא נסיגה של ישראל משטחים רבים כחלק מהסכם כולל לסיום הסכסוך. בשנים האחרונות אימץ השמאל את רעיון הנסיגות החד-צדדיות, בעקבות המסקנה שהערבים אינם מעוניינים בסיום הסכסוך והם לעולם לא יכבדו הסכמים. לפיכך, הם אומרים ועושים, יש לקבוע גבולות ברורים בין המדינה היהודית לבין המדינה הפלשתינית ולהקטין את נקודות החיכוך בינינו.

הימין נהג לטעון לאורך כל השנים שכדי לכניע את הטרור יש לפעול ביד תקיפה יותר. ברגע שנחזיר את כושר ההרתעה ותהיה לצה"ל יד חופשית להרוג כל מי שלוקח חלק בארגוני הטרור נוכל לנצח. על בסיס הטענה הזו הם יצאו להפגנות עם הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח".

אולם כיום התשתשו כל ההבדלים בין הימין לשמאל ויש הסכמה רחבה שבדרכים צבאיות לעולם לא נסיים את הסכסוך ועלינו להתקפל. בראשות המדינה עומדים היום אנשים שבעברם הלא-רחוק היו אנשי ימין. אהוד אולמרט (הנער מנחלת ז'בוטינסקי בבנימינה), צחי הנגבי (האנדרטה בימית) וציפי ליבני (נסיכה). רבים מחבריהם שנשארו בליכוד מסכימים איתם לחלוטין בתחומים המדיניים והביטחוניים, ואף פעלו כשרים בממשלת ההתנתקות של שרון.

מדוע כל אנשי הימין שינו את תפיסותיהם וביצעו את האידיאולוגיות שראשי השמאל תכננו במשך שנים רבות? האם כולם רודפי בצע ושלמונים? האם אין להם שום אידיאולוגיה שמנחה אותם בעשיית מעשי ההתאבדות הלאומיים?

במאמר זה אנסה לדונם לכף זכות ולנתח את אשר עובר בראשו של ציוני שאין בו אמונת אל-הים. כיצד הוא מסוגל להגיע מ"שתי גדות לירדן" ל"שתי גדות לירקון".

מה עושים עם הערבים החיים במדינת ישראל? ישנם 4 אופציות:

1. סיפוח
2. גירוש
3. דיכוי
4. נסיגה ישראלית.

הימני הציוני הקלאסי רואה במדינת ישראל "מדינת היהודים" ולפיכך הוא רוצה מדינה בעלת רוב יהודי. כלומר, הוא איננו מעוניין לספח 2 מיליון ערבים לתוך המדינה. לכן הוא בוודאי נגד הרעיון של מדינה דו-לאומית ומתנגד לסיפוח. מצד שני, כל מטרת המדינה לשיטתו היא לשם מקלט בטוח לעם היהודי, כלומר- יצירת גבולות בטוחים וברי-הגנה לעם היהודי הנרדף. לפיכך אין הוא מתכוון להתסכסך עם העולם בגירוש הערבים. כך הוא נשאר עם רעיון אחד בראשו- יש לשלוט בערבים ביד רמה. אולם הערבים נלחמים מתוך אוכלוסיה אזרחית, והדרך היחידה שנותרה היא להיכנס לשטחיהם ולהרגם וזה עולה במחיר יקר של הריגת חפים מפשע, מחסומים, סגרים, בעיות עוני ורעב, גינויים ברחבי העולם וכו' לכן גם שיטת הדיכוי אינה מסוגלת לעבוד לאורך זמן.

כך נותר לו הימני הקלאסי עם אופציה אחת בלבד: נסיגה-התקפלות. כלומר, כל עוד לא נפתח אופציות נוספות לפתרון הבעיה הזו, האופציה הריאלית היחדה תהיה נסיגה.

באין מטרה- המצב יכול רק להחמיר

המשך הדרך העכשוית של הלחימה פירושה הפסד בטוח, וסכנה קיומית למדינת ישראל. הדרך העכשווית כוללת לחימה יומיומית, סזיפית, אי הפצצה מהאוויר, הכנסת חיילים לשטחים בנויים, הסתמכות גדולה מאוד על מודיעין, פריסת מחסומים ליד כל אוכלוסיה ערבית וכו'. דרך זו אין בה פתרון של ממש, אין בה הכנעה. המנצח בה הוא מי שיש לו יותר אורך רוח ומוכן לשאת פגיעה קשה באיכות חייו לאורך שנים רבות. נכון להיום המנצחים בקרב הזה הם הערבים ולא היהודים. היהודים התקפלו מגוש קטיף וצפון השומרון, בנו גדר המבטלת כמעט את כל הישגיהם ממלחמת ששת הימים, איבדו את החוסן הלאומי, מתהלכים מיאושים וחסרי תקווה וממשיכים להתקפל בהדרגה. רובם לא מאמינים שמדינת ישראל תשרוד בעוד 30 שנה. בינתיים הערבים הבינו זאת היטב ולכן הם אינם עורכים נגדנו מלחמות גלויות המסכנות את קיומנו בצורה מיידית, אלא לוחמה סמויה. בנאום שנשא חאלד משעל לאחר תכנית ההתנתקות הוא אמר: בעבר ישראל ניצחה אותנו במלחמות אך כיום אנו מוכנים לגרש את האויב הציוני בכל דרך- רוצים מלחמה... בסדר- שתהיה מלחמה, רוצים שלום... בסדר- שיהיה שלום. ננצח את האויב הציוני בין כך ובין כך.

כלומר, הערבים הבינו היטב את החברה הישראלית ומצאו את הדרך להבסת האויב הציוני. הם ניתחו אותנו וגילו שכאשר הם מאיימים על הישראלים בסכנה קיומית אין להם יכולת לנצח, שכן הישראלים רואים במדינה את מקום מקלטו של העם היהודי והם יחרפו נפשם כנגד סכנה קיומית. אולם כאשר הם אינם מאיימים בהשמדת ישראל, ופועלים נגד ישראל בדרכים עוקפות, המענה היחיד של הישראלים הוא ויתור כיוון ששאיפתם הלאומית היחידה היא קיום שקט בגבולות בטוחים .

נמצאנו למדים שהערבים הבינו את מה ש"מנהיגות יהודית" הבינה גם כן. אין עתיד למדינת ישראל כאשר היא בנויה על היסוד הקיומי. הדרך להצלת מדינת ישראל דורשת מעבר מציונות של קיום לציונות של ייעוד.

הערבים יודעים שאנחנו לא נעז לפגוע באוכלוסיה אזרחית כיוון שהחשיבה הקיומית שלנו אינה מתירה לנו לעשות כן, ולכן מוקדי המאבק שלהם נמצאים בלב האוכלוסיה האזרחית. מדינת ישראל הולכת על הפתיון שטומנים לה הערבים ומכניסה את חייליה אל לב האוכלוסיה האזרחית. בכך היא חוטאת פעמיים: ראשית- היא מסכנת את חייליה בכך שהיא נמנעת מפעולה צבאית נרחבת ובמקום זאת שולחת חיילים ל"חתירה למגע" עמוק בתוך שטחי האוייב. שנית, היא נאלצת לשבש את חיי כל האוכלוסיה הערבית מידי יום. להשאיר את העוני, החולי, הסגר, המחסומים, הבתים ההרוסים וכו' בלי שום יכולת פיתרון ארוכת טווח. כך כמעט בכל פעם שהיא מכניסה את חייליה לפעולה כלשהיא היא יוצאת כשידה על התחתונה.

לסיכום: במאבק ארוך הטווח בין הישראלים לערבים ידם של הערבים על העליונה. מדוע? מכיוון שלהם יש מטרה ברורה מול העיניים ואסטרטגיה ארוכת טווח הפועלת להגשימה. למדינת ישראל אין מטרה או ייעוד ומתוך כך אין לה אסטרגיה ללוחמה מול הטרור כל עוד הוא לא מסכן את המדינה בצורה גלויה. כל שיש ביד מדינת ישראל הוא יכולת טקטית (טובה מאוד). סיכול ממוקד, מעצרים, מחסומי פתע, נוהל שכן, נשק משוכלל, מודיעין איכותי, אפודי מגן חזקים, טיל החץ וכו' אך כל אלה לא יעזרו בלא פיתרון אסטרטגי השואף למימוש ייעוד כלשהוא. ביום מן הימים, כאשר מדינת ישראל ח"ו תתפרק מכל נכסיה האסטרטגיים- אז יפתחו הערבים בלוחמה גלויה כנגד מדינת ישראל, ואז יתעוררו הישראלים לפעול אך יגלו שזה קצת מאוחר מדי.

מדינת ישראל נמצאת בסכנה של ממש, גם אם איננו רואים את הסכנה מול עינינו. כל יום שעובר בלחימה המתמשכת הזו הוא מיותר לחלוטין ומחליש את חוסנה שלך המדינה. אם לא יהיה שינוי כולל בתפיסה הביטחונית של מדינת ישראל היא תגזור על עצמה גזר דין מוות. זרעי החשיבה האסטרטגית של הערבים כבר מתחילים להניב פירות (גוש קטיף וצפן השומרון, מחוות מדיניות, הפסקת החרם הכלכלי וכו') וזה בוודאי מדרבן אותם להמשיך בדרך זו.

תפיסת ביטחון יהודית

אם כן הצלחנו לבין מדוע המערכת הקיימת לעולם לא תוכל להכניע את הטרור. אך מה הפיתרון? מה יש בידינו להציע כדי לעצור את המצב הקיים? כיצד אפשר למגר את הטרור? מה עושים עם 2 מיליון ערבים?

ביום שבו תעלה לשלטון מנהיגות המאמינה באלוקי ישראל והשואפת לכינון "מדינה יהודית" המדיניות תשנה כיוון ב- 180 מעלות. אם החלטנו שאנו עוברים מציונות של קיום לציונות של ייעוד, הצבא לא יכול להיות עוד צבא ההגנה לישראל. אם איננו נמצאים בארץ ישראל רק כדי לשרוד, כל המערך המלחמתי והתורה הביטחונית ישנו את ייעודם מהגנה - להגשמה.

בבסיסה של התורה הביטחונית של מדינת המאמינה באלוקי ישראל עומדת הנחת היסוד הבאה:

הקב"ה הוא מכתיב המציאות ויוצר ההיסטוריה. הוא מנווט את העולם אל ייעודו השלם על ידי נתינת הכוחות וההזדמנויות ביד בני האדם לפעול בתוך המציאות שהוא יוצר ומכתיב. חשיבה יסודית זו מורידה את האחריות מהאדם. אין הוא אחראי לדאוג ליצירת ההזדמנות ההיסטורית אלא רק לניצולה. עליו לשים לנגד עיניו את המטרות והייעודים בשלמותם ולחכות לשעת רצון. כדברי יהונתן: "חזק ונתחזק בעד עמינו ובעד ערי אלוקינו, וה' יעשה הטוב בעיניו", וכנאמר במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן-חורין להיבטל ממנה".

בתורת הביטחון היהודית ישנה חלוקה ברורה בין היעדים והמטרות לבין המציאות הקיימת. שאלות של ריאל-פוליטיק נלקחות בחשבון רק בקשר לאמצעים אך אין להן שום יכולת השפעה על המטרות והייעדים.

מתוך היסוד הזה יוצאת כל תורת הביטחון היהודית, ובה בין היתר שלושת הדוגמאות הבאות:

1. יש לנו ייעדים לכיבוש: בלא קשר למצב הביטחוני והבינלאומי יש לנו ייעדים אסטרטגיים שאנו שואפים להגיע אליהם: הלבנון, עבר הירדו המזרחי, נהר מצרים וכו'- גבולות ההבטחה. אנו נחיל ריבונות על שטחי יו"ש. אנו נכונן מחדש את אדמת גוש קטיף. כיצד נוכל לממש ייעדים וחלומות אלו? את הובלת הנסיבות ההיסטוריות נשמור לקב"ה. מה שחשוב הוא שברגע שהחלטנו שזו המטרה שלנו נדע לנצל נסיבות שהקב"ה יעניק לנו. בלא שנכיר בייעדים שלנו, לא נוכל לקרוא נכונה את ההווה ועקב כך לא נשכיל להבין מה עלינו לעשות ונפסיד הזדמניות היסטוריות. ובמשל צבאי: רק כאשר ננעל את הצלב על המטרה נוכל לפגוע, בלי הגדת המטרה לא יעזרו כל האמצעים שבעולם.

2. צה"ל יקים מחלקת מחקר מיוחדת שמטרתו תהיה ניתוח ההוה. דברים שנראים לכאורה כהפסד וכמכה יתפרשו במערכת הביטחון כפתחים להצלה וכמתנות שמיים. את המלחמה שפתחה נגדנו הרשות הפלשתינית בראש השנה התשס"א נראה כפספוס הזדמנות לתיקון הטעויות והעיוותים שעשינו בהסכמי אוסלו. את התפרעויות ערביי ישראל באותו שבוע (מהומות אוקטובר 2000) נראה כהזדמנות שהוחמצה ע"מ לסגור חשבון עם שונאי ישראל החיים בתוכנו. את הקסאמים על קיבוצי הדרום, שדרות ואשקלות נפרש כהזדמנות לחזרה ביתר-שאת לעיר עזה ובנותיה. נדע לא להחמיץ רגעים היסטוריים נדירים. פתאום כל המציאות תתפרשת בצורה שונה לחלוטין. אנו מבינים שהקב"ה מעניק לנו כל הזמן הזדמניות, אלא שכיוון שמטרתנו אינה מוגדרת איננו מפרשים נכנונה את ההווה ולכן איננו מנצלים את הזדמנויות שנופלות בחלקנו.

3. נחליט מהי מדיניות מדינת ישראל בנושא הגויים החיים בתוכה. מהם זכויותיהם, האם המדינה תעודד את הגירתם, האם יהיה חופש פולחן מלא וכו'. נגדיר בדיוק מהם מטרותיה של המדינה היהודית וע"י כך נוכל לגזור מהי התייחסותנו לגויים החיים בתוכה. לאחר שנגדיר היטב את מטרותינו, ניתן ליוצר ההיסטוריה לעשות את שלו וכשנראה שעה מסוימת כשעת כושר, נוכל להוציא לפועל את החלטותינו.

אלו רק סעיפים קטנים בתורה ביטחונית שעלינו לבנות עוד היום כדי שלא נחמיץ שוב את ההזדמנויות שניתנות לנו למימוש ייעדינו. ברגע שהמטרה תהיה ברורה- החיצים יפגעו, ברגע שהשביל יסומן- ההליכה תצלח.

לסיכום: בעז"ה כאשר "מנהיגות יהודית" תזכה להנהיג את עם ישראל, נזכה למהפכה אדירה. כאשר כל תורת הלחימה תתבסס גם היא על אמונה בקב"ה- נוכל לראות כיצד ההשגחה האלוקית פועלת בתוך המציאות. כאשר תהיה תורת לחימה אלוקית- לא נוכל עוד לנתק את הקב"ה מכל התחומים האחרים במדינה- כלכלה, רווחה, תרבות וכו'.