תמתי

בסיוון נקבל, מי יותר ומי פחות, כולנו נקבל, בתנאי שנהיה שם. הרבה יודעים לתת, עוד יותר יודעים לקחת, אך מעט יודעים לקבל. לקבל באמת זה להיות פתוח, בלי תנאים. לקבל את עצמי את זולתי, וכל רגע כמתנה. רצינו להיות בשליטה, לכוון, כל כך ניסינו. בסיוון ניתן הכוח להרפות מאחיזתנו ולטעום משהו נוסף, שאינו מוגבל ל"דיסקט" הקיים. אם נרגע ונשקיט את בליל המחשבות, ננשום עמוק ונפנה מקום בנפש, תזרום אנרגיה חדשה, יתגלו אוצרות שערכם רב מכל מה ששיערנו. סוף האביב, שיא הפריחה. תקשיבו לתפילת הציפורים, העצים הדשאים השיבולים הפרחים... אנחנו לאחר עמל רב, וסיוון הוא הזמן לקצור פרות, להקשיב לספוג את מה שמעניקים לנו, לקבל את כל מה ששם – בשבילך, בשבילכם. ניתנה תורה בסיוון כי אז אנחנו יודעים לקבל.

מזל סיוון הינו תאומים, והלב פתוח להתאחד. קבלנו מלמעלה את התורה כשעמדנו "כאיש אחד בלב אחד" מתואמים בינינו, בציפייה אל יעד משותף. סיוון הוא הזמן המתאים להשתוות, לחיבוק ליחד. תאומים הם שני גופים נפרדים שמקורם אחד, כתר משותף להם. יש ביניהם דמיון ואיחוד רצונות. החודש מסוגל לתאומות. אחדות בין כנסת ישראל והקב"ה, בין האומה לאלוקיה. בין כנ"י לתורה. והתורה ניתנה במדבר כדי שנלמד לשים עצמנו כמדבר המסמל ריקנות מכל אגו ונגיעות, פשוט להיות שם ולקבל.

הקב"ה לא נתן את התורה בניסן או באייר שמזלם טלה ושור, אלא בסיוון שמזלו תאומים, בני אדם. "כי לאדם פה לדבר ידיים לספוק, ורגליים לרקוד" (פסיקתא רבתי כ). בסיוון אחרי ההתעלות של חמישים יום, הפכו לאדם שלם, הראוי לכתר תורה.

והאדם נברא כתאומים. "זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א כז). הם נולדו תפורים ואחוזים זה בזה כשכתר אחד (על מודע) לשניהם (כתובות ה עא, ברכות סא עא). בסיוון יכולת להקשיב ולקבל, היכולת להתאחד.

תכלס, מה זה אומר?

זה אומר שאפשר להתאחד בכל רובדי האישיות: נפש רוח נשמה חיה ויחדה (בראשית רבה יד ט).

נפש – עולם המעשה בפועל. נשמר את שלום הבית. הוא לא יכנס הביתה כשבוץ בנעליו או עצבני ומפוזר, והיא לא תאריך בשיחת טלפון בדיוק כשמגיע הביתה...כי זה מרגיז. נתגבר, ונוותר,וזה טוב. אולם בפנים, הרצונות המחשבות והרגשות נותרו בחוץ מקופחים.

הרוח – הרגש. הוא חש את צערה כשמלכלך בבוץ, לכן יתארגן ויירגע לפני כניסתו, והיא חשה את עגמת נפשו כשאינה פנויה אליו בשובו לעת ערב, ולכן יבקשו להיטיב. זו דרגה גבוהה יותר, הם מרגישים אחד את השני אך עדיין המחשבה, הרצון והתענוג לא שם, הם מחוץ לעניין.

נשמה – המחשבה. גם השכל משתתף. יש התחשבות מתוך הבנה שזה לא הגיוני להיכנס הביתה עם בוץ, וממש לא שייך לדבר עכשיו בטלפון. גם המעשה, הרגש והשכל שותפים אך עדיין הרצון ותענוג לא שם. כשלעצמם ייתכן שהיו נוהגים אחרת.

חיה ויחידה- מצב של דבקות. במעשה, ברגש מחשבה, רצון ובעונג. הכל באחדות. תאומות מחלטת. רצון אחד מאיר לשניהם. ישנם זוגות שכל כך התאחדו, שנהיו דומים זה לזה במראה. הם קבלו זה מזה את הבעת הפנים, את ברק העיניים, את החיוך, את שפת הגוף. הם אוהבים את אותו הדבר, ודברים דומים מפריעים להם. זה מתרחש אחרי הרבה שנים של נישואין ועבודה. כולנו נולדנו למשפחות שונות, אנו שונים, וגדלנו אחרת, ולכן זהו תהליך שלוקח זמן, הרבה זמן. ובינתיים ישנם רגעים, אולי ימים,תקופות, שהתאומות הזו צפה ועולה, שנהיין "כאיש אחד בלב אחד", וסיוון הוא מתאים לכך.

בסיוון הקב"ה הדוד מבקש מכנסת ישראל, הרעיה, "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" (שה"ש ה ב). המפרשים מסבירים ש"תמתי" זו השלמות, התמימות, והתאומות.

כשם שכל שנה מחדש אנו בסיוון חוזרים ומקבלים מהקב"ה את התורה, קבלה הנותנת כוח לכל השנה לעלות לתורה ולומר בכוונה: "אשר נתן לנו את תורתו" – שלו , כך גם בינינו זהו הזמן לקבל. לנשום את כל הטוב, לקבל באהבה את מה שה' נותן לנו, בשמחה ובנינוחות, ואז שפע של אהבה, של מתנות חינם, ילכו עמנו כל השנה כלה.