לפרשת בהעלותך – הענווה כלי להנהגה

לק"י

בשלהי פרשתנו מוזכרים דברי מרים ואהרון במשה, "הרק אך במשה דיבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה'". דבריהם כאילו דומה התנבאותו של משה להתנבאותם גורמים לנזיפה אלוקית לאמור "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?" לפני דברים אלה, כאשר התורה, כביכול, מעידה על משה נאמר עליו במעין תשובה לדברי אהרון ומרים "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" .

מהם דברים אלו ומדוע ראתה התורה דווקא באמירה זו לתקן את הרושם השלילי, שלכאורה נוצר כתוצאה מדבריהם של אהרון ומרים וכי חסרות מעלות למשה, שדווקא עניו צריך להיות מוזכר בהקשר זה?

צריך איפה לומר שישנו קשר ישיר בין ענוותנותו של משה ”מכל האדם אשר על פני האדמה" ובין היותו גדול הנביאים, שעל זה נאמר "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט". יכולתו של אדם להתגדל בתורה תלויה ביכולתו לקבל את התורה. מידת הענווה מאפשרת את קבלת התורה, היות שבעלי מידה זו רואים את עצמם כנמוכי רוח ובכך יכולים לקבל מכל אדם את התורה, כדברי בן זומא "איזהו חכם הלומד חכם הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי." (אבות ד' א')

לכן כאשר נוצר צורך להסביר את גדלותו של משה והנהגותיו המיוחדות קביעת ענוותנותו המופלגת היא תשובה לצורך זה.

בימינו, נראים הדברים מהופכים לחלוטין וכל המתגאה על חברו נראה כגדול ממנו, אף על פי שהכול יודעים כי המציאות היא הפוכה. חלק אינטגראלי מתיקונה של ההנהגה בעם היהודי, יצטרך להיות גם הנהגתם של מנהיגי הציבור במידת הענווה.

לעיון במאמר פרשת בהעלותך משנת תשס"ה – היעוד והשתלבותו בשגרת החיים:
http://he.manhigut.org/content/view/1619/140 /