הכנות (למניעת) הפינוי הבא

למרות שאני בסה"כ אדם פשוט ואין לי שום יכולת לארגן ולהשפיע, רציתי לכתוב את הרעיון שלי, אולי זה יעזור למישהו.
הרעיון שלי מתבסס על המצוה "ואהבת לרעך כמוך" - "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". כמו שאנחנו שונאים שמגרשים אותנו מהבית, כך גם רעינו, החיילים, שונאים שמגרשים אותם מהבית, שמכריחים אותם לצאת מהבית ולשמור על יישובים שהם לא מבינים את הצורך בקיומם, תוך סיכון חייהם. אמנם, חלק מהחיילים הם בעצמם מתנחלים או תומכים בהתנחלות, אבל חלק מהם שומרים על ההתנחלויות רק בגלל שהם לא רוצים לסרב פקודה, מסיבות מעשיות (=לא רוצים לשבת בכלא) או אידיאולוגיות (=לא רוצים לפגוע בערך המשמעת הצבאית). כל השירות לצבא כרוך בכפיה, אבל יש הבדל משמעותי בין כפיה שהחייל מבין את הצורך בה, לבין כפיה שהחייל לא מבין את הצורך בה ואף מתנגד לה עקרונית. הכפיה מהסוג השני הרבה יותר קשה וכואבת. אמנם החיילים לא מאבדים את ביתם, אבל חלק מהם מאבדים את חייהם, וזה הרבה יותר חמור.

ייתכן שיש מתנחלים, שהיו מעוניינים להגן על ביתם בעצמם, בלי לכפות על חיילי צה"ל להגן עליהם. אולם, קולם של מתנחלים אלה אינו נשמע. במאבק הקודם, כל הפרסומים הרשמיים של מטה המאבק קראו למנוע את ההתנתקות לגמרי, כלומר, להשאיר את המצב הקודם על כנו: להשאיר 30 אלף החיילים ברצועת עזה, בלי להתחשב כלל ברצונם. כל המאבק היה על בחירת אפשרות אחת מבין שתי אפשרויות גרועות: לכפות על מתנחלים לצאת מעזה ולאבד את ביתם, או לכפות על חיילים להיכנס לעזה ולסכן את חייהם. אני לא בטוח איזו משתי האפשרויות היא גרועה יותר.

כדי שהמאבק הבא באמת יהיה צודק, ולא רק מאבק על "הרע במיעוטו", לדעתי יש להציב את עיקרון החירות ביסוד המאבק. יש להדגיש שאנחנו נאבקים על חירותו של כל אדם לגור בביתו ולהישאר בביתו. מועצת יש"ע צריכה לדרוש (לא להציע! לדרוש!) שצה"ל יהפוך את השירות ביו"ש להתנדבותי; יהיו יחידות מיוחדות שתפקידן יהיה לאבטח את היישובים, והשירות ביחידות אלה יהיה מותנה בחתימה על טופס התנדבות. יש לדרוש מצה"ל לשחרר לאלתר משירות ביו"ש, כל חייל שיצהיר על כך שהוא לא רואה ערך בקיומן של התנחלויות. הדרישה הזאת צריכה להתפרסם בגדול, יחד עם כל המודעות הענקיות שקוראות להיאבק בפינוי.
אין להסתפק באמירות אישיות ולא-מחייבות בעל-פה; יש להבהיר לכולם באופן ברור וגלוי, שזוהי המדיניות שלנו. אנחנו דורשים עבור חברינו, בדיוק את אותו חופש שאנחנו דורשים עבור עצמנו.

אני לא יודע אם מישהו במועצת יש"ע יתייחס לדברים האלה, אבל אני כבר החלטתי: אני לא מוכן להיאבק למען פתרון שיש בו כפיה. אני לא אתמוך ולא אסייע בשום צורה, לא לאנשים שרוצים לכפות על יהודים לצאת מביתם, ולא לאנשים שרוצים להשאיר חיילים ביו"ש בכפיה. אני מוכן להצטרף רק למאבק שהוא מאבק על חירות לכולם.

הערת הכותב: באופן עקרוני הייתי טוען כך לגבי כל מלחמה, גם למשל מלחמת לבנון. אבל במלחמות האחרות, לפחות בהתחלה, אף אחד לא התלונן, כולם יצאו לשרת מתוך אמונה שזו מלחמה חשובה. רק לאחר מכן התחילה ההתמרמרות. לדעתי, ברגע שהיו מספר מספיק גדול של אנשים שהתלוננו שהשירות בלבנון הוא מיותר, היה צריך להפוך אותו להתנדבותי.

הערת העורך (תמיר): הרעיון המועלה במאמר זה הוא בכיוון הנכון במובן של השאיפה לשמר את חירות הפרט והשאיפה הכללית לצדק.  אולם הטיעון אינו מובא למסקנתו הלוגית הסופית (It is not brought to its logical conclusion) ולכן אינו פתרון מושלם (או פתרון ארוך טווח).  לע"ד, הפתרון הוא צבא התנדבותי מקצועי לחלוטין.  אפרט:

אסור למדינה לכפות על אדם בעל זכויות אזרח (שלא פשע) שום פעילות. זה כולל שירות צבאי. במדינה מתוקנת שירות צבאי כמו שירות במכבי אש או במשטרה או בחברה פרטית הוא מתוך בחירה. שירות מבחירה (התנדבותי) גם יעיל יותר בכך שאין בו מסה של אנשים שלא רוצים להיות בו וגורמים להפסדי יעילות עצומים, אבל זה לא הנימוק נגד שירות חובה. הנימוק כאמור מתבסס על חופש הפרט וזכויותיו. הטענה שבד\"כ מועלית בנקודה זאת היא \"מה יהיה אם אף אחד לא יתנדב\" . מנסיון העבר זה לא קורה. תמיד יש מספיק אנשים שמתוך אידיאולוגיה או מאהבת המקצוע יבחרו ללכת לצבא מקצועי התנדבותי. בדיוק אותו דבר קורה במכבי אש שגם הוא עיסוק מסוכן ואף פעם אין מחסור בכח אדם. אבל, יקשה התם, נניח שהמצב מאד קשה ואף אחד לא מתנדב?... אז העם שבו אף אחד לא מוכן לקחת סיכון כדי להגן על יקיריו לא ראוי שתהיה לו מדינה. בצבא מתנדבים לא תהיה בעיה של חיילים שלא רוצים לשרת בחברון בנגב, בגליל או בהרצליה; הם פשוט לא יתנדבו. ואם יש מספיק אידיאליסטים שהולכים להתישב בחברון או בשומרון או בכל מקום \"מסוכן\" (לי, ממרומי השומרון, תל-אביב נראית יותר מסוכנת מאשר הישוב שלי) אז גם יש מספיק אידיאליסטים שישמרו על המקום מתוך הצבא ומחוצה ...