שיחה ערה בין חרשים

זה תמיד קורה לשמאל. יש להניח כי העובדה שדווקא כשהם בשלטון מתרחשים תמיד המקרים של פגיעה באוכלוסיה ערבית, נתפסת אצלם כחוסר מזל. בחינה קצת יותר מעמיקה מראה כי יש דווקא הגיון בכך.

איך קורה שעמיר פרץ, מנהיג פועלים שלא היסס להשבית את המשק ולגרום נזק במיליארדים, אדם הנעדר לחלוטין מוניטין של פראייר, מאפשר לאוייב להמשיך ולהפגיז את שטח ישראל בכלל, את ביתו הפרטי בפרט, לסכן את חייו וגם להשפיל אותו אל מול שכניו וכל העם?

למרבה ההפתעה מתברר כי הורדה של 5% בשכר של ועד עובדים כלשהו חמורים לגביו יותר מנסיונות בלתי פוסקים של רצח יומיומי של אנשים, נשים ותלמידים ישראליים שעל בטחונם הוא מופקד. באופן סמלי ניתן לומר כי לגבי עמיר פרץ, פגיעה קלה בזכויות עובדי חברת החשמל גרועה יותר, כנראה, מנסיון להורגם בתחנת הכח באשקלון. פרץ הפך לפודל של הפלשתינים.

אלא שעמיר פרץ נגוע ללא תקנה במחלה של כל השמאל לדורותיו – הפייסנות כלפי האוייב.

ממשלת רבין ב-92 הפכה את האינתיפאדה הראשונה הדועכת לשריפה רבתי לאחר שחילצה את ערפאת וכנופייתו מפח הזבל של ההסטוריה. קרוב ל-2000 הרוגים ישראליים ופי כמה ערבים עלתה חגיגת האיפוק, הויתורים ואשליית השלום של אוסלו, שמאידך הניבו פרסי נובל לחוגגים. תקופת רבין נזכרת כתקופה שבה עלתה כמות הנפגעים גם בגזרת לבנון באופן חסר תקדים. כל זה קרה, בדומה למקרים נוספים המובילים אל הגיהנום, מרוב כוונות טובות. "האיפוק" הישן והטוב לעולם אינו מאכזב ומוביל תמיד לנהרות של דם.

למרבה תסכולו של השמאל התאפיינה תקופת נתניהו כשקטה מאד יחסית לכהונות ממשלותיהם, אם כי בלבנון, שם נמשכו הרגלי האיפוק המגונים, המשיך כצפוי שפך הדם. מה גרם לפלשתינים להירגע עם הטרור שלהם? רק הידיעה כי נתניהו משתוקק להכות אותם והוא רק מחכה לתירוץ.

אהוד ברק מנפנף בבריחה מלבנון כהישג, אך מלחמת אוסלו שפרצה מיד לאחר מכן מקלקלת לו את חשבון האיפוק. ערפאת שאף עידוד אדיר מכך כשהכריע לפתוח בה למרות, ואף בגלל הויתורים הדימיוניים חסרי האחריות שקיבל מברק בקמפ דיויד.

אך במקום הראשון במצעד ההרוגים צועד ללא מתחרים אריאל שרון שהפך את האיפוק כמעט לאידיאולוגיה. "איפוק זה כח" הכריז חגיגית בהסבירו את חוסר האונים שלו נוכח שורות הנערים ההרוגים בטבח הדולפינריום. עמרי ודב וייסגלס שניהלו את שרון, ניצלו עד תום את המוניטין המפואר שלו כגנרל כדי להימנע ככל האפשר מלעשות את המעשה הבלתי נמנע – לכבוש מחדש את יהודה, שומרון ועזה ולחסל את הרשות הפלשתינית ואת הטרור שפרח בחסותה. רק הצטברות מאות הנפגעים שהגיעו לשיא של 130 נרצחים בחודש אחד, מרס 2002, גרמו לשרון לעשות זאת באופן חלקי, וראה זה פלא – הטרור החל להירגע.

אך חגיגת האיפוק האולטימטיבית עד כה היא ללא כל ספק, ההתנתקות. מעולם לא קיבלו הערבים מתנה כזו ללא כל תמורה ומעולם לא היתה להם הרגשת נצחון ובטחון בחולשת ישראל, ותגובתם בהתאם.

למה זה קורה?

עמיר פרץ וקודמיו נופלים לתוך בור עתיק יומין של חוסר הבנה תהומי הדדי הקיים בין חברות דמוקרטיות לטוטליטריות.

בכל עימות בין חברות דמוקרטית וטוטליטרית, מנסה הצד הדמוקרטי להמנע ממלחמה ע"י ויתורים ונסיונות פיוס. הוא אינו מבין כי היענות לתביעות הצד השני רק תגביר את תיאבונו. הוא אינו מבין כי השליטים הטוטליטריים מפרשים את הגישה הדמוקרטית של פיוס- כחולשה ואינם מבינים כי קיימת תחתית לסיר הויתורים שנועדו באמת למנוע שפיכות דמים. לבסוף, מחוסר ברירה, הדמוקרטיה "נעמדת על רגליה האחוריות", ומגיבה בתקיפות. תמיד מגיע הרגע שבו החברה הדמוקרטית המפונקת מוכנה לשלם מחיר ולצאת למלחמה, להפתעתו של הצד הטוטליטרי.

דוגמאות לכך קיימות למכביר. אמריקה ויפן, היטלר וצ'מברלין, ואפילו ארה"ב ובריה"מ שהמאבק ביניהן הוכרע ע"י מרוץ החימוש התקיף של רייגן ולא ע"י ה"דטאנט" של קיסינג'ר.

אולם אין דוגמה יותר קולעת לכך מזו של ישראל והערבים. עוד לפני קום המדינה, מדיניות ההבלגה של ראשי הישוב שנועדה למנוע עימותים ולהוכיח עד כמה אנו שואפי שלום, הפעילה את "שדה המוקשים" המובנה בראש הטוטליטרי הערבי, גירתה אותם להשתולל לאחר שפירשו את ההבלגה כחולשה וכאור ירוק לרצח וגניבות, בשעה שהכוח המשמעותי ביותר, "ההגנה", ישב בצד ונשך שפתיים. הגלגל החוזר של טרור, איפוק, פירושו כחולשה, הגברת השחצנות הערבית והתסכול היהודי, יוצרת הצטברות נפשית אצל היהודים שלבסוף משתחררת כקפיץ. אז קרה הדבר במלחמת השחרור והערבים ספגו את "הנכבה" – האסון של 1948. האיפוק הישראלי בתקופת ההמתנה של ערב ששת הימים והתגברות השחצנות הערבית שהסתיימה ב"נכבה" של 1967, דומה מאד.

כעת נמצאת ישראל בנקודת שפל חסרת תקדים מבחינת ההרתעה שלה, כשהאיפוק, החנופה, ההתנצלויות וכוונות הבריחה של ראשיה רק שופכים דלק על מדורת השחצנות והחוצפה הערבית. במקביל, בשקט, נדרך לו לאיטו קפיץ פנימי בראשי היהודים, קפיץ שכשישתחרר, יחולל לערבים את ה"נכבה" הבאה. זה יקרה לאחר הרבה מאד הרוגים יהודים וערבים שיכולים היו לחיות לו היתה קיימת הבנה מינימאלית של המנטליות של האויב.

איפוק אינו כח כדברי שרון, איפוק הוא אסון. ישראל משלמת בהרבה דם על שאינה לומדת את הלקח הבסיסי הזה.

בינתיים מציע לנו עמיר פרץ את הפתרון המושלם לבעיית הקסאמים – עקירת מאחזים. אין כמו עימות פנימי כדי להסיח את הדעת מהכישלון המביש שנוצר אצלו בחצר. מעניין מה גורם לו לחשוב כי עליו לתת דין וחשבון לתקשורת ולא לקהל הבוחרים שלו, לשכניו משדרות ולשכבות החלשות.