צריך גם גבורה

יש אוהבים שנפלו בדרך. לעומתם זוגות שביניהם הערכה גם ללא אהבה המשיכו לחיות יחד מתוך רעות. כבוד הדדי והערכה הם אויר הנשימה של בני הזוג.

בית הוא מקום שבו אדם מתגלה כולו כמו שהוא. אי אפשר להסתיר, אי אפשר לטשטש. ולפעמים אין גבולות. דווקא כשהאהבה גדולה, והדגש על ה"ביחד", "רשפיה רשפי אש" (שה"ש ח ו) וצריך להיזהר. האש יכולה לעבור גבולות ולשרוף. נכון, אש האהבה היא אור מאיר ומחמם, שיש להוסיף לה כל הזמן זרדים כדי שלא תכבה. אבל, כמו עם אש, צריך לנהוג בכללי זהירות צריך גם לשמור מרחק, לתת מרחב. הכלי השומר על אש האהבה שלא תשרוף ותכלה, הנו הכבוד. "אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו" (סנהדרין עו ב), ו"שתהיה מכבדת את בעלה ביותר" (רמב"ם פט"ו מהלכות אישות).

היכולת לכבד נובע ממידת הגבורה, והגיבור הוא הכובש את יצרו שלו. הגיבור מצמצם את עצמו ומפנה מקום. אין כאן הקטנה עצמית, להפך: יש פה העצמה. הקב"ה צמצם את אין סופיותו כדי לברוא עולם, בשבילינו. פינה לנו מקום. דווקא הגדול החווה את עצמו מתוך רוגע כיוון שיש לו, יודע לתת כבוד. מתוך נדיבות ורגישות ידע לתת מקום.

היחס הנכון של האיש בבית, מכונה "נוגע לא נוגע", כנשר המרחף על גוזליו. (רש"י דברים לב יא) . כשהנשר שב אל הקן הוא נזהר לא להפחיד, לא להעיק. הוא קרוב אך לא מדי. הוא משרה ביטחון הוא שם, הוא אוהב, אך בו זמנית שומר מרחק. אישה זקוקה למרחב, לאמון ולהערכה. מרחק רב מדי יכול לייאש אותה, מאידך מעורבות יתר דוחק בה וגורם ללחץ. היא רוצה בו זמנית לחוש שהוא שם, שהוא לא שכח, שהוא אוהב וקרוב, ויחד עם זה מאפשר לה חיים. כאשר הוא מתבונן בה, מתוך מרחב, מעריך את מעשה ידיה, ויותר מזה מעריך את תכונות נפשה, מסירותה, זריזותה חכמתה ועוד, היא מקבלת מרחב וערך. הערכה זו מתגלה במבטו, בדיבורו המהדהד בליבה ומעניק לה כוח ושמחה. היא חייבת לחוש בוודאות לשמוע באזניה, שהיא יקרה באמת, חשובה לו מכל דבר בעולם. לא מספיק שהוא מכיר בכך שהכל בא לו מכוחה, היא רוצה לחוש בכך.

ר' איסר זלמן מלצר היה עוצר לפני הכניסה לביתו, מניח יד על המזוזה, מתרכז ואחר כך נכנס במתינות. שאלו תלמידו למה? והוא ענה: "אני מגיע מהעולם הגדול ומכניס הביתה את הכל. כל התסכולים הכעסים, הכל. והיא מחכה. לשם כך יש מזוזה. פילטר. גבול. גבול בין חלל הבית לחוץ. לא הכל צריך להכניס ולא הכל צריך לצאת. אני מתרכז חושב על אשתי ונכנס." ראש ישיבה גדול עבד על זה, עבד על הכבוד לאשתו.

הכבוד נובע מגבורה, מיראה בנפש. יראה איננו פחד, יראה אותיות – ראיה, ויש דרגות בראיה. יש ראיה חיצונית הרואה את המעטפת, ויש קליטה לעומק, ראיה פנימה. לעיתים המרחק, המרחב במקום ובזמן מאפשר ראיה. כוכב בשמים ינצנץ אלינו ממרחק עצום. "מרחוק ה' נראה לי" (ירמיהו לא). המרחב מאפשר לחוש את הזולת, ויוצר כבוד לאדם שלם בעל רצון ומלכות.

ועליה לזכור: יש גם לו הצורך במרחבים משלו. כשהוא מגיע הביתה תני לו זמן. שיירגע, שיחליף כוח. לוקח מעט זמן לעבור לתדר ביתי משפחתי אינטימי. בכלל, הכבוד הוא הדבר הכי חשוב שאישה יכולה לתת לבעלה. כבוד אל כל האישיות שלו. שחסרונותיו יתקבלו כפרטים שאינם סותרים את המכלול. עליה למצוא בבעלה את הגודל. וגודל אפשר לראות מתוך מרחב. גם אם אינו רודף כבוד, המכבדת באמת, תחזק לבעלה את תשתית החיים, את הכוח ליצור ולעשות, וכבוד פנימי בלב חשוב מסממנים חיצוניים. אם הוא מרומם בעיניה ממילא תהיה מרוממת בעיני עצמה. כל מחמאה, התייחסות שלו יסב לה עונג, והקשר כולו יקבל גובה. כל כלה רוצה שחתנה יהיה לפחות טיפ טיפה גבוה ממנה. זהו הביטוי החיצוני לגעגועיה הפנימיים להיות לצידו של הגדול ממנה. בהמשך יהיה לה חשוב הרבה יותר הגובה הרוחני פנימי. ה"מקטינה" את בעלה המכווצת אותו, פוגעת קודם כל בעצמה. אישה לא תמיד מודעת לכך שהמשקל (כובד), המקום, החשיבות שהיא רוחשת לבעלה יוצרים אותו - "איש יולד בה" (תהילים פז ה). תיצרי אוירה בה את והילדים מעריכים ונותנים לו כבוד, זהו כבוד הבית כולו. ואז תהיי "המשפיע למשפיע" והוא יחזור ויאמר לך בהערכה "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה".