|
הצעת פעולה: צפירת אבל בעוד כחודשיים יחול יום השנה לגירוש גוש־קטיף וצפון־השומרון. בדף זה אנחנו באים להציע דרך לציון היום, באופן שלדעתנו יהיה היעיל ביותר מבחינת צריבת התודעה הישראלית.
צפירת יום הזיכרון הסמל הבולט ביותר של אבל בחברה הישראלית, כפי שהוא עוצב בהצלחה מדהימה על־ידי מדינת ישראל הוא צפירת יום השואה ויום הזיכרון לחללי־מערכות־ישראל. אין בידינו דרך להפעיל את הצפירה ביום שנקבע כיום הזיכרון לגירוש (י' באב?), אבל יש לנו דרך להפעיל צפירה משלנו, שתישמע בכל הארץ. בשעה מסוימת שתיקבע מראש, נהגי המכוניות שישתתפו בפעולה יעצרו את רכביהם בצידי הכבישים (עדיף בתחומי העיר), וייצאו מרכביהם. במשך דקה (או שלושים שניות או כל זמן אחר, שיקבע כאופטימלי) הם יצפרו ולאחר מכן ימשיכו בנסיעה רגילה. ההתנהגות היא ההתנהגות של ימי הזיכרון הממלכתיים בשעת צפירה, אבל ההבדל הוא שאת הצפירה הזאת הנהגים מחוללים בעצמם. בעיית הסינכרון של הפעולה בין הנהגים השונים נפתרת בקלות על־ידי האזנה למהדורת החדשות של תחנת רדיו אחת שתיקבע מראש, והתחלה של הצפירה בתחילת המהודרה, למשל. על־מנת שנהגי המכוניות האחרים יבינו במה מדובר ללא צל של ספק, אולי כדאי לנהגים היוצאים מרכביהם להניף דגל או סרט כתום או שחור. רציונל קצרצר אנחנו מאמינים באמת ובתמים שכל עצרת המונים וכל הפגנה תחסל את הפוטנציאל של היום הזה, מכיוון שהיא תתוייג כהפגנת ימין זניחה, ועכשיו פשוט הפגנה של המגזר הדתי־לאומי גרידא. כל מסר פוליטי שהיום הזה ישא, וכל אזהרה קונקרטית לגבי העתיד ינטרל את הפוטנציאל של היום כיום אבל לאומי. לצפירה יש את כל האמצעים לחקוק את היום הזה בתודעה, משום ש: 1. היא סמל ראשון במעלה במדינת ישראל לאבל ולשכול – סמל שמובן לכל ישראלי בכל מקום (בניגוד למשל ליום צום, שנראה לציבור הדתי כמובן מאליו, אך לא ברור כלל ועיקר לציבור הישראלי בכללותו, ולכן גם לא יעיל). 2. איש לא יכול להתעלם ממנה, כי לא ניתן אפילו להסית ממנה את המבט – רק לסתום את האזניים. 3. היא נמצאת בכל מקום בארץ, בניגוד להפגנה, שאותה ניתן לראות, אם בכלל, אך רק דרך הטלויזיה ודרך הפרשנות שלה. 4. השימוש בצפירה, כבסמל לאומי, שלא על־ידי האליטה השלטת או על־ידי המדינה, אלא דווקא על־ידי הקבוצה הכי מושמצת בעם, הוא קריאת תיגר רבתי על ההגמוניות של הממשלה, ושל כל האליטה הישראלית. זהו גם מעשה אמיץ, שיזקוף את גבנו שלנו, וגם ללא ספק יפחיד את אלה שראוי שיפחדו. 5. קשה לאמוד את היקף התופעה, ואת מספר המשתתפים. אם עשרה אחוזים מהמכוניות בשטח מסוים צופרות, כבר אי־אפשר לדעת כמה צופרות וכמה לא, מה שרק מועיל לנו. רעיון זה מלווה בחשש שמשמעות הפעולה תובן שלא כהלכה. את כל המבצע הזה חייבת ללוות הסברה פשוטה ועיקשת: אין אנחנו משווים את הגירוש לשואה, ואין הוא שקול בעינינו למותם של כל חללי מערכות ישראל מאז ועד היום. לא בהשוואה אנחנו מתעסקים, אלא בקריאת אבל. כמו כל רעיון שנושא שיש בו פוטנציאל משמעותי של השפעה על דעת הקהל (אולי לדורות) גם ברעיון זה יאבקו כל אנשי השמאל, התקשורת והממשלה. זו תהיה מלאכה לא פשוטה למנוע את חזרתו של אפקט מגני־הדוד הכתומים, אבל ניתן לעשות זאת, כי כאן ההסברה פשוטה יותר. רעיון זה הוא בהחלט בר ביצוע, אבל לשם כך יש להפיץ אותו, ולקנות עבורו תמיכה של אנשי ציבור. כרגיל, יש לשם כך המון זמן, ואין לשם כך זמן כלל וכלל.
|
