החטוף גלעד שליט ומוסר יהודי

באורח מפתיע ובלתי אופייני אולמרט , פרץ והגברת לבני מכריזים שוב ושוב, שבשום אופן לא יסכימו לשלם תמורת שחרורו של החייל החטוף, גלעד שליט, בשחרור מחבלים.

אולמרט אינו טיפש, והלא רק טיפש יתחייב היום בפומבי על דבר שהוא מתכוון להפר אותו למחר. על כן נראה, שכרגע כוונתם שלא לשחרר מחבלים היא אמיתית.

עמדה זו מעוררת שתי שאלות: האם יש סיכוי שהם יעמדו בסירובם, ומה הסיבה שהאישים האלה, בעלי מנטליות של "שלום עכשיו", נוקטים לפתע עמדה שהיא לכאורה ניצית שבניצית?

נבדוק תחילה, מדוע אנשי המקצוע שוללים מכל וכל החלפת החטוף במחבלים, למרות שכך נהגו כמעט כל ממשלות ישראל. אלא שדווקא הנסיון הזה מרתיע. השחרור הסיטונאי בעיסקת ג'בריל הוא הוא שגרם לאנתיפאדה הראשונה, שהפכה ציבור ש-21 שנים קיבל בדרך כלל, להוציא תקריות פה ושם , את השלטון היהודי כעובדה מוגמרת, לחברה מתקוממת ומתמרדת, שמוויתור לוויתור, מנסיגה לנסיגה, הפכה להיות לנו לאויב מר וקטלני.

יש סיבה נוספת. החטיפות הפכו אצל הערבים לספורט לאומי. החיזבללה הכריז על עונת צייד פתוחה, שבה הערבי הוא הצייד, והיהודי – כל יהודי, מטף ועד זקן - הוא הניצוד. מה היתה מלכודת הסמים שטמנו לטננבוים , אם לא צייד? ועובדה, הטרף נכנס למלכודת, והממשלה היהודית אחריו. וכפי שהפעולה על יד כרם שלום היתה גרילה סטייל חיזבללה , וכנראה גם בהדרכת חיזבללה – כך אופנת החטיפות באה משם, וכבר תפסנו את החוליה שניסתה לצוד את שתי הנערות ע'י רחלים שניצלו אך בנס, וכבר קיפד את חייו עוד נער חטוף, אליהו אשרי, הי'ד .

וההמשך מפחיד: מי שחודר מעשה שיגרה לתוך בתי תושבים, בשרון למשל, וגונב את מפתחות המכוניות מתוך כיסי בעלי הבית הישנים, מי שגונב מאתנו זה שנים הכל – מטרקטורים וכוורות דבורים ועד לרפתות שלמות והכביסה שעל החבל, לא יתקשה לשוטט בלבוש ישראלי, בתוך מכוניות גנובות, ולצוד בקלות הולכי רגל בודדים. מי שאין לו עכבה מוסרית לבצע פשעים כאלה, סופו שיצוד מישהו, ומספיק שרק נסיון אחד מתוך עשרות יצליח, כדי להפוך את חיינו לגיהנום .

ובכל זאת, יש להניח שאולמרט , למרות יודעו כל זאת, ולמרות הצהרותיו, יתקפל לבסוף, יסכים ל"עיסקה ", ויהפוך את כל עם ישראל לעדר צאן, שהזאב בוחר לו מתוכו כל פעם כבש אחר לטרוף.

הסיבה היא, כמאמר הנביא: "זורע רוח, סופתה יקצור": תרבות ה"עכשיו",ש"שלום עכשיו" היא רק הפן הפוליטי שלה, מתנקמת. כבר עכשיו התקשורת מפעילה לחץ על הממשלה, רומזת, שואלת שאלות, חוקרת שתי וערב: מה נשתנה? מה פתאום ישראל תשנה ממנהגה ותתעקש הפעם? וכבר שלפו את נשק יום הדין, את "המוסר היהודי". בתקשורת העויינת לא פעם לועגים לדת ולדתיים, אולם כשענין פלסטיני דוחק עולה לסדר היום - פתאום נזכרים "במוסר היהודי", מגלגלים עיניים חסודות למרום וטוענים ל"מצוות-על", כביכול, לפדות שבויים בכל מחיר. אכן, פדיון שבויים זו מצווה גדולה מאד, אך בפירוש אוסרים לשלם יותר מדמי השוק, כדי שלא לעודד עוד חטיפות. כלומר – ההיפך הגמור!

יהודי גרמניה במאה ה-13 שילמו את מיסיהם לשליטים המקומיים. בא הקיסר רודולף הראשון מבית הבסבורג והטיל עליהם מס נוסף, על תקן "עבדי אוצר המדינה", מס שהוריד אותם ואת רכושם למעמד של היותם נחשבים "רכוש הקיסר". בתגובה, עזבו אלפי יהודים את גרמניה, וביניהם המרה'ם מרוטנבורג הנערץ, גדול חכמי ומנהיגי הדור, שהנהיג את תנועת העזיבה. אולם, הוא נתפס באיטליה, הוסגר לקיסר והושלך לכלא, ושם נשאר עד יום מותו, וגם את גופתו לא שחררו במשך ארבע עשרה שנים. היהודים אמנם היו מוכנים לפדות אותו בכסף רב, 23,000 ליבראות כסף, אך דרשו שהתשלום לא ייקרא ולא ייחשב כמס לקיסר, ולכך הקיסר לא הסכים. על העניין העקרוני הזה התעקשו היהודים, על דעת הרב השבוי בעצמו – וכאמור, עד הסוף המר. איפה היהודים "הגלותיים" האלה לעומת צברינו "הגאים והזקופים", במרכאות כפולות ומכופלות?

גם אם יש לאולמרט ולאנשיו כוונה כנה ואמיתית שלא להתקפל הפעם, החינוך הקלוקל – השמאלני, האגואיסטי, קצר הנשימה – יתנקם בבעלה של עליזה ובאבא של דנה, והוא ייאלץ להכנע לגולם העכשוויזם , הוותרנות, הנסיגה, החולשה, הנהנתנות, החשבון קצר הימים על חשבון העתיד ולמסד את החטיפות, אשר מי יודע לאיזה מימדים הם עלולים להגיע.

ומכאן לקושיה הגדולה, מה פתאום מגלים ראשי ממשלת קדימה עמדה קשוחה כל כך כלפי ממשלת החמאס ? שום ממשלת ימין (או מה שכינינו בטעות "ימין") מעולם לא גרשה חמסניקים תושבי ירושלים מן העיר, לא השליכה לכלא "שרים" ו"חכ"ים " מן החמאס , לא איימה בפומבי על חיי "ראש ממשלה" פלסטיני, גם לא על הפושע והרוצח ערפאת , שלידו – איסמעיל הנייה הוא צדיק! ושום ממשלה בישראל לא פתחה במיבצע צבאי שאחת ממטרותיו היא הפלת "ממשלה" פלסטינית.

מה יום מיומיים? כאשר מעיינים בשאלה הזאת מגלים שאולמרט , בעולמו הפנימי, הוא באמת שמאל שבשמאל, מפני שרק שמאלן בנשמתו מוכרח להלחם מלחמת חורמה בשלטון החמאסי ברשות הפלסטינית.

אסביר את דברי. בשביל יהודי לאומי אין הבדל בין אסמעיל הנייה לבין הרשע מחמוד עבאס , הלא הוא אבו מאזן, מממן הטבח במינכן והאיש שקוראים לו "מכחיש שואה", אבל הוא גרוע מזה: הוא טען בעבודת הדוקטורט שלו שהנאצים והציונים ביחד ביצעו את השואה. הציונים – כדי לדחוף את היהודים לפלסטינה. גם הנייה וגם אבו מאזן הם אויבינו. להיפך, שלטון הפת'ח הוא אולי יותר מסוכן לנו משלטון החמאס , מפני שהפת'ח נותן להוזי ורמאי השלום היהודים מראית עין של סיכוי לשלום, ואילו החמאס מתעקש לומר את האמת, שפני כולם, כולל "מתוני הפת'ח , לשחרור חיפה ויפו. ותמיד ההונאה מסוכנת מן האמת.

את התהום בין ימין לשמאל בתוך העם היהודי ניתן לאתר בקלות: הימין רוצה את ארץ ישראל, השמאל רוצה את השלום.

יהודי לאומי רואה אויב בכל מי שרוצה להוציא מידיו ולו סנטימטר מארצו, ומה זה חשוב אם באמצעות מלחמה וטרור או משא ומתן? פטריוט אינו מוותר על ארצו גם לטובת לורד אנגלי. לכן, עליית החמאס לשלטון אצל הפלסטינים אינה נראית לימין כמהפך כ'כ גדול. הלא גם דברי השלום של אנשי הפת'ח הם שקר וחתימתם לא שווה את הנייר.

יהודי לאומי, כאשר פורצים מעשי איבה בינם לבינינו, יגדיר את מעשי האיבה כמלחמה וישאף לנצחון , ויש לו גם מטרת מלחמה, איסטרטגיה של נצחון : כל מה שמרחיב, מבסס, מבצר, משריש, את אחיזתנו בארץ מולדתנו. כי בעיני יהודי לאומי המלחמה היתה , הווה, ותמיד תהיה – על ארץ-ישראל, ואיך מנצלים את המומנטום של התוקפנות הערבית כדי להרחיב את ההתישבות . למשל, כדי לשוב ולבנות את אלי סיני, ניסנית ודוגית שהם היום אתרי שילוח של טילים או כדי לשוב אל גוש קטיף, שרק כל עוד הוא קיים ניתן להחזיק בציר פילדלפי , שעכשיו הכל רואים, כי רק משם ניתן לשמור על הנגב. זאת – שלא לדבר על זכותנו לכל פינה בא'י ועל היצר להשיב אליה את עם ישראל.

והיפוכו אצל השמאל. אצלו – ארץ ישראל אינה ערך. ערך – הם החיים הטובים, שהוא קורא להם "שלום", ואם שלום אי אפשר להשיג, הרי לפחות – "שקט", ובשביל זה מספיק להתכנס בפינה קטנה ואין צורך בארץ מולדת – כי אם ב"פרטנר", שותף פלסטיני לאשליית ה"פתרון", כדי שאפשר יהיה לומר "שלא לנצח תאכל חרב".

אם יאמרו ליהודי לאומי: תוכל לקבל את ארץ ישראל, אולם בהיות הערבים מה שהם – אין סיכוי לקבל גם את הארץ וגם שלום, הוא יקבל "דיל" כזה. הוא הרי אמון על כך, ש"ארץ ישראל נקנית בייסורים". מן הטעם הזה ספגו אנשי גוש קטיף 5,000 פצמ"רים כמעט ללא תלונה, ואלו אנשי שדרות שאינם רעים מהם – אלה הן אותן המשפחות! - אינם מוכנים, ובצדק מבחינתם, להשלים עם חיים תחת איום של טילים. מפני שאמרו להם שהם שייכים למסגרת של עיר רגילה בישראל, לא למסגרת חלוצית. ומעיר רגילה בישראל דהיום אי אפשר לדרוש לוותר על "השקט" לטובת האידיאל של ארץ ישראל.

שמאלן, אם ישתכנע שלעולם לא ימצא פרטנר פלסטיני אמיתי שלא ירמה אותו, ולעולם לא ישיג חתימת אמת פלסטינית, ולעולם לא יהיה פה שלום כמו בין בלגיה להולנד – יסיק ככל הנראה את המסקנה ופשוט יהגר מכאן.( "יהגר", לא "ירד", כי כך התקשורת העויינת מכנה גם את העלייה לארץ וגם את הירידה ממנה – "הגירה" בלבד).

וכך הגענו אל הסיבה, מדוע מתייחס השמאל לעליית החמאס לשלטון כאל אסון קיומי. מפני שאם כתוצאה מנסיגה מן הרצועה ומצפון השומרון והרס 25 יישובים – לא הפלסטינים ה"מתונים" מתחזקים, כ'א החמאס עולה לשלטון, הרי נשמטת הקרקע מתחת לשלום, לסיכוי למשא ומתן ולדו-קיום. בהתמוטט החזון שלהם, כלומר באין פרטנר, לא נותר כל טעם לחייהם כאן.

לכן הימין לא יצא מכליו נוכח עליית החמאס , ודווקא שמאל אמיתי, שמאל תמים שהאמין באמת באפשרות של שכנות טובה עם הערבים על בסיס וויתור שלנו על יש'ע ומזרח ירושלים ו-וויתור שלהם על ישראל של הקו הירוק, למה השמאל הזה – חרב עליו עולמו עם עליית החמאס .

ולכן טמבל נאיבי, " שלומניק " תמים, אוחז עדיין בכנף בגדו של אבו-מאזן חדל האישים, שבמוחו המבולבל מצטייר כהתגלמות "הערבי הטוב", זה שאינו רוצה את יש'ע רק כמנה ראשונה, כי אם כארוחה עיקרית, ואחריה יהיה שבע.

ולכן, כיבשת-השלום הזאת, דווקא היא הופכת לפתע לנמר טורף בהתנגדותה לחמאס . מכאן הפעולות התוקפניות להפלת החמאס ולהחזרת הפת'ח ועמו אשליית השלום, כי ללא האשלייה הזאת השמאל אינו מוכן, אינו יכול, לחיות כאן בכלל.

אולמרט ופרץ היו משחררים מחבלים בכיף תמורת החייל החטוף, לו בראש השלטון הפלסטיני עמד הפת'ח , הפרטנר מאוסלו, הפרטנר למפת הדרכים. מה שמפריע להם הוא שחרור מחבלים לחמאס , שכמוהו כהודאה שאין ולא יהיה "תהליך שלום", כ'א רק תהליך של וויתורים מול איבה, של כניעה מול סחטנות, מלחמה ערבית על הארץ והתגוננות יהודית מבלי לדעת על מה ולמה, ללא תכלית.

כל השנים היו בלבי רגשי טינה ותרעומת כלפי השמאל.

היום - אני מרחם עליהם.