הלמינג הישראלי

*מאמר זה פורסם לראשונה בבטאון רכבת ישראל

הישראלי המצוי חש עצמו כיום כפריט חסר ישע בעדר למינגים הדוהרים אל מצולות הים.

התופעה הישראלית לא אובחנה מעולם. מעולם לא החליטה מדינה להתאבד. ההיסטוריונית ברברה טוכמן, בספרה מצעד האיוולת, בוחנת שבעה מקרים בהם ראשי מדינות פעלו נגד האינטרס של עמם. היא מנסה להבין מה הביא את ההנהגה הטרויאנית לפתוח את שערי העיר בפני הסוס הגדול שהוצב שם. או מה הביא את ההנהגה האמריקנית להסתבכות בויטנאם. אך ככול שתפשפש במצעדי האיוולת לאורך אלפי שנות היסטוריה אנושית, לא תמצא משהו שמתקרב לזה הישראלי. הטרויאנים ראו סוס – אויביהם התחבאו בתוכו. המנהיגים הישראליים לעומתם, ראו את מה שכולנו ראינו והזהרנו מפניו. פרס וביילין ושלל אנשי האקדמיה, הפיקוד הבכיר, ופרשני התקשורת – כולם ידעו בקיץ 95 שהם פותחים את שערי הארץ לארגון הטרור הגדול בעולם. הילדים שמימין צעקו "המלך עירום" – "יהיו קטיושות על אשקלון" – "אל תתנו להם רובים" – אבל ה"חכמים" גיחכו, "אתם חיים בעבר" הסבירו – "עכשיו יש מזרח תיכון חדש..."

פרס, ביילין וחבריהם אינם משלמים את מחירה הנורא של איוולתם. נהפוך הוא. את תיאורית אוסלו הצליחה הגווארדיה הזו לאכוף על ההוויה הישראלית בעומק שכזה, עד שמי שניסה לצאת נגדה הוצא אל מחוץ לגדר. עד מהרה הצטרף הימין הרופס אל אותו נתיב – נתניהו כבר חיבק את ערפאת בשתי ידיו וצרף אל מרוץ הלמינגים הישראלי – גם את המחנה הלאומי.

כיום כבר נגמרו התירוצים. איש כבר לא משלה את עצמו שמתנהל כאן תהליך שלום. איש גם לא מאמין לשפה האורווליאנית כאילו עוד גירוש יביא להתנתקות מהבעיה – כולם חוזים בתוצאות הרמיה העצמית - מהר,חד,ואכזרי.

אך הציבור כבר התרגל לכך שאם הצביע שמאל – קיבל שמאל, ואם הצביע ימין קיבל עוד יותר שמאל, ובעצם אין לו זכות בחירה ולא נותר אלא לרוץ עם כל העדר.

מדוע ראו הילדים האמוניים את מה שנעלם מעיני ה"חכמים הנאורים"?

לילדים היו משקפיים מתאימים שרק איתם ניתן לראות ולהבין את המציאות הישראלית. הילדים הללו הביטו על המציאות במבט של אמונה יהודית. בארץ ישראל – לא ניתן להבין את המציאות בלי אמונה שכזו.

בכדי לעצור את מרוץ הלמינגים אל הקטסטרופה – אנו זקוקים למנהיגות החמושה במשקפיים הללו.