|
מה עדיף להפסיד, עשרת אלפים ש"ח, או מאה מליון? בדיחה ישנה אומרת כך – אם אתה חייב לבנק עשרת אלפים ₪, יש לך בעיה! אבל אם אתה חייב לבנק מאה מליון – יש לבנק בעיה...
בישראל - המחיר עבור מחדליך קטן - ככול שהמחדלים גדלים. בפוליטיקה הישראלית – המצב חמור פי כמה. על מחדלים קטנים משלמים מחיר גדול, על מחדלים גדולים – לא משלמים מחיר כלל, ועל סיכון המדינה ממש – מקבלים פרס. למשל: עבור מקרים כגון השוחד של אריה דרעי או ההצבעה הכפולה של יחיאל חזן, משלמים הפוליטיקאים הישראלים בישיבה בכלא. עבור מגע אסור עם האויב בשעת מלחמה, עידוד חטיפות של חיילים, והתנהגות כללית העונה לכל ההגדרות החוקיות של בגידה, משלמים חברי כנסת ערביים – אפס. אך בשונה מחוקי הכלכלה הישראלית – בפוליטיקה הישראלית זה לא נעצר באפס. בפוליטיקה – אם המטתה קטסטרופה נוראה על המדינה כולה – אתה מקבל פרס. קחו למשל את שמעון פרס. האיש הביא לכאן את ארגון המחבלים הגדול בעולם, נתן לו חצי מדינה, פירנס אותו על חשבון עניי ישראל וכתוצאה מכך החלו אוטובוסים להתפוצץ, אלפי אנשים נהרגו, בכל בית קפה יש היום צורך בשומר וכולנו מתחבאים מאחורי חומות גדרות ובטונאדות . כפרס על השירות המוצלח לציבור, קיבל פרס את פרס נובל לשלום, הוא נחשב לאחד האנשים המכובדים במדינה ופרשנותו נדרשת בכל אמצעי התקשורת. או קחו למשל את אהוד ברק. האיש הבריח את צה"ל מלבנון, פעולה שהמחבלים עצמם הודו שהציתה את האינטיפאדה השניה. אך חמור פי כמה, יציאת צה"ל מלבנון הכניסה את חיפה וחדרה לטווח טילים של החיזבאללה, טילים העשויים להכיל ראשי נפץ כימיים. כלומר בנזיד אהדתן של ארבע אימהות והתקשורת, הפך ברק את כולנו לבני ערובא של נסראללה. עכשיו כשאנו שוב שקועים עד צוואר בבוץ הלבנוני, אך בלי יכולת להגן לא על ישובי הצפון וגם לא על חדרה, מה המחיר שישלם ברק עבור שירותו המצוין? כמובן – שלל הזדמנויות להופיע באולפני התקשורת מחויך כדרכו, מכופתר ומעונב - פרשן מומחה... ויש עוד הרבה דוגמאות השאלה היא כיצד זה קורה. התשובה היא – שבעניני נסיגות, התנתקויות והתכנסויות – קיים בישראל קרטל של רעיונות. את תוצאת ה"התנתקות" כולנו חוזים בעיננו. מי שחשב שאת מחיר הגירוש ישלמו המגורשים בלבד – אינו קולט את היקף הקטסטרופה שהמיטו האחראים למהלך – על החברה הישראלית כולה. אנו רק בפרומו... אך אל דאגה - איש מן הפוליטיקאים לא יידרש לשלם את המחיר. נהפוך הוא, הם יקבלו, כרגיל, פרסים עבור שירותם המצוין. אהוד אולמרט - יד ימינו של שרון בביצוע המהלך המבריק הזה, כבר קיבל בתמורה את ראשות הממשלה. בנימין נתניהו שיכול היה למנוע את החורבן אך נצמד לכיסאו (מפנטז על ראשות הממשלה שתיפול לידיו אחרי החורבן) - הוא ייקרא עכשיו לממשלת אחדות עם אולמרט תמורת תפקיד שר הביטחון או משהו בדומה לזה. כי הרי אולמרט מאבד גובה. ראו את מאיר שטרית – פוליטיקאי ממולח שכבר חש את ספינתה המתנדנדת של קדימה ומגשש דרכו חזרה לליכוד. ביבי כמובן יקפוץ על המציאה, ובתמורה לכניסתו לממשלה ייתן לשמאל (שוב) את הלגיטימציה של הימין. מי יודע – אולי גם ליברמן ובני אלון יצטרפו – אחריות לאומית – אתם יודעים... אז תהיה לנו ממשלת אחדות מפוארת – קואליציה מקיר לקיר, המורכבת מכל המנהיגים האחראים למחדל. עכשיו בזכות התנהלותם עד כה, הם יזכו בשררה ללא אופוזיציה – גן עדן של ממש לכל פוליטיקאי. תאמרו – מה רע? במצב חרום צריך להתאחד לא? טוב אז נחזור לדוגמה הכלכלית איתה פתחנו. מה קורה עם כל החברות לייצור גבינה לבנה מתאחדות וקובעות יחדיו את המחיר? התשובה היא ש גם אם הן מוכרות גבינה מקולקלת, הן יכולות לגבות איזה מחיר שיתחשק להן. השוק נשבר, אין תחרות, והשליטה המוחלטת עוברת לידי היצרנים. הם יחגגו ולנו תכאב הבטן. מסיבה זו קיים הממונה על ההגבלים העסקיים, והקמת קרטל שכזה הנה עברה פלילית. ומה קורה אם כל המפלגות מתאחדות? כמו בסיפור של הגבינה – הן יכולות לעשות מה שהן רוצות, למכור לכולנו רעיונות "מסריחים", לאלץ אותנו לאכול את הסחורה, ולקבל בתמורה מחיר מפולפל. זהו בעצם כל הסיפור של ממשלת אחדות. המצאה ייחודית של הדמוקרטיה הישראלית שנראתה לאחרונה בזמן הבליץ הגרמני על בריטניה וגם אז - לתקופה מוגבלת מאוד. ממשלת אחדות משמעותה לחיצה על כפתור hold של הדמוקרטיה. מדובר פשוט בקרטל פוליטי השובר את שוק הרעיונות. ממשלת אחדות משמעה שיצרני הרעיונות – קרי המפלגות, עושים יד אחת נגד הצרכנים – כלומר ציבור הבוחרים, ומבטלים למעשה את הדמוקרטיה. קרטל פוליטי מסוכן פי כמה מקרטל כלכלי. לא במחירי מוצרים עסקינן, אלא בחייה של אומה. אך על מה שנחשב בכלכלה לעברה פלילית, בפוליטיקה יקבלו השותפים פרס. זה יכול להיות נחמד – אילולי הקטסטרופה שרק תלך ותחריף. כי הרי לא לביבי, לא לאומרט, וודאי שלא לפרץ – יש פתרון כל שהו. הם הרי יצרו את הבעיה. בנקודת רוויה כל שהיא יאלץ הציבור בישראל להכיר בכך שמנהיגיו מימין ומשמאל שבויים בקונספציה שגויה ואינם מסוגלים להתמודד עם אתגרי המציאות. בשלב ההוא כבר לא ניתן יהיה לחנוק את קולה של האלטרנטיבה הרעיונית ההולכת ומתגבשת כיום.
|
