|
*מאמר זה פורסם לראשונה באתר NRG בסיון (יוני) תשס"ו
במלאת עשור ללחיצת היד המפורסמת של רבין וערפאת, התקשר אלי שדרן נחמד מרדיו הים האדום באילת. כפי הנראה זכיתי לארגן את ההפגנות הנמרצות ביותר נגד הסכמי אוסלו, במסגרת תנועת 'זו-ארצנו' שהקמתי באותם ימים. באילת חשבו שבמבט לאחור - יהיה מעניין לנתח את משמעות ההסכם ההוא, גם מן הזווית שלי. "שמעת פעם על אוטובוס אגד שהותקף במעלה עקרבים בדרכו מאילת?" – שאלתי את השדרן. "וודאי!" - ענה הבחור – "נכנסו פידאיון מירדן – מתישהו בשנות החמישים" "נכון" – עניתי – " מתישהו בשנות החמישים, לפני שאני נולדתי ולפני שאתה נולדת ובכל זאת שנינו זוכרים היטב את האירוע" "נו?" "עכשיו שים לב! – האם אתה מסוגל להגיד לי מתי הותקף אוטובוס אגד האחרון – בשנה שעברה?..." מבחינה חומרית, מדינת ישראל בשנות החמישים לא הגיע לקרסולי המעצמה האזורית שהנה כיום. הגבולות היו פרוצים, נסיעה לאילת דרך הערבה היתה בלתי אפשרית, הסורים ישבו על הכינרת, המצרים ישבו ברצועת עזה, היה קיצוב במזון, ובכל זאת – דמנו היה אז סמוק כ"כ, ש11 הרוגים באוטובוס מאילת כמעט והביאו להכרזת מלחמה על ירדן. היום – יביאו 11 הרוגים להתלבטות אם מדובר בעליית מדרגה – או עדיין לא... דמנו כבר לא סמוק כל כך – הוא הולך ומחוויר, איש לא זוכר את הטבח האחרון, שומר בכל בית קפה הוא עניין שבשגרה, בנגב ובגליל אנשים חיים בתוך רולטה רוסית שכזו, אט אט הטווחים משתפרים ודוחקים את אזרחי האימפריה האזורית למרכז כשלכולם ברור שזו רק שאלה של זמן מתי תהפוך גם תל אביב לשדרות. אז למה פעם כשהיינו כל כך חלשים – חיינו נחשבו ובפועל היה ביטחון רב הרבה יותר מאשר כיום כשאנו חמושים מכף רגל ועד ראש ולרשותנו הצבא המודרני והיעיל ביותר במזה"ת. בשנות החמישים עמד לרשותנו נשק סודי שאבד לנו באותה לחיצת יד בין רבין לערפאת. לרשותנו עמד אז - הצדק. כשאומה פועלת מתוך תחושת צדק, היא יכולה להגן על עצמה. כשאובדת התחושה הזו – שום צבא לא יעזור. משמעות לחיצת היד ההיא היתה הכרה בצדק הפלסטיני. כלומר מתן לגיטימציה לעם שהומצא בכדי לרשת את ארצנו. הלחיצה הזו אמרה משהו כזה: ...בעצם אתם צודקים, אנחנו בסך הכל חבורה של קולוניאליסטים לבנים שהגיעו מאירופה ודחקו את רגלי הילידים הפלסטינים המסכנים. אבל אתם יודעים מה – למה לריב, הרי אין לנו לאן לחזור, ראיתם מה עשו לנו באירופה, אז בואו נסכם שעד לקו הירוק תסכימו לתת לנו לשמור על מה שגזלנו מכם... ומאותו רגע החלה הספירה לאחור. אין זה משנה כמה נוותר, ואין זה משנה כמה הם יהיו ברוטאליים. העולם מסתכל על שני הצדדים ורואה צד צודק (אולי לא כל כך נחמד, אבל אתם יודעים, לחלשים מותר...) וצד שמודה בפה מלא שהצד השני צודק. אנו נוסיף ונתפורר עד שנאחז מחדש בנשק הצדק. הבעיה היא שבקיץ האחרון הכרזנו מלחמה על הציבור המאמין בו. אך זהו כבר ענין למאמר נפרד.
|
