קיץ תשס"ה - מכתבים שלא נענו

ידידי וחברי לעבודה הרב שלמה גוטל, העביר אלי העתק מכתב ששלח במוצאי תשעה באב תשס"ה לרמטכ"ל, דן חלוץ. כצפוי, המכתב לא נענה. בשל משמעותו המיוחדת של מכתב זה חשבתי שמן הראוי לפרסמו. ברשותו של הרב גוטל, אני מפרסם אותו כאן.

גם אני, אולי מתוך תמימות שהיתה בי, נסיתי במהלך הקיץ הקשה הזה לשלוח מכתבים אישיים לכמה אנשים שגורל העם והמדינה היה תלוי בהם במידה זו או אחרת. על שום מכתב לא קיבלתי תשובה ואף לא אישור על קבלת המכתב. חושבני שגם את המכתבים האלו כדאי להביא לידיעת הציבור.

א. מכתבו של הרב גוטל:

רקע : הרב ד"ר שלמה גוטל נולד בשטראסבורג בשנת 1936. את שנות ילדותו הראשונות עשה בפריס. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היתה המשפחה בחופשת קיץ בהרי האלפים (בתחום צרפת). המשפחה עברה לאזור שלטון וישי בדרום צרפת, ושם ניצלה אחר כך ממות בזכות קצין משטרה שדאג להבריחם מן האקציה הגרמנית בעוד מועד. הרב גוטל עלה לארץ בשנת 1955, למד בישיבת כרם ביבנה והיה במשך תקופה מסויימת בקיבוץ שדה אליהו. תושב ירושלים מאז 1960. נסע לצרפת ללימודים אקדמיים (דוקטורט מאוניברסיטת סורבון בפריס). מרצה במכללה ירושלים.

בס"ד י' במנחם אב תשס"ה 15 באוגוסט 05

לכבוד
רב אלוף דן חלוץ
רמטכ"ל צבא הגנה לישראל
הקריה.

שלום רב,

אני מוצא לנכון להביא לתשומת לבך כי אני, ועוד רבים, נותרנו בחיים בזכות ראש מחוז משטרה שהפר פקודה חוקית...

שלטונו של Petain היה חוקי, הוא קיבל את סמכויותיו באופן חוקי ודמוקראטי על ידי רוב פרלמנטרי עצום שכלל גם את רוב הסוציאליסטים, ואילו Ch. de Gaulle , שלא בפניו, נידון באופן חוקי למוות על המרדה.

לעומת עמיתיו הטוענים עד היום שלא היה עולה על הדעת להפר פקודה חוקית, קצין משטרה זה במקום לשתף פעולה עם הגרמנים, הודיע לאבי ז"ל מראש, על בואם של אנשי הגסטפו ובזה הציל את חיינו.

צבא שהציות לפקודות, אפילו חוקיות, הוא מעל כל הערכים הוא צבא פשיסטי וקציניו קציני סדום!

בכל הכבוד הראוי,
רב ד"ר שלמה גוטל

ירושלים

ארבעה מכתבים שלי :

1. מכתב לאורי בר-לב. רקע : לפני כחמש עשרה שנה שירת אורי ברמאללה. באותה תקופה הקים את 'דובדבן' ונודע כקצין ולוחם נועז ומקורי. מרשימה היתה יכולתו להצליח לשמור על כושר קרבי מעולה לאחר שרגלו נקטעה בעקבות פציעה והוחלפה בפרוטזה. בעקבות לימודי הגיור שעברה אשתו רות, התקרב הזוג לחיי תורה, קנה בית בעפרה, גר כאן כשלוש שנים והיה בקשרים חברתיים מצויינים עם הרבה מתושבי היישוב.

ב"ה ‏כ"א תמוז תשס"ה ‏28 יולי 05

לאורי בר לב שלום

האם זה באמת אותו אדם? האם אותו אורי בר לב שהכרנו והוקרנו לפני שנים בעפרה הוא אותו אדם שעליו אנחנו שומעים כיום בתקשורת? האם ייתכן שהאיש האמיץ והאמין מיסד ומפקד 'דובדבן' שאיתו ועם רעייתו היה לנו קשר אישי כל כך טוב, שהתרשמנו כל כך מהוריו המושבניקים השורשיים, הוא האיש שממונה על העקירה והגירוש?

האם גם אתה משמיע דיבורים מתועבים כמו סגנך המכונה 'ניסו' שדבריו נקלטו במקרה בעדשת הטלויזיה?

האם אתה ישן בלילה כשאתה יודע שעל מצפונך גירוש אלפי יהודים מנחלתם והחרבת מיטב החקלאות של ישראל? האם יש בלבך ספק שהמהלך הזה מקרב את קיצה של מדינתנו היקרה, חלום הדורות במשך אלפים שנות הגלות?

יואל אליצור

עפרה

2. שני מכתבים למועצת יש"ע.

רקע : שלושת הימים בכפר מימון החלו בהתעלות גדולה. לקראת סיומם היתה לי ולרבים אחרים ציפייה עצומה למהלך היסטורי, ציפייה שהתנפצה בבת אחת. משבר האמון במועצת יש"ע היה (ועודנו) עמוק והכאיב לי מאד. רציתי קודם כל להביא בפני חברי מועצת יש"ע את הרגשותי, שלפי עניות דעתי משקפות את הלכי הרוח של רוב הציבור. בשלב שני עוד נסיתי להציע כיוונים לתיקון המעוות ברגע האחרון. את שני המכתבים לא רציתי אז לפרסם ברבים כדי שלא לפגוע ביכולת המנהיגות להנהיג, וגם כתבתי זאת בפירוש. דאגתי שהמזכירה תגיש את המכתבים באופן אישי לידי כל אחד מן החברים. מאחר שלא היתה שום התיחסות לדבריי ואף לא אושרה קבלת מכתביי, אני חושב שכעת ראוי לפרסמם. מבחינתי, המכתבים היו נכונים לשעתם. בינתים חוינו את ה'מפץ הגדול' של הגירוש, עם העוצמה והאטימות הבלתי-נתפסים של המגרשים מצד אחד, ועם התיאום והחיבוקים שבין המגרשים לחברי מועצת יש"ע מצד שני. תוצאות הפשע הלאומי מכים בנו הרבה יותר מהר וחזק מכפי שחשבנו. הרבה דברים שחשנו אז התעצמו, ודברים אחרים צריכים עדכון. אני מגיש כאן את שני המכתבים כפי שנשלחו:

ב"ה יז תמוז

ההחמצה וההטעייה

לכב'

בנצי ליברמן / זמביש / צביקי בר-חי / פינחס / צ'יקו בן זמרה

שלום

חששותי התחילו ביום שני כששמעתי את פינחס בראיון עיתונאי, קובל על כך שהמשטרה עוצרת אותנו בשעה שאנחנו רק רוצים להשמיע מחאה. הכתבת שאלה אותו: האם תוכלו להשתלט על ה'קיצוניים' שלכם? פינחס הביע את בטחונו שכן.

אבל הואיל וכל המבצע הוגדר "לעזרת אחינו הגיבורים", ודובר בפירוש על צעידה לגוש קטיף, אמרתי בלבי: אולי פינחס נוקט בטקטיקה של משה רבנו "דרך שלושת ימים נלך במדבר"... מצאתי את עצמי צועד בתוך ההמון הנהדר והנלהב מנתיבות לכפר מימון. כשחסמו אותנו בדרך, ירדנו לשדות ועקפנו מימין, הוספנו כמה קילומטרים והגענו לכפר מימון. לינת הלילה מעבר לכביש עם כל כך הרבה עם ישראל היתה חווייה גדולה, ומרגשת יותר היתה הפריצה לתוך הכפר בבוקר, כאשר הודעתם ברמקול להיכנס לכפר. אני הגעתי אל הכניסה לכפר ומצאתי מולי שלוש שורות של חיילים ושוטרים שלובי ידיים. עמדנו שם מולם כאלף אנשים ואז תפש מישהו יוזמה והחל לספור: עשר, תשע, שמונה, שבע... שלוש, שתים, אחת, קדימה! ברגע אחד נפרצו שורות החיילים ונכנסנו. לא היתה כאן שום אלימות אלא פשוט התקדמות של אלף איש - "כמות מונעת אלימות".

במשך היומיים שבתוך הכפר האוירה היתה של התרוממות רוח, מפגש מרגש עם טובי נאמני בניו של עם ישראל ועם אנשי כפר מימון הנפלאים. הלילות נוצלו לשיחות מועילות מאוד עם חיילים ושוטרים לאורך הגדרות. השתקתי כמה מחברי שהביעו בקורת על מועצת יש"ע שאינה מנצלת את המומנטום, שמורחת זמן, שמדברת יותר מידיי דברי אהבה מיותרים במקום לעשות מעשים. אמרתי לכל החברים האלה שחובתנו לתת קרדיט למנהיגות, ציטטתי להם את ספר החינוך במצות "נשיא בעמך לא תאור", המסביר שכל קבוצת אנשים הפועלת למען מטרה חייבת להציב בראשה מישהו שיקבל את ההחלטות, וכל זמן שהוא "עושה מעשה עמך", גם אם יחליט ארבעים ותשע מתוך מאה החלטות שגויות, הדבר תמיד יותר טוב מן האלטרנטיבה של "איש הישר בעיניו יעשה". ולפיכך צריכים האנשים לקבל על עצמם לחשוב ולדבר רק טובות על המנהיג שנבחר...

ביום רביעי בבוקר חששותי פגו. בנצי, זמביש וצביקי הודיעו במפורש: הערב יוצאים לגוש קטיף!

יש תוכנית, יש 'דפא' לכל תרחיש, ואם אנשים רציניים כאלה מודיעים - אפשר לסמוך. "תנו בנו אמון, אל תעשו שום פעולה ספוראדית, הערב יוצאים". העצרת ותפילת המנחה לפנות ערב באחדות גדולה יחד עם הרב הישיש המברך אותנו בברכת כהנים, היו נקודת שיא. החשמל היה באויר. הרבבות נשארו במקום ופינו דרך לרבנים וחברי הכנסת, ואחר כך הצטרפו מאחוריהם. התכונננו לקשיים, זהינו את מתקני הזרנוקים המשטרתיים וידענו על הסוסים, את התפלין שלי הכנסתי לתוך שני ניילונים קשורים. הכל היה מוכן לפעולה.

ואז, לאט לאט התברר שכל העוצמה הזאת בוזבזה. ירדנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. תוך כדי התנועה ימינה ושמאלה בתוך הגדרות של הכפר, הפכנו לטיול של בני עקיבא. ברגע שהמערכות הבינו שאנחנו לא גורם שמסוגל לעשות משהו, הבקשה לאישור כזה או אחר ובודאי ה'דרישה' שיבוא הרמטכ"ל היתה ילדותית ומבישה והיה ברור שאיש לא מתכונן להיענות לה. תוך כדי התנועה אני עוד נסיתי להשלות את עצמי שיש כאן איזה שהוא טריק סודי, שבן אדם רציני כמו זמביש לא מסתובב בשטח סתם כך, שבאיזה שהוא מקום יש פה איזה מעבר תת-קרקעי, שכח אחד יטעה וכוח אחר יפרוץ, ועוד כהנה וכהנה... לאט לאט חדרה לתוכי ההבנה שבעצם כלום לא קורה, שהיינו לצחוק.

נסיתי ללמד זכות עליכם שאולי היתה לכם תוכנית שנכשלה. היום אני מבין שמלכתחילה התכוונתם להפגנה בלבד (תחום שבו מועצת יש"ע מצטיינת), וכדי שתהיה רצינית בחרתם להטעות אותנו להאמין שהולכים לגוש קטיף. בתדריכים המקדימים שקדתם לסרס אותנו, שאיש לא יפעל עצמאית, לא יחתוך גדרות ולא יפרוץ. מה יצא לנו? קצת תקשורת אוהדת למשך יומיים-שלושה (אבל בידיעות אחרונות ביום חמישי לא היתה מילה טובה אחת עלינו) ו'השתתפות בצערנו' אפילו מצד ראש המכשלה בכבודו ובעצמו. בכל הופעותיכם הדגשתם את גודל האחדות, אבל מה ערך האחדות אם הדבר שעליו מתאחדים הוא לא לעשות כלום?

ומה עכשיו? האם צריך לפנות את השטח לגורמים אחרים, חזקים יותר, שיגייסו פחות אנשים אבל יידעו להפעילם?

מצפה לתשובה.

יואל אליצור

עפרה 90627

*(המכתב מופנה רק אליכם ולא ניתן לו שום פרסום בבמה פנימית או חיצונית).

ב"ה כ' תמוז

מה עושים עכשיו?

לכב'

בנצי ליברמן / זמביש / צביקי בר-חי / פינחס / צ'יקו בן זמרה

שלום וברכה

משבר האמון שנוצר לאחר ההחמצה הגדולה ביום רביעי שעבר הוא דבר שאסור להתעלם ממנו. צריך לתקוף אותו באומץ ולחשוב איך לעשות עכשיו את המיטב כדי למנוע את האסון.

המציאות היא שמלבדכם אין עוד גורם בשטח שיש לו הכלים והיכולות להרים מבצע עממי גדול המתקרב לזה שהיה בכפר מימון בשבוע שעבר. מצד שני, אי אפשר לקרוא לציבור שוב כאילו לא קרה דבר.

לדעתי, מערכה שנייה של מבצע כדוגמת זה שהיה צריך לצאת מכפר מימון ביום רביעי שעבר, קרוב יותר ליום הפקודה, היא משימה אפשרית, והיא הדבר האפקטיבי ביותר שיכול לעצור את האסון. אבל זאת בתנאי שהציבור יבין בדיוק את אשר לפניו ויתן שוב את אמונו במנהיגות. אין ספק שהפעם זה יהיה יותר קשה, ושמערכות השלטון יעשו הכל לפגוע בהתארגנויות הרחק ממקום המערכה, סביר שהמנהיגות תיעצר ויהיה צורך בהכשרת מנהיגות חלופית לקראת המבצע ובמהלכו, מערכות לוגיסטיות וכו'.

המלצותי:

א. לצאת בהתנצלות מפורשת בפני הציבור על מה שארע בלילה האחרון של כפר מימון, ולהתחייב שבפעם הבאה כוונתנו לפרוץ באמת לגוש קטיף. להבטיח שכל התבטאות של המנהיגות תהיה בהירה ומעשית.

ב. להציב בראש המנהיגות המאוחדת אישים נוספים שלא 'נשרפו' ביום רביעי שעבר, שהציבור מכיר אותם כאנשים חזקים, כגון אליקים העצני, משה פייגלין או מיכאל פואה. הצבתם בראש תסמל את העובדה שהפעם אנחנו הולכים להיות נחושים באמת.

ג. לקבוע תאריך קרוב ליום הפקודה, אולי בתחילת חודש אב, ולזמן את כל הציבור למקום מוסכם בדרום שממנו תצא הצעידה לגוש. הצעידה הפעם צריכה להיות יותר קצרה ומרוכזת. סביר שהמערכות יעשו הכל כדי לשבש את התכנסותנו עוד לפני התחלת הצעידה וקל וחומר במהלכה, אבל בלי אש חיה אין אפשרות לעצור את הכמויות והאיכויות של האנשים והנוער שלנו.

ד. כל השנים המדיניות שלי היתה להיות 'חפ"ש'. מכיוון שאינני בעל כשרונות ביצועיים ומנהיגותיים, בחרתי שלא להתחכך בין הגדולים בשעה שהם צריכים לקבל החלטות, נהגתי לתת אמון מלא, להשתתף כמעט בכל הפגנה וארוע, לא לזרוק עצות ולא להפריח דברי בקורת גם אם היו מהלכים שלא הסכמתי אתם. ביום רביעי בערב קרה משהו חריג ומסוכן, וחשתי שאני חייב לחרוג ממנהגי. גם את מכתבי הקודם וגם את הנוכחי אני מפנה אליכם ואליכם בלבד, לא התפתיתי לפרסמם בבמה פנימית או חיצונית. מטרתי רק לכוון הבונה והקונסטרוקטיבי.

אני מבקש רק אישור קצר בטלפון או בשורה אחת של דוא"ל, על קבלת מכתבי הקודם ומכתבי זה.

בתפילה ובציפייה לישועה

יואל אליצור

עפרה

3. מכתב ללימור לבנת.

רקע : עלי להודות כי בעבר, לימור לבנת נחשבה בעיני לאחת הדמויות החיוביות ביותר. הופעתה הנאה ודיבורה הרהוט על ארץ ישראל וערכי הנצח של עם ישראל הרשימו אותי. גם כשהצטרפתי לפני שנים אחדות ל'מנהיגות יהודית' בליכוד, חשבתי שבבוא היום שבו מנהיגות יהודית תעלה על המפה הציבורית, לימור לבנת תהיה בעלת ברית טבעית. האכזבה ממנה ומנתניהו ביום ההצבעה על 'פינוי פיצוי' היתה קודם כל בהיבט האישי, כשהתנפץ הבלון וכל עם ישראל ראה מולו אנשים דלים ועלובים שמוכרים את כל היקר והקדוש בעד נזיד עדשים, ואפילו לא מצליחים להעמיד פנים של נאמנות כל שהיא לבוחריהם ולעצמם.

לקראת שנת הלימודים תשס"ו שלחה לימור לבנת, אז עדיין שרת החינוך, מכתב לכל המורים בישראל, ולי בתוכם. שלחתי תשובה.

לכב'

שרת החינוך

לימור לבנת

קיבלתי היום מכתב בחתימתך שבו את מאחלת לי שנת חינוך פוריה ומוצלחת. בין השאר כתבת:

"שנת הלימודים הקרובה מציבה אתגר גם בקליטתם של ילדים רבים תושבי גוש קטיף ורצועת עזה בבתי ספר רבים ברחבי הארץ. אני בטוחה כי תעשו כל שביכולתכם כדי להקל על קליטתם בכיתה מתוך רגישות ואחריות".

אני רואה בדברים אלו שיא של צביעות. כחבר ליכוד אני יכול לקבוע שגורלם המר של האנשים הטובים מגוש קטיף והידרדרותה של המדינה לדיקטטורה שמאלנית, הם תוצאה ישירה של בגידתך ובגידת חברייך בבוחריהם ובמצפונם. אני ורבים אחרים לא נשכח לעולם את התנהגותך הסמרטוטית באותו יום של הצבעה על הגירוש המכונה במילה המכובסת 'התנתקות', כאשר את ונתניהו נכנסתם ויצאתם, יצאתם ונכנסתם בתקוה שחברי הכנסת הערבים 'יצילו' אתכם, לבסוף בחרתם בכסא והצבעתם בעד הריסת בתיהם של אחרים לטובת הקריירה שלכם. לקינוח, הודעתם על 'אולטימטום', מייד אחר כך התקפלתם, ואז סיכמתם על 'פשרת לבני' שהכל ידעו מראש שאינה אלא כסות עינים שאיש לא יזכור אותה בבוא יום הפקודה.

ה'רגישות והאחריות' שבמכתבך מזכירים לי את ה'רגישות והנחישות' של ניסו שחם הידוע לשמצה, של חיילינו האמיצים סוחבי הילדים מבתיהם, של שוטרי היס"מ קורעי הנחיריים ומרביצי המכות.

בכבוד רב

ד"ר יואל אליצור
מכללה ירושלים