חזון החופש

בליל תשעה באב ה'תשס"ו, באוירת הקינות והחורבן, ראיתי בעיני רוחי תמונה אחת ובה חורבן כפול: מצד שמאל - קטיושות נופלות על בתים בצפון והורסות אותם; ומצד ימין - דחפורים עולים על בתים ביהודה ושומרון והורסים אותם.

מי ששמע את דברי אולמרט " הניצחון בלבנון ייתן תנופה להתכנסות " יוכל בקלות להבין את הקשר. כך גם מי ששם לב שחלק מהנופלים בלבנון הם תושבי היישוב עלי, יישוב שמיועד להשמדה לאחר סיום המלחמה בלבנון.

כששאלתי את עצמי "מה אפשר לעשות כדי שהחזון הנורא הזה לא יתממש?" עלתה במוחי מילה אחת - חופש .

בפיסיקה קיים "חוק הפעולה והתגובה" - כשגוף אחד מפעיל כוח על גוף שני, הגוף השני מפעיל אותו כוח בחזרה; החוק הזה קיים גם ביחסים בין קבוצות בעם ישראל - כשקבוצה אחת בעם מפעילה כוח של כפיה על קבוצה שניה, הקבוצה השניה מפעילה אותו כוח בחזרה. כשהמתיישבים ביו"ש דורשים מהציבור הכללי שיגן עליהם, אותם חלקים בציבור שמתנגדים לכך מפעילים "כוח תגובה" ודורשים מהמתיישבים שיתפנו, ולפעמים הם גם מצליחים.

אם המתיישבים רוצים את החופש לשבת בביתם מבלי שיגרשו אותם, הם חייבים לתת לשאר אזרחי ישראל את החופש לשבת בביתם, ולא לחייב אותם להגן על יישובים שאינם מבינים את הצורך בהם.

החופש צריך להתחיל מהמקום שבו יש הכי הרבה כפיה - מהצבא. בצה"ל כבר יש כמה יחידות התנדבותיות; אני מציע להקים יחידות התנדבותיות חדשות, במסגרת חיל הרגלים:

● יחידת ירדני - לשמירה על יישובים יהודיים ביו"ש עד הירדן; יחידה זו תחליש באופן משמעותי את הלחץ לפנות יישובים ביו"ש, כי כל החיילים שישרתו ביחידה זו יהיו חיילים שמבינים את חשיבות ההתנחלויות ומבצעים את משימתם בשמחה; אף אחד לא יוכל לטעון שצריך לפנות יישובים כדי להקל על צה"ל.

● יחידת לבנוני - לשמירה על גבול הצפון ולמלחמה בלבנון; יחידה זו תחליש באופן משמעותי את הלחץ של קבוצות כגון "ארבע אמהות" להיכנע לחזבלה בלבנון, כי רק חיילים שמוכנים להילחם בלבנון ישרתו שם.

● יחידת עזתי - לשמירה על גבול הדרום ולמלחמה ברצועת עזה.

גם שאר היחידות הקרביות צריכות להיות התנדבותיות. חיילים שלא ירצו להתנדב לאף יחידה קרבית, יוכלו להתגייס ליחידה עורפית כלשהי. להצעה יש בסיס בתורת ישראל: " מי האיש הירא ורך הלבב - ילך וישב לביתו, ואל ימס את לבב אחיו כלבבו "; מי שאינו רוצה להילחם - רשאי לחזור לביתו ולשרת בתפקיד כלשהו בעורף.

יש אנשים שחוששים שלא יהיו מספיק מתנדבים לתפקידים קרביים; לדעתי אין מקום לחשש זה. במלחמת יום כיפור הצלחנו בסופו של דבר, לא בגלל גיוס חובה וכדומה (מי יכול לכפות גיוס המוני בשעת מלחמת פתע?), אלא בגלל שאנשים רצו להלחם. במלחמת השחרור בלט ענין זה עוד יותר; גם ב"חומת מגן" היה כך. יש מספיק בחורים שמבינים את חשיבות הישיבה ביש"ע ואת חשיבות המלחמה בלבנון ובעזה, והם ישמחו להתנדב ליחידות אלו.

אם לא יהיו מספיק מתנדבים לשירות ביהודה ושומרון, יהיה על המתיישבים להסיק מסקנות, להתארגן להגנה עצמית על היישובים שלהם, או להתפנות; כך גם לגבי היישובים בגבול הצפון, והקיבוצים באיזור "עוטף עזה". אי אפשר לכפות על אנשים להגן על יישובים שהם לא מאמינים בחיוניותם. אולם הסיכוי לתרחיש זה הוא קטן מאד, כי רוב הציבור היהודי בישראל תומך בהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל. אותם אנשים שהפגינו במסירות נפש נגד ההתנתקות מגוש קטיף, יתנדבו במסירות נפש להגן על היישובים ביהודה ושומרון, בצפון ובדרום. ייתכן שמספר המתנדבים יהיה אף גדול יותר ממספר החיילים שמשרתים שם עכשיו, דבר שיאפשר להקים התנחלויות חדשות בלי להטיל כל מעמסה נוספת על הציבור שאינו מעוניין בכך.

אני מודע לכך שההצעה שלי לא מממשת באופן מלא את עיקרון החופש; לשם כך צריך להפוך את כל השירות בצה"ל להתנדבותי, ולתת חופש מסויים גם בתשלומי מיסים. אולם, גם עיקרון חשוב כמו החופש אינו ניתן ליישום בבת-אחת; הציבור עדיין אינו בשל לכך. לכן ההצעה שלי מתמקדת בתחום שבו יש הכי הרבה כפיה - השירות הקרבי - הכופה על אנשים להקריב את חייהם. זוהי הצעה שניתן להתחיל לממש אותה באופן מיידי, והיא תקטין באופן משמעותי את החיכוכים הפוליטיים בין קבוצות בישראל.

אני קורא לכל האנשים שמתנגדים לפינוי יישובים, ולכל האנשים שמתנגדים למלחמות, להתחיל כבר עכשיו להפגין למען חופש - חופש לכולם: חופש למתיישבים להישאר בבתיהם, וחופש לחיילים לבחור על אילו יישובים הם רוצים למסור את נפשם.