|
לעיון בחוברת נא לחצו כאן: http://he.manhigut.org/index.php?option=com_docman&task=docclick&Itemid=105&bid=158&limitstart=0&limit=5 בס''ד כ''ו אב תשסו 20/08/06 לכבוד: משה פייגלין מנהיגות יהודית רצ''ב תרומה עבור החוברת לניתוח לקחי ההתנתקות. אני מזדהה עם מרבית הרעיונות והדעות של מנהיגות יהודית, שמהווה קרן אור באפלת הטמטום והעיוורון השולטים בציבוריות הישראלית, ומעריך ומוקיר את פעילותה. יחד עם זאת, בהזדמנות זו אבקש להתמקד בנושאים בהם יש לי ביקורת (בונה, אני מקווה): - הליכוד – אני חושב שההחלטה להמשיך בפעילות בליכוד לאחר ההתנתקות נכונה, אבל התחושה שלי היא שחל שינוי במסרים ובטון של מנה''י בכיוון מוטעה. השאלה הבסיסית היא: האם אנחנו בליכוד מתוך הזדהות עם הערכים היהודיים והלאומיים הכלולים במצעו ואשר בעבר הנחו את דרכו, וברצוננו להחזיר את הליכוד לעקרונותיו, ולהם להוסיף את הקומה האמונית (שהיא בעצם היסודית יותר), או שאנו בעצם משתמשים בליכוד בתור קונסטרוקציה להשתלטות עוינת, כמו שעשו שרון ואנשיו. בתקופת משאל המתפקדים, למשל, המסרים של מנה''י בדבר הערכים שליכודניק אמיתי פועל על פיהם וכו' היו גם נכונים וגם מועילים, ודיברו אל ציבור רחב. לעומת זאת, תחושתי היא שהמסרים של היום מבטאים יאוש מסוים מכל הציבור שאיננו כתום. הרקע לזה ברור: הליכוד אכן עבר השחתה עמוקה בתהליך ההתנתקות, וכמוהו הציבור הישראלי בכללותו. כל זה ודאי גורם לכך שמנה''י פועלת כיום בתנאים קשים יותר. יחד עם זאת, העובדה שמרבית נבחרי ועסקני הליכוד בגדו בליכוד, בערכיו ובמתפקדיו, לא צריכה להשכיח את העובדה שמרבית המתפקדים הצביעו נגד ההתנתקות, כנגד כל הסקרים והלחצים. הנקודה שאני מנסה להעביר היא שכדי להשפיע לא נכון לבוא מתוך עמדה לפיה האמת והערכים כולם אצלנו, ורק אנחנו ("הכתומים") נוכל להושיע. עמדה כזו יוצרת אוטומטית ניכור ואנטגוניזם. לדעתי נכון יותר לנסות להתחבר לכוחות ולערכים שעדיין מצויים בציבור, ולפתח ולחזק אותם. ברצוני להדגיש שאין הכוונה כאן למושגים ערטילאיים כגון הנשמה היהודית, הנקודה הפנימית וכו' שעלולים –עם היותם נכונים ברבדים עמוקים ונסתרים יותר – לטשטש את הפשעים, העיוורון, האדישות, האפאטיות, האגואיזם והרדידות הרווחים בפועל בציבור היהודי בישראל. הכוונה היא להסתכל במציאות נכוחה, על הטוב והרע שבה.
לדוגמא, כאשר מתייחסים לפועלם של בגין ושמיר, מותר להדגיש גם את הערכים והמעשים שאנחנו מזדהים אתם, ולא רק את הטעויות והכשלים (שאכן היו). יש הבדל עצום בין ועידת מדריד והסכמי אוסלו, ולא נכון – גם מהותית וגם טקטית - לכרוך אותם יחד. מדוע זה בכלל חשוב? הרי כיום לכאורה האידיאולוגיה –וודאי ההיסטוריה - לא מעניינת איש, והפרגמטיזם והעכשיויזם שולטים בכיפה? לפיכך מדוע שמנה''י לא תנהג כמו כולם, ותשתמש בליכוד כמסגרת פרגמטית גרידא לקידום מטרותיה? התשובה, לדעתי, היא : א. למנה''י אסור להיות כמו כולם, מפני שכל מהותה היא אנטיתיזה לפרגמטיזם ועכשיויזם שטחיים. ב. אני מאמין שבסופו של דבר הערכים והרעיונות אכן קובעים את ההיסטוריה. לדעתי, הערך האמיתי המרכזי שאפיין את הזרם הלאומי – התנועה הרויזיוניסטית, חרות, הליכוד – הוא הזדהות עמוקה עם עם ישראל, דאגה לקיומו הפיסי ולכבודו הלאומי, תוך הבנה אינסטינקטיבית של הקשר ההדוק ביניהם (דהיינו החיוניות של העמידה על כבוד ישראל בגויים, הערבות ההדדית והנכונות להיאבק למען כל יהודי, לעצם הקיום הפיסי). נכון הוא, שבניתוח היסטוריוסופי ניתן לומר שהעובדה שכל זה היה מנותק מהמקור האלוקי, מהמודעות לייחוד הלאומי האמיתי של עם ישראל כעם שתכליתו להעיד ולהנכיח [להנציח? עורך) את מציאות ה' בעולם, הביאה – אולי באופן הכרחי – לכך שמרבית ה'נסיכים' הרויזיוניסטים נגרפו כיום בזרם הפוסט-ציוני, והליכוד נראה כמי שהתפרק מכל ערכיו. יחד עם זאת, המסקנה לדעתי לא צריכה להיות שצריך לזרוק את כל מה שהיה ולהתחיל מאפס, אלא לנסות לעורר ולחבר את הערכים הטובים והאמיתיים – שהדים להם מצויים לדעתי בקרב שכבות רחבות בעם, גם אם לא תמיד במודע – עם התפיסה האמונית. לדעתי מנה''י כן צריכה להופיע כמי שחותרת להשיב את הליכוד לערכיו המקוריים, יחד עם המודעות לכך שאלו אינם יכולים לעמוד כשלעצמם, ויש להעמיק במקורות מהם בהכרח הם נובעים (למשל, כדי לעמוד על הכבוד הלאומי יש להבין מה זה בעצם להיות יהודי). בהקשר הזה חשוב למשל – הן מהותית והן הסברתית – המשך הקשר עם פורום המייסדים, המייצגים את רוח הליכוד המקורי. - ההשתתפות במלחמה האחרונה – אני מסכים לחלוטין עם הניתוחים שלך לגבי המצב, אך חולק על חלק מהמסקנות. ישראל מונהגת ע''י הנהגה כושלת ונפשעת שמובילה לאבדון מוסרי וקיומי, אויבינו מזהים את אובדן הדרך המוסרי והחולשה הנפשית, ומשחרים לטרף. השאלה היא מהי הדרך הנכונה להביא לשינוי המצב מיסודו? אני סבור שהגישה שמנה''י מציגה כעת, של 'הכל או לא כלום', כלומר אם לא מקבלים את כל עקרונותינו אנו לא משרתים בצבא, אינה נכונה. ליתר דיוק, גישה של 'הכל או לא כלום' נכונה לדעתי במישור הערכי, אך לא במישור הריאלי. כוונתי היא שעל ערכים ועקרונות אין להתפשר, אך המציאות מורכבת מתערובות במינונים שונים של טוב ורע, ויש לפעול בה בהתאם לערכים ולעקרונות, להגביר את הטוב ולהילחם ברע. נכון שהמלחמה נוהלה בצורה רשלנית ונפשעת, אך כל חייל שמצליח לחסל משגר קטיושות מציל מספר יהודים ממוות או פציעה. האם יש לו רשות להימנע מזה? האם אנו רשאים לומר שמכיוון שההנהגה רקובה, אנו נמנעים מלסייע בהצלת חיים? לדעתי הדרך הנכונה היא לשרת בצה''ל תוך ניסוח של קוד מוסרי יהודי שלאורו יש לפעול. למשל, סיכון חיי חיילים למען שלמותם של בתים לבנוניים, או למען הימנעות מפגיעה באוכלוסיית אויב, הוא בלתי מוסרי בעליל ויש לסרב לו (ודאי שכל מה שקשור בגירוש יהודים מהווה פשע שיש להיאבק בו). לעומת זאת, כל מה שקשור בהגנה על אזרחים ובהצלת חיי חיילים אחרים מהווה ציווי מוחלט. לדעתי יש לקרוא להתגייס תוך שאנו מצהירים על קוד מוסרי שכזה, ונאבקים באופן ציבורי על הנחלת ערכי מוסר יהודיים אמיתיים במקום המוסר הנוצרי המעוות ששולט כיום. אנחנו מצויים במאבק כפול, מול אויבינו הרצחניים מבחוץ, ומול אליטות המתבוללים שמאבדים את המדינה מבפנים, ואין לנו רשות לזנוח אף אחד מהמאבקים הללו, אף לא לרגע. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו גישה של הענשת המדינה וצה''ל באופן זמני, שכן זו גם מסוכנת וגם לא מוסרית. אני חושב שלא נכונה גם גישה שמצפה שחלק מהציבור יימנע מגיוס ויעביר מסר כלשהו, בעוד שאת ההגנה החיונית על חיי יהודים יבצעו אחרים, החילונים, השמאלנים, וכו'. אני חושב שכל עמדה צריכה להיות קוהרנטית במובן זה שהיא שואפת בכנות לכך שכל - או לפחות רוב – הציבור יאמץ אותה. לפיכך אני מאמין שהדרך הנכונה במציאות המורכבת הנוכחית היא לקרוא לבצע את כל המשימות החיוניות שצה''ל עוסק בהן, תוך פרסום קוד מוסרי חד וברור שלפיו אנו פועלים.
אני חושב שבד''כ – לטווח הארוך - דרך הפעולה הנכונה מוסרית היא גם המועילה מבחינה ציבורית ותודעתית. מעיון בתגובות למאמריך ניכר שאחת הטענות המרכזיות – והיעילות - של המתנגדים היא ההאשמה בגניבת הליכוד. דווקא מפני שמנה''י מנהלת מאבק קשה, חיוני וצודק, מול כוחות שהם בלתי מוסריים בעליל, הנשק היעיל ביותר נגדנו הוא ניפוח כל גרעין של אי-מוסריות מצדנו. במאבק על התודעה של הציבור היהודי בארץ, אני חושב שבסופו של דבר, למרות כל השקר, הצביעות ושטיפת המוח של התקשורת, הערכים והרעיונות הם שיקבעו. לפיכך מנה''י חייבת לבחון את עצמה כל פעם מחדש מבחינה מוסרית, כדי שתוכל סוף סוף להביא למהפך התודעתי הדרוש כל כך. לסיום, אני מבקש לחזק את ידיך ולהודות לך על המאבק ההרואי וכפוי הטובה שאתה מוביל במסירות, באומץ, באמונה ובכישרון, ולהתפלל שהקב''ה יאיר את עיניך ועיני כולנו ויתן לנו את הבינה ללכת בדרך הנכונה, לתיקון עולם במלכות שדי. בברכה ד''ר יפתח רוט רחלים, ד. נ. אפרים ******************************************************************************************************************* ב"ה כ"ח
אלול תשס"ו
לד"ר רוט היקר
תודה על תרומתך - ולא פחות מכך, על מכתבך.
ככלל אני מסכים עם רובם הגדול של הדברים. אשמח גם אם אקבל את המכתב בדוא"ל כדי
שנוכל להעלותו - ברשותך - באתר מנהיגות.
אין ספק שיריבנו קוצרים הצלחה מסויימת בכך שהופכים אותנו לדפנסיביים יותר
וממילא תוקפניים יותר, התיקון דורש מודעות ובכך מועיל מכתבך. הקו הנכון הוא אכן
אותו קו שבא להדגיש ולהציף את הערכים הקיימים תוך ביסוסם על המסד היהודי.
מדריד היתה הגשר שקישר בין קמפ דיויד הראשון לבין אוסלו. הכל תהליך רציף שאומנם
השמאל הוא שהוציא את הערמונים המורעלים והגישם לשולחן אך הימין היה שותף מלא.
לטעמי - חוסר התגובה הישראלית ב91, עולה בחומרתו על מחדל 73.
בכל מקרה - אין ספק ששמיר היה הטוב שבמנהיגי הימין. יתרונו נבע מכך שלא חיפש
כבוד ולגיטימציה באומות ובשמאל.
לעניין ההשתתפות במלחמה. אילו דובר בהגנת ישראל מיד צר, הייתי יכול לקבל את
דבריך. אך לא זו היתה המטרה. המלחמה לא הגנה מהטילים אלא הביאה לשיגורם. מטרת
המלחמה היתה הגנה על קונספציית הנסיגות החד צדדיות שהחלה לקרוס כשהתברר שצה"ל
אינו מסוגל להגן אפילו על חייליו שלו (מחטיפות) על גבול הקו הירוק. כיוון
שהמלחמה באה להגן על הקונספציה, גם לא היה סיכוי לנצח בה כיוון שאי אפשר לנצח
בלי לכבוש שטחים - כלומר היה כאן דיסוננס ברור שמשמעו הקזת דם שתוביל אך לעוד
ועוד טילים והרוגים בחזית ובעורף. במצב זה חשבתי שהצלת חיים של חייל אחד שאולי
יקשיב, עדיפה על הנזק שתגרום לעצמה מנה"י באמירה הלא מקובלת.
לתקן עולם במלכות ש-די
משה פייגלין ****************************************************************************************************
בס''ד
למשה היקר
מצורף המכתב.
לגבי ועידת מדריד - לדעתי לא מדובר בתהליך רציף. תהום מפרידה בין תהליך אוסלו
לבין כל מה שקדם לו. כזכור, אפילו במצע מפלגת העבודה ב-1992 היתה התנגדות
לירידה מהגולן ואיסור לדבר עם אש'ף. הסכמי אוסלו היו כרוכים בכל סוגי הכחש,
הרמיה, האונאה והשחיתות האפשריים, של קבוצת שמאלנים קיצונים שהשתלטו על המדינה.
נכון, לעומת זאת, שהעובדה שהתהליך עבר, ושגם הליכוד נסחף בזרם ולא הצליח לשנות
את הכיוון, מצביעים על כך שהרקבון היה עמוק מאד מתחת לפני השטח, ושערכי הציונות
המוסכמים כביכול היו בנויים על יסודות רעועים. יחד עם זאת להגיד שהתהליך היה
רציף משמעו להניח שמדובר בתהליך דטרמיניסטי ובלתי נמנע. בכך יש גם כדי להפחית
מהאחריות של פושעי אוסלו, וגם כדי לשלול את הבחירה החופשית באופן כללי. יש כאן
כביכול תפיסה אנאלוגית למטריאליזם הדיאלקטי של מרקס, לפיה הציונות החילונית
בהכרח היתה עתידה להתמוטט באופן שבו התמוטטה. אני חושב שלהיסטוריה יש הרבה
נתיבים אפשריים שמורכבים מאוסף הבחירות של בני האדם, וגם אם ניתן לזהות זרמים
רעיוניים ותהליכים מטא-היסטוריים, לא ניתן לחזות את מהלך ההיסטוריה. לגופו של
עניין, גם אם ועידת מדריד היתה טעות, בשום אופן לא ניתן לומר שהיא הובילה בהכרח
לתהליך אוסלו. זה לא נכון גם מהותית, וגם טקטית אמירה כזאת רק מחזקת את השמאל,
שטוען כל הזמן שהדרך שבה הוא מוביל היא הדרך ההכרחית היחידה, שכל הנהגה היתה
מגיעה אליה בסופו של דבר, מפני ש- 'אין אלטרנטיבה'.
החשיבות האקטואלית של הדיון הזה נוגעת לאופן ההתחברות שלנו לליכוד. כפי שכתבת,
יש להדגיש, לחזק ולעורר את הערכים הקיימים, ולבסס אותם על בסיס יהודי עמוק
יותר. לשם כך חשוב דווקא להדגיש את ההבדלים בין הליכוד לדורותיו לבין השמאל.
אני לא מתעלם מכך שבמבחן הביצוע היו הרבה כשלים לממשלות הליכוד, אבל לעובדה
שהליכוד התיימר לפעול בשם הערכים הללו יש חשיבות (גם אם אמנם לעתים קרובות נכשל
בהגשמתם). לדעתי חשוב להראות כי מבין הגופים הפוליטיים הפועלים כיום, מנה''י
היא הגוף הקרוב ביותר למצע הליכוד.
לגבי המלחמה - בדיעבד התברר שאכן הניתוח שלך היה נכון, אבל אם היתה מתבצעת
פעולה קרקעית בזמן ניתן היה להפחית משמעותית את השיגורים ולהשמיד את תשתית
האויב, ובכך גם להציל חיים וגם להשיב משהו מכושר ההרתעה. האם ניתן היה לדעת
מראש שזה לא יקרה? אינני יודע.
בכל אופן, סוגית השירות בצה''ל רלוונטית כל הזמן. נוצר רושם שמנה''י נוטה לדעתו
של ערן שטרנברג (שאותו באופן אישי אני מעריך מאד), שצריך להימנע מלהתגייס. אני
חושב שזו טעות. לדעתי עמדה שאומרת שניתן לשמאלנים להגן על חיי יהודים, ואנחנו
נסרב ונעביר איזשהו מסר, כרוכה בצביעות ולא מוסרית. אני סבור שיש לנסח קוד
מוסרי, שיהיו שותפים לו כמה שיותר גורמים, ולהביא להצהרה המונית בדבר העקרונות
שעל פיהם אנו משרתים בצה''ל. אם יסרבו לגייס אותנו בתנאים כאלה זה כמובן לא
ירתיע אותנו, מפני שאז המאבק עובר למישור אחר.
בברכה
יפתח
|
