ניצחון הקהילה

ב"ה כ"ט אב תשס"ו
23.8.06

המנצחת הגדולה במלחמה האחרונה, שותקת. היא לא מתבלטת, היא לא מכריזה על ניצחונה כי אין צורך בכך. ניצחונה כל כך ברור, כל כך חד משמעי ומוחלט – עד שהפך חלק טבעי מחיינו ואיננו חשים בו. מדובר בקהילה.

כולם כשלו חוץ ממנה. הממשלה, הצבא, התקשורת, בעצם – כשלה המדינה. ומי – בלי שום רעש וצלצולים הצליח ובגדול – הקהילה.

אף אחד במקלטים כבר לא חיכה למדינה. הם כבר הבינו שהיא לא תבוא. הם כבר הבינו שאם יעמדו פתאום פנים טובות בפתח המקלט, יהיו אלה פניו של שכן, מכר, או מתנדב מתוך יוזמה פרטית. גם המזון והסיוע שיינתן, לא יבוא מתוך קופת המדינה, אלא מתרומות פרטיות. אפילו מחנה הפליטים שהוקם בחוף ניצנים, היה יוזמה פרטית של מיליונר מושמץ, בעוד המדינה, מדדה אחריו, מנסה לחקותו – וכמובן נכשלת.

בעצם, את ניצחון הקהילה ראינו עוד זמן רב לפני המלחמה. שלל עמותות חסד, מזינות יום יום את רעבי מדינת המחלפים, גורדי השחקים וההיי-טק (כן ירבו! - הגורדים והמחלפים כמובן).

הקהילה היא אחד מסודות שרידותו הפלאית של עם ישראל. בשנות הגלות, גויים גמורים, נתינים לאומות חזקות, אשר מעת לעת התעללו בקהילות היהודיות שבקרבן, ביקשו להתגייר כדי להצטרף לקהילה היהודית. כי שם בקהילה, אין ילד שאינו יודע קרוא וכתוב, כי צרת היחיד היא צרת הרבים, אין ילדים רעבים כשמנגד נזרק מזון לאשפתות, יש מנהיגות פנימית חזקה, אינך בודד ותלוש מול המדינה הריכוזית, עבורה אינך אלא מספר תעודת הזהות שלך. יהודי לא שותה, לא מכה את אשתו, ולא בוגד בה – לא רק בגלל אמונתו, אלא גם (ואולי בעיקר) משום שהוא חי בקהילה שעשויה לנדותו בשל התנהגות כזו.

בן גוריון החליט להפוך את המדינה כולה לקהילה אחת גדולה. הקהילה נתפסה כשריד גלותי מיותר. הרעיונות הסוציאליסטיים, הריכוזיים קסמו לראשי מפא"י. זה לכאורה יעיל ומה שבטוח - זה מנציח את השלטון. מדינת הסעד, האח הגדול החולש על כל חיי הפרט, היא כבר תדאג לכל מחסורנו. כך חיסלה מדינת ישראל את מכשיר הקיום החיוני שפיתח העם היהודי – הרובד העומד בין הפרט החלש, לבין השלטון שמלמעלה. קהילות העולים פוזרו לכל עבר, חוסל המבנה ההיררכי הפנימי. עכשיו המדינה והמפלגה הם האבא והאמא שלכם.

כדי לשמור על מבנה השלטון הריכוזי הזה, כדי למנוע התפתחות קהילתית הנוטלת את רוב האחריות וממילא את רוב הסמכות, פיתחה ישראל הצעירה שיטת משטר "דמוקרטית" ייחודית. ב97% מן הדמוקרטיות בעולם, מונהגות בחירות אזוריות. האזרח אינו בוחר רק מפלגה בע"מ, הוא בוחר את נציג האזור שלו לפרלמנט. הנציג הזה נותר מחויב לאזרח. הוא יכול להתקשר אליו באמצע הלילה וה"קונגרס-מן" שלו יענה, כי הוא מבין שעתידו הפוליטי תלוי בכך. באמריקה – כולם חברי מרכז...

שיטת הבחירות האזוריות מייצרת ומעודדת את הקהילה. הקהילה בוחרת לא רק את נציגיה לפרלמנט, היא גם בוחרת את ראש המשטרה המקומית. הקהילה היא זו שצריכה לקבל נתח מרכזי מכספי המסים ולהחליט בעצמה לאן להפנותם. כמה לחינוך וכמה לבריאות. אין זה עניינה של המדינה להחליט מה ילמד בני בבית הספר. האחריות על חינוך ילדי מוטלת אך ורק על כתפי, והמכשיר שבאמצעותו אני יכול לפעול ולהשפיע – הוא הקהילה. רק השכנים יודעים מי באמת נזקק. הזקנה שניתקו לה את החשמל – לא תרוץ בין המשרדים. אם לא יתמזל מזלה לחיות בקרב קהילה של ממש – היא פשוט תמות בחושך. תרופה מצילת חיים אינה בעיה של המדינה – זו בעיה של הקהילה, ורק היא יכולה באמת לפתור אותה, כפי שבפועל קורה.

ולמה אחראית המדינה?

המדינה אחראית לשני דברים בלבד, שהקהילה אינה יכולה לספק, ובלעדיהם אין למדינה זכות קיום – ביטחון חוץ ופנים, ומשפט. מכל שאר התחומים ראוי שהמדינה תמשוך אט אט את ידיה ותעבירם לקהילות. אלא שאת הקהילות צריך לייצר לאחר 58 שנות חורבן. זוהי משימה לאומית ארוכת טווח - ראשונה במעלה. הנהגת בחירות אזוריות תהיה צעד ראשון וחשוב בכיוון הזה.