הדבר התרחש ליד דוכן ספרים ישנים,
חלקם בלים ועתיקי-ימים
ברחוב שקט מוצגים לעיון ומכירה –
בשכונה נמה שנתה לאור מנורה וכוכבים.
ומי לזאת קִווה ומי פִלל ומי צִפָּה לזאת,
שאפגוש בלכתי בסמטה, בשתי שעות אחָר חצות –
הולכים למולי בלב עיר, בְּלֵילָה,
שלובי זרוע ויד – חתן וכלה....? היא שחרחרה, גבותיה על מצח דרוכות,
אופל-באר עיניה ומורשת דורות,
כאש בגביש בורקות, מחייכות.
הוא כארז רם, אפור וירוק בעיניו – כַיָם,
בחור כהלכה ובן טובים, מבטו כמעט נכלם.
ממעל בליל שבועות, כִפְרי בכורים
מִמְסִלתָה בין שּוּשְבִינִים – שביל-חלב וערפילים
תשקיף בשלווה בלובְנָה – הלְבָנָה. זרועו של חתן מחבקת כתף לכלה
וזרועה לא תמוש ממֹתנו, בעמדו כך לידה;
כּתנתו רחבה ועליו היא זוהרת –
בפסים של לבן, נצנוץ כסף ותכלת.
היא – הכלה בלבן ומלמלה
תחַרַה על שדיה – רמונים, רִקמת שושן רקומה.
ושם החתן: עָמִיחָי, ושמה: אוֹדֵיָה. ונִדמו אז שניהם כטלית
עוטפה לה לתורה בחגה כהִנומה,
כביום נתֹן כלה לבחיר לבה.
ונתלכדו בם בעֹמדם
צפון ומערב ומזרח ודרום
כל שבטי ישראל – כבחלום.
כך נִצָבְנוּ במלֹא מניינֵנו – כנגד ארבעה,
אנֹכי ושניהם, והיתה שם כזכור הלבנה.
ויתכן והיו שם רבים לאין מספר –
מי ידע לאשוּרוֹ דבר... ומי חכם לראות מבעד לנסתר.... ? ושוחחנו על דא ועל הא בליל סהר וכוכבים,
בסמטה נרדמה, בלב עיר לבנה;
מול דוכן של ספרים ישנים, בחֹכמה עתיקים:
מדוע למשל, יִשְאָלֵנִי עמיחי, לכידון אֹפָנָי קשורים
סרטים של משי כתומים ?
או למשל – אני שואל: למה באו הוריהם לישראל –
האם כדי לרעות או לבָעֵר בשושנים ? האם באו אבותינו וסבֵינו מארצות הים,
או מאדמות גויים – לאדמת ישראל,
כדי לנטוע כרמי-זית, תמר וגפנים
לשמן ליין לבִכורי פרי-השדה – הילולים;
ובִכורי הילולי פרי-נֶצח באדם – מחשֶבֶת הרוח ?
או שמא אנו נכדֵי ונינֵי העם הזה
נשוב ונפוץ לכל עֶבֶר ונהיה
כשְֹדה-בוּר, רֵיקוּת הבור ואדמת צָחִיחֵ ?
ואם כך, היכן צפונה וכיצד תִתָכָן
חכמת אלה הספרים בזה הדוּכָן ? האם בארצנו אנו – בהיותנו בישראל
או עדיין בגלות בלֹא אֶל וגואל ?
וצבאנו – גדודיו ומפקדיו, לשם מה קמו נִצָבוּ
האם כדי לעקור תינוקות של בית-רבָּן – מבתי-ספרן ובתי-כְּנִסְתן ;
ולעקור יקירֵי-נופלים מקבריהן ומבית עוֹלָמַן ?
היש עוד עם בעמים – יעולל כך בגורלו
לדורותיו – מני קדם ראשונים - ואלה לעתיד לבוא ? ומדוע זוֹ מנת חלקנו שאנו-יהודים,
נכיר ב"צדקת אוֹיבֵינו" על פנֵי צדקתנו –
ואיש את רעהו נדון באש ורותחים;
עד שברוב "להט-אמת" כביכול,
נניף גרזן יד-ביד עם אויבֵינו – למען כְּרֹת ועקֹר גזענו;
הם ברִשְעתָם ואנחנו בזוֹ "סְגוּלתֶנוּ" ?
והיכן חֹכמתנו הנמצאת בשפע בספרים – אֶמֶת !
ולא תִמָצֶא בְּמִדרַך רגלינו – וּבְרִגְבֵי אדמתנו ? עוד רבות דיברנו – יש לומר, עד לסף אשמֹרֶת המחר;
אנֹכִי, אוֹדֵיָה ועָמִיחָי...
...ולבנה שקעה מעבר לגגות ולעצים,
עדיין מעלינו כוכבים, אלא שאורם צונן – מְלַגְלְגִים. ועל כל אלֶה השאלות – המביכות, המעיקות וּבוֹערוֹת
הפוצעות כִבְסכין – הַעֶמֶק ופָצוע,
ללא חסָך, באין מענֶה, באין רחֶם, ללא מרגוע...
על כל התהיות והתשובות לחצָאִין ולִרְבעִין;
בכל עת ומקום תרחף רוח אלֹהֵי העִבְרִים;
ולו הזמנים, הפתרונים והייעוּד...
בזֶה הלילה בייחוד, ליל הִפָתָח השערים...
לֵיל תִקוּן מוֹרדֵי מַלְכוּת ולוחמים; לֵיל חתן ולֵיל כלה,
לֵיל חגה של התוֹרה –
וחג הבִּכוּרים.
|
