"מפת הדרכים": משחזרים את יביש-גלעד

ד"ר גדי אשל

שמואל א יא, א': "ויעל נחש העמוני ויחן, על יביש גלעד; ויאמרו כל אנשי יביש, אל נחש כרת לנו ברית ונעבדך. ויאמר אליהם נחש העמוני, בזאת אכרת לכם, בנקור לכם כל עין ימין; ושמתיה חרפה על כל ישראל. ויאמרו אליו זקני יביש, הרף לנו שבעת ימים, ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל; ואם אין מושיע אתנו, ויצאנו אליך. ויבאו המלאכים גבעת שאול, וידברו הדברים באזני העם; וישאו כל העם את קולם ויבכו."

זכות גדולה נתגלגלה לישראל עם "מפת הדרכים": היכולת לשחזר את תרחיש יביש-גלעד בזמן אמת. "מפת הדרכים" היא כידוע הקוד הלוהט העכשווי לפתרון בעיית היהודים בעולם ההולך ומסתבך. "מפת דרכים" זה משהו הרבה יותר פריך-בפה, עכיל ומתוחכם מ"פתרון סופי", "צדק לרוצחי ישו" או פיצוץ אוטובוס מלא יהודים. ל"מפת דרכים" יש חזון של שלום - ממש כמו החזון שהוצב לפני אנשי יביש גלעד. גם שלושת העמודים עליהם בנויה המפה - נאורים ונאים: פלשטין (מה שפרובוקטורים קוראים: "ארץ ישראל"), מפת רכבות שנושאות יהודים לנקות את פלשטין, ואהבת חינם (בין שרון לבוש) שהולידה חזון נפלא זה. ולמה דווקא יביש-גלעד? למה לא צ'כוסלובקיה, סיני או אפילו חוות גלעד? ובכן, זה בעיקר בגלל הרוח בה קיבלו פרנסי הקהילה את הגזירה: אז ועתה.

לכאורה אנו בתקופות שונות: פרשת יביש גלעד באה בערוב תקופת השופטים. אנשי יביש גלעד קצו במלחמות והחליטו שהגיעה העת להשתלב במרחב ולעשות שלום. איך שהם הוציאו את המילה "שלום", הבין נחש מלך עמון שמיצה את ההודנה שקיבל על עצמו, ונאסף על יביש גלעד בראש המשטרה שלו ובתמיכת הקוורטט העמלקי. בתחילה הכחישו תושבי יביש גלעד את הכוונה של נחש. הם תרצו את דבריו בצרכים פנימיים. גם לנרצחיהם מצאו שם נאה: "קרבנות שלום" - שם שלא יפגע בתהליך. אך הגיע הרגע בו הם לא יכלו יותר להכחיש את "תהליך השלום". זה היה כאשר נחש יצא מעורו לאמר להם את האמת בפרצוף: רוצים שלום? יופי! אז אנקור לכל אחד מכם עין ימין. ולמה "לכל אחד"? - להדגיש: אין אפליה: מתונים, קיצוניים, כהניסטים, "פעילי-שלום": ל-כ-ו-ל-ם מנקרים.

לפני שצוללים בהבנת הארוע, יש להזהר מהפלגה בדמיות: שופטים זה לא מה שחשבתם. שופטים היו אז מושיעים מקומיים. אנשים שצלחה עליהם רוח אלקים, וקמו להושיע את ישראל כנגד אויב מבפנים. אויב שהתגורר בארץ. התגורר כי יורשי יהושע לא השמידוהו - כפי שצוו. כמובן שאין קשר לבג"צ ברק בימינו. יביש-גלעד היה ישוב יהודי חוקי בארץ ישראל המזרחית. כנראה שאז לא הוכר המושג "התנחלות" או "מאחז-בלתי-חוקי" (לפחות לא בארץ ישראל המזרחית). ולבסוף, כאשר בא נחש בהצעתו הנדיבה, ברור לכל למה התכוון בסוף הדרך (המפה): "זכות השיבה" של העמונים לגלעד. אך אז זה לא היה אתי לדבר על "פינוי יהודים" מאדמתם. לנקר עין ימין - לעומת זאת, היה מקובל ונאור, ולא צרם את קונצנזוס אומות הקוורטט.

ההמשך ידוע, מצער ומרמז על הנוכחי: למרות החזון הורוד, למרות ההנחות, תושבי יביש-גלעד הגיבו להצעה הכל-כך-הגיונית באופן ימני קיצוני. לא שעו להגיון ולא הסתדרו בשלשות במרפאת מנקר העיניים המחוזי. יתרה מזאת, הם הלכו בכחש עם נחש הישר: ניסו להרוויח זמן ולארגן הגנה עם אחיהם שמעבר לירדן!. הסרבנות שלהם והנסיון שלהם לעצור את גלגלי ההיסטוריה הגעיל רבים והקפיץ את הפיוזים לתושבי הקו הירוק (קו נהר הירדן). כששמעו אלה על הצפוי למתנחלי יביש, מיד עשו את מה שהם ידעו לעשות היטב: לשאת קולם בבכי. ואל תזלזלו: תושבי ארץ ישראל המערבית היו במשבר כלכלי קשה אחרי 200 שנות פיגועים של פלישתים, ולא היה להם ראש להיות ערבים לקיצונים האלה מהגלעד. "אם הם רוצים להנציח את הסכסוך עם בני עמון ועמלק, שיסתדרו איתם בעצמם" הילכה התקשורת. אז, כידוע, לא היה גיוס חובה, והשתמטות היתה התקן. לא היה צורך בתרוצי "סרבנות מצפון". נחש הכיר את החומר, והעריך שאין לאנשי הגלעד סיכוי.

לא היה להם סיכוי נגד נחש והמשטרה שלו. לא היה להם סיכוי מול אחיהם. ולמען האמת, גם לא היה להם סיכוי עם ה"שופט" ("ממית ימית") ועוזריו, שמהם ציפו שיהדפו את נחש. הנ"ל תמיד חרד לאבד את חלון הזדמנויות לשלום בגלל איזו עין ימין זניחה של מתנחלים מהגלעד. הוא תמיד פמפם ששווה למען יחסים מיוחדים עם נחש ולמען שמר את אמינותו, לשחק את המשחק: להגיד "כאילו" מסכימים לנקירת עין ימין, אבל.לק רוץ לפרשנים שיפרשנו "שעל אמת", הוא יסדר את הגוי: ינקר רק חצי עין. לוחשים הגדילו להסביר, שמבחוץ זה יראה כאילו נוקרה עין ימין, אבל חלק הארי של הרשתית ישאר מקופל. לא שווה בשביל היחסים עם נחש? לא שווה בשביל החזון ?

עד שבא שאול וקלקל את הכל.