רדפת וגם ירשת- סיפורו של מיכאל עזר

לפני כשבע שנים סיפרתי במאמרי, שפורסם ברוסית בעיתון "נובוסטי נדילי", את סיפורו העצוב של מיכאל עזר: עולה חדש מרוסיה, מסורב עליה במשך שבע שנים, מורה, מדריך טיולים, הסטוריון ולומד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית.

המקרה שעליו סיפרתי ארע בשנת 1997, בתקופת התגברותו של הטרור הערבי, אחרי ויתורי אוסלו.

מיכאל נסע מישובו קדומים לישוב איתמר בו הוא לימד הסטוריה בישיבה התיכונית "חיצים". בצומת תפוח הוא עלה לטרמפ של תושב איתמר אברי רן. בכפר חווארה (הממוקם כארבעה ק"מ משכם) הם נחסמו ע"י המון פרוע של נערים ערביים אשר החלו ליידות אבנים לעבר הרכב. הסיפור היה יכול להסתיים בכי רע, כדרכם של סיפורים רבים מהתקופה ההיא, אך מיכאל ואברי לא נבהלו והצליחו להיחלץ מהאירוע ללא הפעלת נשק, ואף לתפוס את אחד מחברי הקבוצה ולהכניסו לרכב אשר נפגע קשות. הם מסרו אותו לסיור צה"ל שהג'יפ שלו עמד ליד השער של בה"ד 3 , במרחק קילומטרים ספורים מהכפר. הם דיווחו לחיילים על ניסיון הלינץ' וביקשו מהצבא למצוא את האחראים. אך באופן מפתיע הסתיים הסיפור לא בחקירתם של התוקפים תושבי חווארה, אלא בפתיחת תיק פלילי נגד מיכאל ואברי. הערבים התארגנו במהירות והתלוננו על "החטיפה ותקיפת הילד המסכן" (שהיה בן 19 שנים), סאלים צפדי, אשר, כמסתבר, החזיק תעודת נכות המעידה על צליעה ושיתוק חלקי של יד ימין. למרות שאיש לא הכחיש את הימצאותו של סאלים בקבוצת התוקפים, התערבותם של גורמים חיצוניים כגון הפרקליטות הצבאית הראשית, האגודה לזכויות האזרח ואנשי הקונסוליה האמריקאית שהופעלו על ידי הערבים, הביאו לכך שכשעה לאחר הארוע נעצר מיכאל ע"י שוטרים באמצע השיעור שהעביר. רק ערבות של 7,000 שקל שניתנה על ידי מועצה מקומית קדומים, החזירה בלילה את מיכאל לביתו.

לאחר כחודש (מהירות שיא במושגי הפרקליטות בישראל) הוגש נגד מיכאל כתב אישום שכלל האשמות כבדות של מעצר וכליאת שווא, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים, והחל משפט מייגע. הקטגור הבכיר של מחוז המרכז, מר יונס, הפך את מיכאל ואברי מאזרחים אמיצים לנאשמים ואת סאלים, שהיה שותף בלינץ' שנכשל, לעד תביעה ולקורבן. כך החל האבסורד שנמשך כבר עשר שנים.

המשפט הפלילי נמשך יותר משנתיים. הקטגור דרש מאסר בפועל או עבודות שרות ולא היה מוכן להתפשר אפילו על של"צ (שרות למען הציבור). הוא הזהיר את השופטת שבמידה ופסק הדין יהיה סלחני מדי, הוא משאיר לעצמו את הזכות לבדוק במשרד המשפטים האם חלים על מעשיהם של הנאשמים דינים של פשעים נגד האנושות אשר נשפטים ע"י מוסדות בינלאומיים. נאומו הסופי של הקטגור נמשך ארבע שעות ועשרים דקות- זמן ארוך יותר מנאומו של קנט סטאר בפרשת קלינטון-לוינסקי שהתרחשה באותה תקופה. סנגורו של עזר, נפתלי ורצברגר, אחד מעורכי הדין המובילים בישראל, הזדקק לעזרת כל הכלים המשפטיים האפשריים על מנת להוכיח את הזכות הבסיסית של אדם להגן על חייו ועל כבודו, הזכות למנוע ביצוע פשע ולדאוג לביטחון האחרים במקום פשוט להימלט על נפשו. השופטת, גבריאלה דה ליאו-לוי, הכירה בחוקיות של מעצר הערבי על מנת להסגירו במשטרה כחשוד, אך קבעה קנס של 1200 שקל על כך שהנער הוצא ליד רכב הסיור מרכבם של המתנחלים במו ידיהם, נגד רצונו, ולא על ידי השוטרים. בלשון המשפטית הוגדר הדבר כתקיפה ואיומים. בהחלטת בית המשפט צויין במיוחד שמיכאל לא רצה להודות בשום אופן באלימות כלפי הערבי שהופיעה בתלונתו של צפדי ובעדויות של עד אחר (עליו בהמשך). יש לציין שבבדיקה קפדנית שנעשתה מיד אחרי הארוע על ידי חובש משטרתי וגם במרפאה הצבאית על ידי הרופא הראשי של האוגדה, לא נמצאו על סלים שום סימן של אלימות, כולל אפשרויות כגון זעזוע מוח וכדומה. נראה שהשופטת לא היתה מסוגלת להאמין שהמתנחלים החמושים לא נקמו את נקמתם בערבי על רכבם שנפגע ועל האימה והפחד שהם חוו. היא קבעה שאילו מיכאל היה מוכן להודות באי חוקיות של לפחות חלק מהדברים שיוחסו לו, היתה היא יכולה להסתפק בעונש מנהלי. אבל מכיוון שמיכאל לא היה מסוגל להודות בדברים שלא היו ולא נבראו, הקנס שקיבל נרשם לתיקו בתור רישום פלילי כאמצעי התראה לעתיד. דבר זה הוא נדיר מאד בתולדות המשפט הישראלי וכמובן שהוא הקשה מאוד על חייו המקצועיים של המורה והמדריך.

שאלת האמת היתה אקטואלית מאד בכל מהלך המשפט. התברר שבמהלך החקירה במשטרה סיפר צפדי לחוקר שהוא מכיר כמה ממיידי האבנים שהיו בסמוך אליו, אשר לומדים בבית ספרו, והוא מוכן להראותם לחוקרים. החוקר לא התעניין בפרטיהם, לא רשם את דבריו של צפדי בפרוטוקול ולא שלח שוטרים אל הכפר. בעדות הראשונה שלו במשטרה צפדי לא הזכיר שום איום בנשק ואפילו את הימצאותו בידיו של מיכאל. מיכאל עצמו, ענה בתום לב על שאלת החוקר במשטרה וסיפר שבזמן נסיעתו ברכב הוא החזיק את נשקו בידו. בפרוטוקול שונו דבריו שתיארו את ניסיונו להרגיע את הערבי שניסה לקום תוך כדי נסיעה מהמושב האחורי של הרכב. במקום "ואז פניתי אליו והנשק עדיין בידי ואמרתי לו לשכב" נכתב "ואז הפניתי אליו את הנשק...". לאחר כעשר שעות חקירה מתישות עזר לא שם לב לדיוק הקטן בכתב ידו המסורבל של החוקר, והדבר התברר לו רק לאחר הגשת כתב האישום כשהיה רשאי לעיין בתיק. מכאן נולד סעיף האיומים. במהלך המשפט כבר ציטט צפדי את גרסת הפרוטוקול מילה במילה. בעדויות אחרות של צפדי בזמן המשפט נוספו מכות אכזריות באקדח בפניו למרות שכאמור שום סימן למכות לא נמצא על גופו.

עד התביעה הראשי היה חייל מחיפה בשם אבישי אבגר. הוא היה היחיד מחמשת אנשי הצבא שהערבי נמסר להם, שהגיע להעיד. הוא לא הזכיר את חבריו. הוא העיד כי כאשר היה הרכב במרחק עשרות מטרים מהג'יפ הוא הצליח להבחין בעזר, שנהג ברכב, מכה את הערבי בידו השניה (צפדי, כזכור, ישב בכסא האחורי של הטרנזיט). יש לציין שעזר לא יודע לנהוג ואין לו רשיון. מצד שני אבגר לא הצליח להבחין בכך שהחלון הקדמי שהיה סדוק כולו מפגיעות האבנים ושהחלון הצדדי היה שבור לחלוטין. הוא לא שם לב לפרטים אלה גם כאשר הרכב נעצר לידו (הפגיעות ברכב צולמו במשטרה). המכות שניתנו לכאורה לערבי לאחר הוצאתו מהרכב תוארו על ידו כמו בסרטי אימה. הוא תיאר גם ניסיון של המתנחלים להכות את קצין צה"ל שניסה לעוצרם וזריקתו על חייליו. החוקרים לא

שאלו היכן הם החיילים המותקפים, מדוע התוקפים לא נעצרו מיד או מדוע לא הוגשו תלונות.

שני תלמידי ישיבת "חיצים" שעמדו בטרמפיאדה בשערי הבסיס סיפרו בעדותם על הוצאתו של הערבי הבועט לכל הכוונים מהרכב והבאתו אל החיילים העומדים בצד. למרות זאת, בית המשפט לא נתן לעדותם את המשקל המתאים, כנראה בגלל היותם תלמידים בישיבה בה לימד עזר. לכבודה של השופטת יש לציין שהיא לא האמינה באכזריות הנוראית של המתנחלים. מנגד, היא לא פסלה את צפדי ואבגר מלהעיד בגלל עדות שקר.

סבלו של מיכאל לא נגמר בגזר הדין הפלילי . הפרקליטות ערערה לבית המשפט המחוזי על קלות העונש. שום נסיון של חברי בית המשפט לשכנע את אנשי הפרקליטות לרדת מדרישותיהם לא הצליח ונפתח סבב נוסף של המשפט. שוב הוצאות לעורך דין, שוב תחושת האבסורד המוחלט. הפרקליטות הפסידה, גזר הדין לא שונה. אך הדבר הוסיף שיבה בזקנו של מיכאל. ואף זה עדיין לא סימל את הקץ.

באביב של שנת 2001, ה"מוקד להגנת הפרט", ארגון פרו ערבי הידוע, התחיל בתביעה אזרחית בשמו של סאלים צפדי, על נסיון חטיפה, כליאת שווא, מכות ופגיעה בכבודו של סאלים צפדי. הם לא שכחו אפילו את הפסד השיעורים של צפדי בגלל הפחד מהמתנחלים. הם ביקשו להעריך את הנזק עד לסכום המקסימלי שמעוגן בחוק, חצי מליון שקל. סאלים התחתן בינתיים והקים משפחה והוצאותיו גדלו. כחמישה עורכי דין ייצגו את ה"קורבן" במשפט האזרחי. תמיר בלאנק, עדי לנדאו, מיכאל חזן, ואליהו אברם, היהודים, וראידה קראווני וחישאם שבאיטה, הערבים. הכספים למימון "המוקד להגנת הפרט" מגיעים מהאיחוד האירופי, ועורכי הדין העובדים במוקד זכאים לשכר טירחה.

לצערו, עזר לא התייחס ברצינות לתביעה נגדו. הוא לא ידע שיש לו עסק עם מקצוענים. סמוך לתחילת הפרשה הצליח המוקד לחייב את המדינה בתשלום חצי מליארד שקל פיצויים לערבים על נזקים לרכושם באינתיפאדה הראשונה. הכנסת נזקקה לחוק מיוחד שהגדיר את פעולותיו של צה"ל באינתיפאדה כפעילות מלחמתית, כדי למנוע תשלום על כל עגבניה שנדרסה במרדף אחרי מחבלים רוצחים.

למיכאל כבר לא היו האמצעים למימון עורך דין.עקב התיק הפלילי הוא התקשה במציאת עבודה. משפטן צעיר, אלי פוקסברומר, מקדומים, שעבד במשרד המשפטים, התנדב לייצג אותו במשפט ללא כל תשלום. ממוניו של פוקסברומר זיכו אותו מיד באיומים לפטרו מעבודתו. השופטת עירית כהן חשבה שתוכל לסגור את שני התיקים של מיכאל ואברי בקלות, ורמזה על אופציה להגיע לפשרה של "סכומים הגיוניים". אברי החליט לא להכיר כלל בזכותו של המוקד ולא להשתתף בדיונים. השופטת ראתה בעזר ועורך דינו אנשים בעלי עקרונות שמנסים להגן לא רק על עצמם אלא על החוק, בנסותם ליצור תקדים של ניצחון שיסיר את התאווה של הערבים. סנגורו של עזר הגיש תביעות נגד כלפי מחלקת החקירות והמשטרה אשר לא עשו דבר כדי להעניש את הפורעים האמיתיים, נגד סלים צפדי ונגד הרשות הפלשתינאית. הגלגל המוכר החל שוב להתגלגל.

בינתיים בהעדרו של אברי רן במשפט נפסק לו קנס של 7,500 שקל פיצויים לצפדי. את היתרה מהסכומים הגדולים שציפו להם ניסו התובעים לקבל מעזר. אני חושבת שהקורא כבר מנחש כיצד נגמר הסיפור. תביעות הנגד של פוקסברומר נדחו. חלקן בגלל נסיבות פרוצדוראליות כגון איסור לאזרח ישראלי לתבוע ישירות את הרשות הפלשתניתינית, וחלקן ללא שום הסבר רציני תוך כדי המשפט עצמו. נרמז גם שעקשנות ומאבק על עקרונות עלולות לעלות ביוקר. בבית המשפט נשמעו שוב סיפורי אימה על אלימות ומכות, אך נולדו גם פנינים חדשות בפנטזיה הערבית. במשפט הופיע חברו של צפדי, איסא. הוא סיפר בצורה ציורית ביותר על התכונות הטובות של צפדי רודף השלום, שרק ברכות ליבו וחולשת גופו היה מוכרח ללכת מדי פעם עם כולם להתקהלויות והפרות סדר, ובגלל מגבלותיו הבריאותיות היה נופל ללא עוול בכפו בידי החיילים. אך השיא בסיפוריו הגיע כאשר החל לתאר את המכות שקיבל סלים לכאורה ממיכאל עזר בתפיסתו בכפר. לפי תיאורו, התוקף היה בגובה של מטר שמונים או יותר, רחב כתפיים במיוחד, בעל כרס גדולה, שחום עור, קרח לחלוטין ובעל זקן רחב שחור וארוך עד הבטן. לפני הופעתו של העד באולם המשפט יצא עזר מהאולם וחזר לקראת סוף העדות. מילותיו של עורך הדין "והנה עזר בא..." גרמו לעד להסמיק ולאנשים לפרוץ בצחוק. שכן גובהו מטר ושבעים, משקלו 73 ק"ג, הוא בעל שיער שיבה לבן סבוך ארוך ומתולתל, זקנו קצר ואפור ועורו בהיר.

בין הישיבה האחרונה של בית המשפט לגזר הדין עברו כעשרה חודשים. השופטת עמלה על פסק הדין. בהבנתה ש-99% מהתביעה הם מצוצים מן מאצבע היא ניסתה לתת משקל מקסימאלי לאחוז האחד שנישאר. הוצאתו של הערבי מהרכב נגד רצונו והאיומים המדומים ברכב נחשבו לפגיעה נפשית חסרת תקדים כלפי "הילד המסכן" המתגורר בכפר "השקט והשלו" – תל, שהוא פרברה של "עיר השלום" שכם. האיומים הוערכו בסכום של 53,000 שקל לסלים צפדי ויותר מ-20,000 הוצאות משפט והמוקד להגנת הפרט. הסכום לא הוערך עדיין סופית ויכול לעלות על 75,000 שקל. סכום זה עובר את כל גבולות היכולת של משפחת עזר והם נמצאים בפני איום מוחשי של אנשי ההוצאה לפועל.

מיכאל עזר ואישתו אביטל הם תושבי קדומים מזה כעשרים שנה ומשלמים משכנתא על ביתם, ארבע מחמשת בנותיהם עוד מתגוררות בבית ולומדות. בשנים האחרונות מיכאל עבד כמורה שליח של משרד החינוך בבתי ספר יהודיים במדינות חבר העמים, בהוראת מסורת, היסטוריה ועברית. לקראת שנת הלימודים הנוכחית הוא מוצא עצמו ללא עבודה בגלל קיצוצים. אשתו עובדת כרכזת גיל הזהב בקדומים. עזר ומשפחתו קיוו לעזרת הקרנות הציבוריות אך קרנות אלה נפגעו קשות בעקבות הגירוש מגוש קטיף ומשפטים רבים שנמצאים באחריותם. חבריו של עזר ביישוב מנסים לעזור לו. ביוזמתם נפתחה קרן מיוחדת בבנק המזרחי בקרני שומרון ששמה "קרן לעזר". כל תרומה תתקבל בברכה. תרומות ניתן להעביר לפקודת "קרן לעזר", בנק המזרחי (20), סניף קרני שומרון (483),מס' חשבון 157271. לפרטים ניתן להתקשר ליעל מרדכי 09-7921-138 או לאסתר כריש 0577614422.