ההתנתקות כעסק כלכלי

על הקשר בין תהליכי הפירוק החברתיים, המצוקה הכלכלית וההתנתקות הגיאוגרפית - מדוע זה לא רק לגיטימי, אלא אפילו הכרחי, להיאבק ביתר-שאת כנגד העוול הכלכלי בעוד אנשים נעקרים מבתיהם.

אחת הביקורות הקשות שהוטחו כנגד תנועת 'במעגלי-צדק' הנה שהיא בחרה לעסוק בזכויות עובדים תאילנדים ובסחר בנשים אוקראיניות, בעת שיהודים מגורשים מבתיהם ובו-זמן גם נעשקים כלכלית. התנועה התייחסה לטענות אלו הן לפני ההתנתקות (גליון 6, עמ' 4) והן לאחריה (גליון 7, עמ' 4) . בתגובתם קיבלו חברי מערכת 'במעגלי צדק' את החלוקה המקובלת בין המאבק ההתיישבותי למאבק החברתי ופשוט טענו שיש לציונות הדתית מספיק ידיים כדי להניף את שני הדגלים במקביל. כעת נדמה כי עולה השאלה מחדש לאור אירועי עמונה, ולאור העובדה שעתידה להיבחר ממשלה אשר עבורה עמונה הנה רק המתאבן, כאשר השאלה היא רק באיזה ישוב היא תבחר לקנח ובאילו גבולות רעועים להתיישב לברכה אחרונה. אך אני סבור שעצם החלוקה בין המאבקים הנה בעייתית ולהלן אנסה להציג תפיסה מעט מורכבת יותר של המציאות ומתוך כך להצביע על הקשר האימננטי בין המאבקים החברתיים, הכלכליים, ההתיישבותיים ואפילו הסביבתיים. מתוך הבנת הקשר הזה נראה לי כי אולי יתאפשר לצאת למאבק מחודש, עם מטרות ושותפים חדשים, אשר עשוי גם לשאת פירות.

כל מי שעוקב אחרי הגליונות של 'במעגלי-צדק' בוודאי יסכים עם הנחת-המוצא על-פיה אנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו המדינה מתפרקת מאחריותה כלפי אזרחיה. אמנם אין לשאוף למצב בו תיקח המדינה על עצמה את כל האחריות, כי אז לא יהיה מקום לדמוקרטיה, להתנדבות ולאחריות האזרחית, אבל ישנם דברים אשר על המדינה לקיים כגון מתן רשת-ביטחון כלכלית וחינוך איכותי וחופשי לאזרחיה. במצב כזה נוח למדינה עם קיומם של אלפי ארגונים ועמותות התנדבותיים הדואגים במקומה לרווחת העניים, לטיפול בנשים מוכות, לחינוך ראוי וכו'. אך למדינה במצב כזה לא נוח עם התארגנויות בעלות אופק וחזון כלל-חברתיים, ולכן היא מתאמצת לפרקן. הפירוק וההפרטה של כל המבנים וההגדרות מבטיח חופש לכאורה, אך למעשה על הריסותיהם לא יצמח עולם מתוקן ויפה אלא פראות מוחלטת. מתחולל כאן מאבק בין אידיאולוגיה לבין קו אשר אין לכנותו בשם אידיאולוגיה, שכן מטרתו הנה חיסול האידיאולוגיות באשר הן בכדי ליצור ריק תרבותי ורוחני אשר יאפשר התרכזות במיקסום הרווח הכלכלי. ברמות העומק הויכוח הנו בשאלה מה מטרת הכלכלה ואת מי היא באה לשרת - חלק קטן מבני-האדם או את מרבית בני האדם (ואף את כולם). במערכת הטיעונים הראשונה אין סיכוי לחברה להתקיים בצורה ראויה מכיוון שהמוסדות הדרושים לשם כך אינם רווחיים (במובן הפיננסי) על-אף שערכם לא יסולא בפז כגון: תנועות-נוער, מתנ"סים, דיור ציבורי וכו' - בעולם המודד הכל בפז אין לאלו כל משמעות.

הערך המנחה של החברה והכלכלה דהיום הנו 'יעילות' (במובן של מיקסום רווחי בעל-ההון ו\או הקטנת הוצאות הממשלה) ובתפיסה כזו כמעט כל שרץ מקבל כשרות מבוד"צת בשם ההתייעלות. הרי זה מאוד יעיל לקצץ במשכורות ובקצבאות; זה עוד יותר יעיל להחריב את הסביבה בכדי לחסוך בעלויות-הייצור; וזה יעיל עד כדי אימה לקבל סיפוק מיני במנותק מכל אהבה או מחוייבות לחפץ הנשי עבורו שילמת. ארגוני-עובדים, למשל, אינם דבר יעיל אבל הם דבר צודק – זאת בניגוד לחברות כוח-האדם אשר הנן יעילות לחלוטין אבל פגומות מבחינה מוסרית. כל נסיון להוכיח את נחיצותם של ארגוני-עובדים בנימוקים כלכליים הנו מופרך מיסודו מכיוון ששיפור בתנאי ההעסקה של העובד יבוא בהכרח על חשבון רווחי החברה ובעליה (או הממשלה) ומכאן שהוא בלתי-יעיל כלכלית. האמור לעיל נכון גם לגבי ההתנחלויות עצמן. לא בכדי נכשלו כל הנסיונות להצדיק את קיומו של המפעל ההתיישבותי בשטחים בכלים תועלתניים (בבחינת 'חבל-ארץ משגשג המהווה חיץ בטחוני'), וזאת משום שהוא איננו יעיל בשום צורה. עצם קיומו בנוי של שיקולים הזרים למערכת התועלתנית שכן אלו שיקולים מוסריים, ערכיים ואידאולוגיים – וטוב שכך. אך שיקולים כגון אלו כבר אינם משחקים תפקיד משמעותי בשיח הציבורי בישראל, ומכאן שהסיבה העומדת בבסיס המשברים בכללותם הנה משבר הערכים הפוסט-מודרני המביא לפירוק כל המבנים החברתיים בשם הזכות לרדוף אחר אושר (=כסף) פרטי.

פירוק מן היסוד

אם נעמיק להתבונן בדבר נגלה שתהליכי הפירוק שעוברת החברה הישראלית הנם חלק מתהליך כלל-עולמי, ושגם האינטרסים ליציאה מהשטחים אינם בדיוק ישראליים למהדרין. הרי למהלכים כאלו ישנן השפעות מרחיקות-לכת על התנהגות שוק-ההון, ההשקעות הזרות, מצב החוב הלאומי, היחסים עם האדונים מאירופה ומאמריקה ועל היחסים בינם לבין עצמם. יש לזכור כי גם במצב הנדמה כמלחמת כל בכל יש מנצחים. יש מי שקוטף את השלל בסוף היום, גם אם הוא לא טורח להצטלם על דפי השער של העיתונות. האינטרס העומד מאחורי תכנית ההתנתקות איננו חתירה לשלום או לביטחון, אלא פירוק הציונות הדתית מכוחה וממשמעותה החברתית. ברובד הכלכלי האינטרס הנו ביטול הכוחות המאורגנים, מה שיפרוץ את השוק לתחרות חסרת-רסן אשר תוכל בסופו של דבר לאפשר לעילית השלטת להרוויח עוד יותר על חשבון שאר האוכלוסיה. יש להבין כי כוחות מאורגנים גדולים הנשמעים למנהיגיהם (ולרבניהם) מאיימים על יציבות התחרות האגרסיבית, שכן הם יכולים להטות את כוחות-השוק שלא על-פי שיקולים תועלתניים אלא על-פי שיקולים מוסריים (והלכתיים). ניקח לדוגמא את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף מן השנה שעברה לגבי הפיאות הנכריות, אשר גרמה לתנודות כלכליות אשר אין להן דבר וחצי דבר עם חוקי ההיצע והביקוש המקובלים. באותו אופן יש לבחון גם את הקריאה לקנייה 'כחול-לבן' הרווחת בצד הציוני של הציבור הדתי. בשוק גלובאלי צרכנות מקומית כעניין עקרוני הנה דבר בלתי מתקבל על הדעת, שכן היא איננה יעילה (בינינו, המוצרים המיובאים הנם לרוב זולים וטובים יותר ומכאן גם כשלונו העקבי של המאבק לצרכנות מקומית). הדבר נחשב לפגיעה חמורה בחופש של היצרנים להרוויח (למקרה שתהיתם, אין שואלים מה בדבר החופש של העובדים לחיות בכבוד) עד כדי כך שאפילו כאשר ממשלת ארה"ב, המעצמה היחידה בעולם, רצתה להגביל רכישת דלקים מיובאים ע"י מיכוס (מטעמים סביבתיים) הצליח ארגון-הסחר העולמי להביא לביטול המהלך.

הכוחות העומדים מאחורי המהלכים הללו אינם מעוניינים בציבור ערכי ומאורגן, אלא בפרטים בלתי-מאורגנים הנאמנים למערכת יחסי-הייצור הקיימת. בתוך המערכת הזו הציונות-הדתית הנה גורם מאיים גם מסיבות נוספות, ובייחוד משום שהיא מציבה לה אלטרנטיבה ברורה מתוך הנחות-יסוד כמעט הפוכות. רבות ממשפחותיה בוחרות להביא לעולם ילדים רבים ואף לגור על גבעות נידחות (או בלב עיירות פיתוח) בשם אידיאלים, כאשר המגמה השלטת הנה דלדול הילודה והגירה למרכזי הערים הגדולות (או לפרבריהן) למטרות קרייריסטיות. עוד יש למנות את כניסתם המאסיבית של הדתיים ככלל לנקודות משמעותיות בתוך החברה הישראלית, וכן את השינויים הדמוגרפיים הצפויים להפוך את הציבור החילוני למיעוט בתוך עשורים בודדים. אך אותנו לימדו לחשוב שהציונות-הדתית הנה חוד-החנית של הציונות בדורנו (וגם שיש לה נוער נפלא) ורבים שואלים כיום כיצד תיתכן פגיעה בציבור נאמן שכזה? עלינו להבין כי אין זו תופעת-לוואי אלא חלק מהמטרה. הציונות-הדתית עוברת כיום את אותו תהליך שעברו הקיבוצים, תחת אותה דה-לגיטימציה והשְנאה. גם הקיבוצים תפסו עצמם כמובילי הציונות, ועדיין הצליחו למקמם בתודעת-הציבור כאויבי המדינה וגזלני הקרקעות. כמו בציונות-הדתית גם בהם התקיימה הנבואה: 'מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ' (ישעיהו מט:יז) , שכן בין המחריבים הגדולים של הרעיון השיתופי (והצדק החברתי) בישראל ניתן למצוא את חיים רמון, שהיה מזכ"ל ההסתדרות בעברו, ואת שמעון פרס שהיה מזכ"ל תנועת הנוער העובד והלומד (כאריאל שרון, 'אבי ההתנחלויות', אשר הנו גם מחריבן הגדול ביותר עד כה). רמון דאג לפירוקה של ההסתדרות, ואילו פרס תרם את חלקו בכך שפתח את הדלת לכניסתם של מוסדות ההון הבינלאומיים (הבנק, ארגון-הסחר וקרן-המטבע העולמיים) באמצע שנות השמונים ואיפשר להם להשתלט על הכלכלה של מדינת-ישראל (שליש מתקציב המדינה מופנה להחזרי חובות לגופים בינלאומיים). תהליכים אלו, ביחד עם המהפך של 77', הנם הגורמים המרכזיים שהביאו להתפוררות החברתית והכלכלית אשר אנו עדים לה כיום.

שומה עלינו להבין כי אותה היד שפירקה את ההסתדרות ואת הקיבוצים, מוכרת את נכסי-המדינה לכל המרבה או ממעט במחיר (העיקר שיש לו חברים בשלטון), מרסקת את העניים ומפריטה את מערכת-החינוך - היא שפירקה את גוש-קטיף ועמונה ומנסה לחסל את הציונות-הדתית. הכוחות התומכים כיום בהתנתקות חד-צדדית נוספת, מתוך מניעים ערכיים ואמיתיים, זוכים לחיבוק דוב משלטון מושחת ומסואב אשר איננו חפץ בערכיהם או בשאיפתם לשלום. יד-הברזל שלו אמנם נראית כרגע כמשרתת את מטרותיהם אך בבוא היום היא תתפנה להפרטת מערכת-החינוך הממלכתית ותשליך אל פח הזבל של ההיסטוריה את שאריות התנועה הקיבוצית, את הנסיונות המדהימים לחדשה, את מדינת הרווחה, את תנועות-הנוער ואת ארגוני העובדים (נתניהו כבר הציע לבטל את זכות השביתה ועל-אף התנגדותו לפינוי ישובים יש להיזהר מלהציבו בצד של בוני החברה. אולמרט, אגב, לא התנגד להצעה זו). הדבר יעשה באותן שיטות דכאניות שננקטו בעמונה ובאותה תקיפות, ובמידת הצורך יהיה גם שם שימוש באלימות. האלה שהכתה את הנערה מעמונה, מרוצצת כבר כיום גם את עצמותיהם של מפגיני שמאל על גדר-הפרדה (העומדים כביכול מן העבר השני של המתרס); כבר ב-2003 נשלחו שוטרי יס"מ להכות בפועלי 'חיפה כימיקלים' שהעזו להתמרד כנגד עריצותו של בעל המפעל; ואין כל מניעה כי בעתיד הם גם ישלחו לפצפץ את גבם של קשישים וגמלאים אשר ינסו להתבצר במשרדי המוסד לביטוח-לאומי, אשר עשק אותם כל חייהם בשביל להשליכם ככלי אין חפץ בו בסופם.

אינני טוען שיש כאן קונספירציה מודעת, שכן בסיטואציה החברתית הנוכחית המדכא והמדוכא כאחד אינם מודעים, ברוב המקרים, לכבלים המחשבתיים האוחזים בהם . ניתן, כמובן, להצביע על מספר אנשים אשר אחריותם למצב הנה גדולה יותר מאשר אחרים, אך יש להבין כי גם הם שבויים בשיטה, ושיטה אי-אפשר לתקוף או להאשים - שיטה גרועה צריך פשוט להחליף. הם אינם השיטה עצמה או יוצריה למרות שהם עומדים בראשה. השיטה צמחה על אדישותו של ההמון להשתלטותם של גורמים מפוררים על חייו, ולכן אפילו אם החזקים בתוכה יחפצו בכך הם לא יוכלו לחסלה. הבעיה בשורשה הנה בעיה תודעתית-ערכית, וכך גם יש לעצב את הפתרונות לגביה.

מפירוק לבנייה

בעמידה אל מול כוחות מפרקים ובעלי הון ושררה התשובה הראויה הנה התארגנות עממית על בסיס רוחני עמוק. התארגנות מסוג זה שוברת את כללי המשחק שהציב הממסד, כללים המשרתים אותו היטב מכיוון שנצחונו במסגרתם מובטח. עלינו לזכור כי פרש יכול אמנם לשבור ידיים ורגליים, אך אין ביכולתו לשבור רעיון. מצד הרעיון - תיקון החברה בארץ יוכל להתבסס אך ורק על היהדות כמרכז רוחני על מורשתה, מאורה, ערכיה, סמליה וחגיה – כל דבר אחר לא יצליח לחבר אליו את ההמונים לאורך זמן, כפי שלא צלח בעבר (ע"ע סוציאליזם). על הרעיון למצוא לו שותפים נוספים אשר יהיו מוכנים להגשימו בראש ובראשונה בחייהם, כפי שדרש רבי יוחנן מתלמידי-החכמים שיהיו 'בנאין', דהיינו 'עוסקין בבניינו של עולם' (שבת קיד ע"א) . לצערנו, העניים אינם בהכרח השותפים הטבעיים למאבק על הצדק החברתי ועל חברת המופת. העובדה שהם עניים איננה אומרת שהם בעלי התודעה המתאימה בהכרח. לרוב גם הם משועבדים לתפיסות החומרניות המקובלות, ובסופו של דבר הם פשוט שואפים להגיע למקום גבוה יותר בפירמידה ולא לשנות את המערכת מיסודה בכדי ליצור שוויון אמיתי.

דוגמאות רעננות לבנייה מהפכנית ניתן למצוא בדמות התחדשות תנועות-הנוער הציוניות-חלוציות; הגרעינים התורניים, והקיבוצים העירוניים. אלו מעשים אשר יכולים לחבְרֵת שכבות רחבות בעם סביב רעיונות מהפכניים, תוך התמקדות במשותף במקום עיסוק אובססיבי במפריד. אין לטעון שניתן יהיה לפתור את כל מחלוקות החברה הישראלית ולאחות את הקרעים ביום אחד, או אולי אפילו אי-פעם. אך ניתן יהיה להביא לכדי התגלות הטוב שבהם, הכוח המחייה והמקדם שבהם, ולא כוחם ההרסני והממית הנגלה לנגד עינינו כיום. בעניין זה תנועת 'במעגלי-צדק' הנה מעשה אדיר אשר משמעויותיו חורגות מתחום הצדק החברתי. זאת משום שהיא בנויה על ההבנה הבסיסית ששורש המצוקות החברתיות הנו בריקבון מערכתי. בדבריי המובאים לעיל אני מבקש לשכלל תובנה זו ולצלול לעומק רב יותר של הביצה, בכדי שניטיב לייבשה ולהצמיח על אדמתה שדות פורחים.

הערה קטנה לסיום

בעניין בניית החברה ברצוני להתייחס לתגובה של הרב ישראל רוזן שהופיעה כאן בעבר (גליון 5, עמ' 30) בה הוא ביקש להפסיק עם השמצת הרבנים בשל כך שהם אינם טורחים להעלות את הנושא הכלכלי-חברתי על שולחנו של הציבור - על-אף שאינני רב ברצוני להצטרף לאמירתו זו. ראשית כל, ההאשמה הנ"ל שגויה עובדתית ואיננה תורמת למאבק הכללי. שנית, אני חושב שעלינו להוקיר תודה והערכה למי שעמל שנים רבות ברבנות, בחינוך ובהנהגה בכדי לבנות את מה שיש כיום בציונות-הדתית. תנועת 'במעגלי-צדק', כמו פרוייקטים מדהימים אחרים, איננה צומחת מכוח עצמה בלבד. היא צומחת על קרקע עשירה של נוער איכפתי ובעל חזון, הבנוי כחלק מציבור בעל יעדים מרחיקי-לכת. יש לכבד את מי שהכין עבור כך את הקרקע בחינוכו ארוך השנים, וממשיך לעשות זאת.

*מאמר זו פורסם לראשונה ב: 'במעגלי-צדק'.