צידוק הדין....

השופטים מתפתלים וכבר קרובים ליאוש. שוב אין הם מבקשים ממנה דבר – לא התיצבות בדיונים (למעשה, העילה למעצרה), לא מעצר בית, לא הגבלת תנועה ולא שום דבר אחר. גם לא אכפת להם מי יחתום ובלבד שיחתמו על ערבות של 1500 ₪ עבורה.

כלומר, דמי פדיון שבויים שלא ימומשו לעולם משום שאין שום צו שיכול להיות מופר כאן...

אין דרך אחרת להסביר את התנהלות בית המשפט מלבד פאניקה.

תרצה שריאל מאלון מורה, מוחזקת בלא דין במעצר, בניגוד לחוק עליו אמונים ולשמו נשבעו השופטים עצמם, והם עושים הכל כדי שהיא תכיר בהם. הם מוכנים ללכת לקראתה עד הסוף. ובלבד שהיא תתן להם את הגושפנקא שהם אכן מקום ממנו יוצא הצדק לאור.

על מה שהנערה המדהימה הזאת, כמו גם אחותה הגדולה לפני כשנה וכמו עוד כמה וכמה עלמות חן רבות עוז עוברות תחת מכבש מערכת שלמה – עוד יבוא היום בו יתנו האחראים על כך את הדין.

אולם מה שהן עושות למערכת, הכמהה להצדקת קיומה, זאת יזכר כנס בתולדות ישראל.

בשורה חדשה יצאה מירושלים – דרישת דין צדק על פי סנהדרין ודיני תורה.

והמערכת כולה קורסת לרגליה של עלמה צעירה ועדינה ומשוועת בתחנונים "אנא, תכירי בנו, תחתמי ולו על משהו. לא משנה על מה, לא משנה מה תעשי – ובלבד שתחתמי על הכרה בקיומנו."

שהרי זו המשמעות היחידה היכולה להיות להחלטת השופטת לחתום על ערבות בלי שום הגבלות על הנערה.

חתימה על ערבות כאן פירושה – רק הכרה במערכת הקיימת.

ולמען ההכרה הזאת, המערכת מוכנה לשפוט עוול, אפילו על פי החוקים שלה, היא מוכנה לעבור על כמה וכמה חוקים שהיא ייצרה, כמו הוצאת לשון הרע על ציבור שלם ("אתם רק לוקחים מהחברה ולא נותנים לה דבר") כמו חוק חינוך חובה, כמו פגיעה בזכויות הפרט, כמו פגיעה בזכויות הילד ומעל הכל – זילות בית המשפט.

מערכת מעוררת רחמים...

כבר חדשיים שתרצה יושבת במעצר.

תנאי מעצרה הם תנאי מעצר שניתנים לרוצחים מסוכנים. הפגיעות בה מגיעות לרמות בלתי אנושיות בעליל. מתנכלים לה במעצר ועל כל דרישה צודקת שעולה עבורה (כמו ביקור פתוח) היא סופגת התנקמויות קטנות וקטנוניות ביותר. מציקים לה לשם הצקה.

רק אתמול לאחר הדיון הועברה תרצה לכלא "נווה תרצה" ושם נשללו ממנה כלי הכתיבה ורשימת הטלפונים שלה. שללו ממנה פשוט את האפשרות אפילו להעסיק את עצמה במעצר.

עד כמה הם עוד ירחיקו לכת? מה הם עוד מסוגלים לעולל לעלמה בת 15?

הם רוצים ממנה רק משהו אחד. דבר אחד ויחיד. עבורו הם יהיו מוכנים לנקוט נגדה כמעט בכל אמצעי פלילי. הם דורשים שהיא תודה ש"הדין דין אמת", והכל מתוקן לסעודה...

תרצה יודעת שבינה לבין החופש מפרידה רק החתימה חסרת המשמעות הזאת. גם השופטת יודעת זאת. והשופטת, כמו השופט שהיה בדיון הקודם, מוכנים לשלם כל מחיר משפטי וללכת לקראתה כמה שאפשר בשביל שהיא תחתום על החתימה חסרת המשמעות הזאת, לכאורה. אולם, היא יודעת שהחתימה הזאת היא לא חסרת משמעות כלל ועיקר. היא יודעת שהיא צריכה להעיד פה על שקר שהוא אמת ועל עוולה שהיא צדק.

ונערה כמו תרצה לא מסוגלת לשקר. היא לא תפרוק את נזמיה בשביל עגל הזהב המשפטי הזה הגועה מולה בחוסר אונים משווע.

הבעיה המרכזית פה היא שתרצה לבד. שאנחנו מחרישים...

אבל החוסן הזה של תרצה, חייב להקרין החוצה.

לא יתכן שנערה בת 15 תלחום לבדה את מלחמת הצדק והאמת וכולנו נעמוד בצד ונחריש.

לא יתכן שמערכת שלמה תתעמר בנערה ותשחק עימה ב"הורדת ידים" תוך פגיעות מתמשכות ועיוות הדין ואנחנו נתבונן בה באדישות בלי להצטרף אליה ככל יכולתנו.

לא מספיק להסכים עמה הסכמה שבשתיקה.

לא מספיק להימנע מחתימה על ערבות כפי שהיא דורשת ובצדק.

צריך להתייצב לצידה. להאבק במערכת המרושעת עד שחרורה ללא שום תנאי וללא שום חתימה או הכרה שבכתב ושבעל פה.

תרצה חייבת לצאת לחופשי עכשיו!

מה עוד צריך לקרות כדי שנלחם בתועבה הזאת?

ומה הם עוד יהינו לעולל לה?

האם כל דבר אפשרי? האם הכל פרוץ?

האם האזניים מסוגלות עדיין לקלוט את גודל העוולה?

הדרישה הזאת חייבת להיות נישאת בכל פה, בכל מקום ובכל זמן.

לשחרר את השבויה תרצה בת רות שריאל משביה במגרש הרוסים.