כל עם מקים לו ממלכת ובית,
סגיבים הגבולות, גם אמה לא תוזז,
זה של צרפת ושם האנגלי,
שאפילו לא ירף מצוק ג'יברלטר.
וכל העמים כנוטרים ידבקון,
ועיניים נכלוליות ילטשו בשכנם,
לו היה שטחו שלהם,
עדיין לא אמרו דיים.
כי טבע אדם היות לפרז,
ומדינה לשרור עתקה מני אז,
ויוצאים מהכלל כביצה המוזרת,
לא בנקל יימצאו אם נפש בריאה בממלכת,
כי מי היות רשיש ומוכה בוחר?
כי מי גבולו לאחר מוסר? שם בארץ סגולה שוכן עם קטן,
שארצו עוד מימי אברהם לו מובטחת,
והארץ טובה, והארץ קטנה,
אך יש בה רעה גדולה וחולה,
מחלוקת יהודית עתיקת יומיא,
אין בה לעולם אחידות דעה.
עד כי יביא הדבר לרוש ושנאה.
אם יקרא האחד לשכנו – אחי,
ייענה – אינך אפילו בן עמי,
אם ישאל מדוע לציד היתה עונה?
ייענה – אתה השה! אתה העולה!
וכך אלפי שנים סובבים היהודים,
יוסף מזה, הבור מזה, והאחים. על לונדון יקרא האנגלי – את שלי,
ופריס הצרפתי,
ואיש כי יקרא – בחורתי ירושלים,
עגבני ערב יעלוסו – נחלוק בה לשתיים,
יען מכורה לנו רחבת ידיים,
נפריש פה עיר, שם שתיים,
נשלח ממנה על פני המים,
אולי ידידות תימצא תחת שמים. במינרט קריאות בפי מואזין –
אל הטבח, אל המיתה, אל השחיטה,
כארבה ההמון משולהב ומוסת,
משחיז הסכין אלי ג'יאהד!
בבתים, ברחובות, בבתי עינוגים,
פורץ במחי רגע השכול,
כמין ברווזים ניצודים יהודים,
דמים בכל.
דם על הקיר, דם באוויר, דם על החול,
ושאג רוצחים – טרם בא יום הדין הגדול! ברחובות, בבתי עינוגים, שאך אתמול
מלאו דמים,
העקבות בבועות של סבון נמחקים,
מים, בורית, ומעט כלים חדשים,
סוחרי החלומות מנקים,
כמו הכתה עוד מכה,
צפרדעים, כינים, ערובים, וערביאים!
מנקים ומחרישים.
אוי מולדת אומללה היאך נפלת, היאך שפלת, למטה משפל גלות? ובאבוסי הכרך, המולת ליצנות,
אחד מעלה קטרת, שני שר,
במסבאות זלל, פטפוט סכלות,
על ענייני קיבה, ענייני חווה,
הארץ להטים והפקר החיים,
אין איש הקורא עצור!
חיים את היום ומחר – מה חשוב,
באין מצפון, באין פרזון, באין חזון.
שהרי מכורה יש רחבת ידיים,
יפרישו עיר או שתיים,
ואולי ירף אויב בינתיים.
המוחות בכלורופרם מורדמים,
ומחר יקברו עוד מתים.
|
