ההישג הגדול

עם פרישתו של אהרון ברק מעמדת הכוח החזקה במדינה, מיהרה התקשורת הישראלית להלל ולקלס את הישגיו הקאנוניים. לציבור היגע חסרים הכלים לבחון את ההישגים הללו וחסר גם החשק להתעסק עם העניין הזה. הרבה יותר קל להצטרף למקהלת מהללי בגדי המלך, מאשר להצביע על מערומיו ולספוג את אש ה"נאורות".

אז הציבור מקבל במן פיהוק משועמם את התרועות למלך, אך כשהוא נשאל, באופן פרטי, מה מידת האמון שהוא רוחש למלך ולממלכתו – מתברר הישגו האמיתי של אהרון ברק ב11 שנות שלטונו.

עם כניסתו לתפקידו, קיבל ברק מערכת משפטית שזכתה לאמון של קרוב ל 90 אחוז מהציבור בישראל. סביר להניח שמי שלא רחשו אמון למערכת היו בעיקר חלקים מהציבור החרדי והערבי – כלומר ציבור שמדינת ישראל נכפתה עליו הר כגיגית, וממילא אינו רוחש אמון למוסדותיה. בסיימו את תפקידו החזיר ברק לעם ישראל, מערכת משפט שיותר מ 60%! מהציבור אינו מאמין בה. כבר לא מדובר בסקטורים שאין לצפות מהם לאמון כזה. מדובר בלב לבה של החברה הישראלית, על כל מגזריה. ייתכן שיש ממש בכתרים המקצועיים שקושרת התקשורת לכישוריו האקדמיים של אהרון ברק. אולם ברק לא שימש בעשור האחרון כמרצה בכיר בעולם האקדמיה. אהרון ברק היה אחראי על התחום הרגיש ביותר לקיומה של המדינה – המשפט.

תפקידו של מלך – מסבירים חז"לנו – הוא לעשות מלחמות ומשפט. היהדות הבינה כי תפקידה היסודי של הממלכתיות, ומה שמאפיין ומבדיל אותה מכל צורה אחרת של קהילה מורחבת, הוא שהיא לוקחת על עצמה את האחריות לביטחון ולעשיית דין צדק. למעשה, יכולה מדינה לוותר על כל המעורבויות האחרות שיש לה בחיי האזרחים. המדינה יכולה למשוך את ידיה ממעורבות בבריאות, בחינוך, בתיירות – את כל אלה יכולים האזרחים לנהל בעצמם, בצורה טובה יותר מן המדינה, במסגרת הקהילה והיוזמה הפרטית. פשיטת הרגל של מדינת הסעד גלויה לכל – פקידות הסעד מפנות את הפונים לעמותות פרטיות. אולם הביטחון והמשפט הם לוז קיומה של המדינה. אי אפשר להפנות את תושבי הצפון לעמותות ביטחון פרטיות, ואי אפשר להשאיר את עשיית הצדק בידי גורמים פרטיים. רק הגורם הממלכתי הלאומי יכול לספק אותם. אם הוא אינו עושה זאת הוא פשוט מחסל את המדינה. מדינה – מלשון דין. אין דין צדק– אין מדינה.

אותו מדד אמון שרוחש הציבור למערכת המשפט אינו סתם עוד סטטיסטיקה משעממת וחסרת משמעות. האמון במערכת המשפט הוא הדבק שאוחז את החברה הישראלית יחדיו. "הישגו" הגדול של אהרון ברק הוא העובדה שהצליח לכרות במו ידיו למעלה מ 60% מן הענף שכולנו יושבים עליו.

כמקובל ברודנות הנאורה שלנו, התפקיד החזק במדינה אינו עניין לבחירת הציבור או להשפעתו. די אם נציג העם, שר המשפטים, ידרוש שייכתב פרוטוקול בדיוניה העלומים של הועדה לבחירת שופטים, וכבר תימצא, כמקובל, הדרך לפינוי המכשול, כפי שנעשה עם יעקב נאמן ושרים אחרים. כך מנציחה המערכת את עצמה, מתענגת על הילולי התקשורת.

בהחלטתה הציבורית הראשונה, מאשרת הנשיאה החדשה את קיומו של מצעד ההומוסקסואלים בירושלים. כמה אחוזים מתושבי עיר הקודש – יהודים וערביים כאחד – יקבלו בחילה מן המחזה? 80? 90? אך הנשיאה החדשה, מדושנת הקומפלימנטים, כבר לא ערה לכך. בכמה אחוזי תמיכה ציבורית תחזיר הנשיאה החדשה את מערכת המשפט לעם ישראל? מה תשאיר לנו הגב' בייניש מן הענף המנוסר הזה?

כל עוד המסור מנסר, תמשיך התקשורת להלל – אז מדוע בעצם לחשוב על המשמעויות ארוכות הטווח של איבוד האמון?.