עולם נמלה

כמו גל הדף, מביא כל מפקד מתפטר, לגלגול הלחץ כלפי מעלה. מאדם לרון טל, ומרון טל להירש. גל הנפץ עומד עכשיו לפתחו של חלוץ וברור כי ימיו ספורים. כל הביטחון העצמי שהקרין הפיקוד הבכיר נוכח הצלחתו המסחררת מול ה"אוייב" הכתום, נעלם ואיננו. גם התבטאויות מתוך הצבא כבר מדברות על כך שאת מחיר ההתנתקות שילמנו בלבנון – ראה הראיון שנתן האלון רון טל הפורש לבטאון חב"ד. מתברר שמי שלא סירב לפקודת הגירוש – כולל האלוף עצמו - לא רק שלא שמר על שלמותו של צה"ל, אלא החריב אותו במו ידיו. לאחר חלוץ יופנה הלחץ אל פרץ. עם פרץ זה עוד ייקח קצת זמן – יש תרגילים אוירובטיים, שלומדים בהסתדרות דווקא, ולא בחיל האויר. נסראללה אולי שכח מי זה פרץ, אבל לנו, יו"ר הוועד, לא ייתן לשכוח כל כך מהר במי אנו עוסקים. כנהוג במחוזותינו, הוצב בראש משרד הביטחון האיש המתאים ביותר מבחינה פוליטית, והגרוע ביותר מבחינה מקצועית. כלומר לעזאזל המדינה, הכיסא הרבה יותר חשוב. אז זה יעלה לנו בעוד כמה מכות בשדרות באשקלון והשד יודע איפה – ובסופו של דבר גם פרץ יעוף. וכשהוא יעוף הממשלה תיפול וגם אולמרט יצלול אל תהומות הנשיה.

כל התהליך הזה, או משהו בדומה לו – עשוי להתרחש כבר לקראת האביב.

ומה אז?

הליכוד יחזור לשלטון, וכנראה - בגדול. כיוון שמרחב התמרון שייצר לעצמו המחנה הלאומי, צר כעולם נמלה, חזרתו לשלטון של הליכוד היא בעינינו כרגע פסגת השאיפות. מה בדיוק יעשה הליכוד לאחר הזכיה? כשנגיע לגשר נעבור אותו – עכשיו העיקר זה להיפטר מאולמרט. אין ספק שנוכח המנהיגות הנכלולית וחבורת חדלי האישים המנהיגים כרגע את המדינה, צמרת הליכוד נראית כאופציה עדיפה פי כמה וכמה. אלא שההסטוריה הלא ארוכה של הפוליטיקה הישראלית מלמדת אותנו כלל חשוב. "רק הליכוד יכול". בדר"כ רק הליכוד יכול לבנות, ובדר"כ רק הליכוד יכול להרוס. מה עדיף – אולמרט המתגלגל מתבוסה לתבוסה – מרוט, מוחלש וחסר לגיטימציה ציבורית, או נתניהו, שזכה בגדול ושבתוך זמן קצר יישר קו עם מדיניות השמאל.

התשובה אינה ברורה. דומה כי האינטלגנציה הימנית נוטה לטייח את הניסיון הקשה עם הליכוד, ובמקום לנצל את מעט מרחב התמרון שיש לה בכדי לשפר את סיכויי הליכוד לשלוט ולא רק לזכות, היא מסתפקת בהירתמות אוטומטית שנועדה להביא לניצחונו בבחירות.

בתחילת השבוע פורסם על מגעים בין אפי איתם לבנימין נתניהו. סביר להניח שמגעים אלה לא יוליכו לשום דבר משמעותי. אחת הסיבות לכך היא שנתניהו מפחד מתדמית קיצונית שתדבק בו חלילא וחס. ראיית עולמו של יו"ר הליכוד עוברת דרך הכותרות ב"הארץ" לא דרך "מקור ראשון". מה יכתוב יואל מרכוס על צירופו של איתם, מעניין את נתניהו הרבה יותר מניתוחיו של אמנון לורד. התלות המנטלית בשמאל, מעצבת את דרכו עוד בעודו באופוזיציה. כך נקטע באיבו מהלך שעשוי היה להרחיב מאוד את מרחב התמרון של המחנה הלאומי. נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו מן הפגישה בין נתניהו לאיתם היו יוצאים השניים בהודעה משותפת לפיה איתם מצטרף לליכוד ונתניהו מועיד אותו לתפקיד שר הביטחון בממשלתו. מרכוס היה כמובן יוצא מכליו, אך הציבור, שבינו לבין אחמדיניג'אד מפריד כיום עמיר פרץ...היה מקבל זאת כגלגל הצלה. התהליך היה מאיץ הן את הבחירות הבאות והן את הצטרפות המפד"ל והאיחוד הלאומי ואולי בהמשך גם את ישראל ביתנו – למפלגה אחת בהובלת הליכוד. כך יכול היה נתניהו לייצר לעצמו מרחב תמרון שיאפשר לימין שליטה ולא רק שלטון.

הליכוד יזכה בבחירות הבאות. את האנרגיות מוטב שנפנה כיום לתהליכים הפנימיים המתרחשים בו, שאם לא כן, נמצא עצמנו שוב, כרגיל, מול שוקת שבורה.

*פורסם לראשונה במקור ראשון