משבתאי צבי באזהרה (נשיא כי יתאסלם)
ד"ר גדי אשל
עם ישראל לא העלה על הדעת שנשיא בו, לפתע פתאום, ימיר את דתו. אם
חלילה זה היה קורה, העם תורגל לשלוף אנחה מוכחת: "עת צרה היא ליעקב
וממנה יִו-שע". אך זה קרה. וכשזה קרה, התפתחו שני תרחישים
מנוגדים: או שזה זינב בעייפים, ביגעים ובחלשי האמוניות, או שקם העם
כנגד החרפה, והראה למנהיגו את דרך הישר; משהו כמו מעשה העגל, אך
בהיפוך תפקידים.
ניתוח היסטורי של אי-נעימות זו, מורה את הברור מראש: עדיף להיות חכם
ולא להכנס לצרה מלהיות פקח ולצאת ממנה בשן ועין. דא עקא, לא תמיד החכם
גם משכנע, ולעיתים צריך להסתפק בחישוק הנשיא המועד לקרוס ולהמיר. בכל
מקרה, חשוב לשנן את ה-א'-ב' ליציאה מהיתקלות המרת-דת-ע"י-נשיא: לא
למסך בעשן ולהתעשת מייד.
מלכתחילה, נח בישראל לראות כשל המרת דת באספקלרית מעשה העגל. שם הכל
היה ברור: העם כשל והמנהיג תקן, והתיקון היה לדורי-דורות. יתרה מזאת:
מעשה העגל מלא נסיבות מקילות: עם עבדים. עם שזה עתה יצא מבית-עבדים.
עם שברגע האחרון נחלץ מ-מ"ט שערי טומאה. עם שהערב-רב משורג בתוכו
עמוק. עם שסמולנים ראשי עדתו (דתן ואבירם) וריקנים ממלאים בו את
האוויר (מקטרי סיר הבשר). בנוסף, סנגוריהם של ישראל נהגו לציין, שהרֹב
נגרר בתום לב, ולמעשה היה כאן ביטוי לסגולת ישראל: "ישראל נתבעים
ונותנים, נתבעים למקדש נותנים, נתבעים לעגל נותנים" וכו'. אך לצער
עם-עולם, דברי ימי חייו מלאים מקרים בהם דווקא מנהיגיו ("מנהיגיו") הם
אלו שכשלו, הרעו את דרכו, המירו את דתם וניסו לסחוב אותו בעקבותם. בכל
המקרים האלו, חכם לאחר מעשה היה מאבחן בקלות כשל אמוניות בסיסי
ב"מנהיגים" אלה. כשל שנדחק, כי "לא הגיעו לגשר שצריך היה לעבור".
התאסלמות שבתאי צבי היתה אולי הטראומטית בהשתמדויות מנהיג מישראל. שבתאי
צבי, נכנס לארמון השולטן, בקושטא, כמשיח ישראל, אך יצא ממנו מאוסלם
ב-15.09.1666. מסביב חיכו רבבות השבים לציון בסבלנות לגמר המו"מ של
שבתאי עם השולטן, על המסלול בו ינועו לציון (מפת הדרכים). היה להם על
מה להסתמך: היחסים המיוחדים של שבתאי והשולטן. אך לאחר לחץ מתון, שבתאי
צבי התאסלם, שינה את שמו לעזיז מוחמד אפנדי, והחל בקריירה כמסבירן
איסלמיסטי. התאסלמות שבתאי הכתה את ישראל בהלם. הר ההכחשות הרקיע
שחקים. חלק מהם נכנס לפנתיאון הקלסיקה של הפרגמטיסטים בישראל: "זה רק
תרגיל"; "התאסלמות כדי להעלות ניצוצות ספירת ה'תפארת'"; "התמרקות
ב'קליפה' היא שלב הכרחי בדרך לגאולה"; "זה ויתור-כואב הכרחי" וכו'.
נתן העזתי – היחצ"נ של שבתאי, גם הסביר כשהנ"ל מת, שהוא לא באמת מת,
אלא נבלע ב"אורות העליונים". אלא ששבתאי צבי היה מקרה פתולוגי ידוע
מראש, והשאלה היתה: איך לא נפל האסימון. שבתאי היה חולה מניה-דפרסיה.
בתקופות ה"high" במחלה, התמכר לעברות בפרהסיה, כמו להגות את השם
המפורש בציבור, ולחלל את צֹם פריצת החומה – י"ז בתמוז. רבנים התנגדו,
אך גמגמו והיססו. לא היה ספק שקריסה בוא תבוא. כמו שהיה ברור שנזקה
יהיה לדורות. ואכן שיתק השבר את המעשה היהודי מאות שנים אח"כ.
תיאודור הרצל, אבי הציונות המודרנית (עם הבעייתיות ההיסטורית שבתואר,
כאשר תלמידי הגר"א, 100 שנה לפני כן, הם אלו שפתחו את העליות
המודרניות), היה מוכן להמיר את ארץ-ישראל באוגנדה, כדי לפתור את בעית
היהודים. כמובן מתוך גישה בטחוניסטית: "אני על מקלט בטוח ליהודים לא
מוכן להתפשר!" הוא כנראה הכריז. אך כאן סיכל קהל ישראל – חובבי ציון
מרוסיה ומזרח אירופה בקונגרס הציוני של 1903, את ה"ויתור הכואב". גם
כאן היתה הכתובת על הקיר: מקלט בטוח ורווחה כלכלית אולי באמת נכון
יותר להשיג באוגנדה, מראש.
מנחם בגין מסר את סיני – את כל סיני, לסאדאת, בתמורה למחווה "מרשימה"
מהנ"ל. וכידוע, תמורת מחווה יש לשלם ב"ויתורים כואבים". במיוחד אם
המחוה הוא מכחיש שואה מצרי, מראשי התנועה הנאצית במצרים בימי מלחמת
העולם ה-II ואבי שילוב ההודנה בתורת השלבים לחיסול ישראל. לא הפריע
למנחם בגין דבר: לא הכרזתו חודש לפני כן, שהוא הולך להתיישב בנאות
סיני, לא התחייבותו לארץ ישראל הלשמה, לא העובדה שסיני הוא ערש האומה
היהודית-עברית, לא הנפילה האיסטרטגית הצפויה של ישראל עם ההתערטלות
מסיני, ולא היות סיני שטח מפתח לשלום אפשרי עם האומה הערבית, (כי הוא
זה שיאפשר מעבר ערביי חבל עזה לארצות ערב). האם היו סימני אזהרה
מקדימים? – ודאי וודאי! לא הזניח שבהם, גיוס משה דיין; האיש שהעלה את
הבוגדנות לדרגת מופת לאומי, לממשלה הלאומית.
על מעשה רבין ואוסלו אין צורך להכביר מילים. המרת דת זו עדיין מדממת
אותנו. גם כאן ברור שלא היה מחסור בסימני אזהרה מדאיגים: אלטלנה,
התפקוד במלחמת העצמאות ובששת הימים, ה"אני אנווט", המחוייבות ל"בטחון"
וְלא לערכי האומה וכד'. למרבה המזל, קם ישראל כנגד הנסיון לכפות עליו
המרת דת ישראל בדת אוסלו. והכל עדיין טרי.
הנסיון הנוכחי לפלשטן את ארץ ישראל עפ"י "מפת הדרכים" אינו בדיוק
המרת דת קלסית, אך סימנים מדאיגים – יש ויש. הלחץ המתון והקריסה
בנסיון להתכופף עד יעבור זעם, מזכירים אנוסים בספרד. ההזנייה של המילה
וההתחייבות, עפ"י מופת משה דיין ("אז חשבתי שארם-א-שייך טוב משלום.
היום אני חושב שלום טוב משארם-א-שייך"), התגלגלו ל"כיבוש, כיבוש"
הנוכחי (אם כי ראוי לציין שעדיין לא נשמעה הטענה: 'איך עבדתי עליכם
כשעליתי להר הבית ? -- בעצם עליתי לחראם-א-שריף'). עם זאת, ליתר
בטחון, כדאי להיות מוכן אם חו"ח תצוץ ניאו-שבתאות, במקום מופת אוגנדה.
אפשר אפילו לאוורר סימני דרך מהעבר: ימית, וואי, הבגידה בחרדים לטובת
הקמת קואליצית "החילונים-באים", החיזור הבלתי הגיוני והבלתי נלאה אחרי
הסמול מאז 'שלומציון' ופוסט-לבנון וכו'. אפשר אפילו לתהות על הענווה
המוזרה ב"הליכוד זה אני - לא המרכז", "הנצחון: זה הכל ממני" ודומיהם.
אם הבדיקה תדליק נורות אדומות אפשר לקנח ב-'איך לא נפל לי האסימון'.
מה שברור הוא, שיש לעם עולם בדברי ימיו, תקדימים בשפע. לעומתם, הנוכחי
לא נעים, אבל גם לא נורא.
|
